בית מאיר יורה דעה קעה

הש"ך שכן מוכח בת"ה בשם הראב"ד. זה הספר אין בידי אבל מ"ש שכן המשמעות בהרא"ש ודאי ליתא ואין שום משמעות שם ומה שתמה הט"ז סק"ג וכתב שבהדיא כתב הרא"ש דתוך ל' שוה בשאר קרובים לאבות וכן הש"ך הנ"ל רימז לראי' זו מסי' שצ"ב. זה לק"מ דדוקא לענין איסור נשואין דלא מצינן שום חומר יותר באב מבשאר קרובים אלא אידי ואידי אמרו ל' יום לנשואין כמו כן אין שום הבדל ומה דשרי תוך ל' דשאר קרובים ה"ה תוך ל' דאבות משא"כ לענין הליכת בית השמחה דמצינן שהחמירו באבות לי"ב ה"נ החמירו בתוך ל' דידהו. אמנם התשובת מיימוני סי' י"ט שמסיים בשם הראב"ד וכל זה לא התירו אלא לאחר ל' באבות אבל תוך ל' לכל סעודה שב. אסור שהרי אפילו לישא אסור וכו' מוכח מיני' איפכא דאף תוך ל' דשאר קרובים אסור אפילו במשיא יתום מכח ההוא הוכחה גופא שהרי אפילו לישא אסור. נגד זה רואה אני שבתשו' הנ"ל אף אינו מזכיר כלל חומר דתוך י"ב לענין פרעון מריעות כנראה דלא ס"ל ושפיר יוכל לומר דתוך ל' דשאר קרובים חמור מתוך י"ב דאבות לענין הליכת בית השמחה. ואף המרדכי שמעתיק נמי הראי' הנ"ל הוגה שם בהג"ה החומר דפרעון מריעות ע"ש ודוק. והרא"ש שפי' כהריף משמיט באמת ראי' זו ואך כותב ובכל זה לא התירו אלא מל' ואילך באבות אבל תוך ל' לכל סעודה שבעולם אסור כך נראה להראב"ד ז"ל והיינו משום דלהרי"ף מוכח דמה דשרי לאבות לאחר ל' מכ"ש תוך ל' דשאר קרובים וע"כ מנשואין אין ראי' שהיא שמחה יתירה להנושא אפילו בלא סעודה וכדנקיט הרא"ש בהחולץ למושכל ראשון שמה שאסור ל' לנשואין ע"כ לאירוסין דאילו לנשואין לא היו צריכים למיסר שהרי אפילו לנשואין דאחרינא אסור למיזל ולהכי כתב הדברים אך בנ"ל. ויראה לענ"ד מהדנ"ל הכי משום דהא זה נמי צ"ע מנ"ל להרי"ף ודעמי' להחמיר בפירעון דמריעות באבות הא מימרא דרבה בב"ח בפשטה מתפרשה על כלל הברייתא כולה ונ"ל שלמדו הכי ממה דתנא בשמחות על כל המתים וכו' על אביו ואמו כל י"ב חודש אא"כ הוא לש"ש. ועל הסיפא דהיינו אחר ל' דאבות הא ודאי קאי האלא א"כ. הרי דשולל כל הליכת לבית המשתה זולת לש"ש ונכלל בזה ודאי אף פירעון דמריעות דהא נמי אינה לש"ש. והוכיח מזה דמימרא דרבה בב"ח לא קאי אלא ארישא דהיינו תוך ל' דשאר קרובים. ובזה נמי ניחא לי מה דיש להקשות למה דאיתא סי' שצ"ב בטור תניא אין לו בנים מותר לישא לאלתר. ופי' הרמב"ן דלעולם אסור ל' יום וקורא אותן לאלתר משום דזמן נשואין אחר מיתת אשתו ג' רגלים וע"כ לא פליגי עלי' אלא משום מה שכתבו תוס' בחולין כדמשמע בעובדא דיוסף הכהן הא לאו הכי ודאי מתפרש יפה לשון לאלתר על אחר ל' דאבות. וא"כ מה דוחקה דהסוגיא להוציא מימרא דרבה בב"ח מפשטא לפרשה דוקא בדפרענותא הא י"ל מה דקאמר ולשמחת מריעות מותר ליכנס לאלתר היינו אחר ל' דאבות ותו לק"מ ממה דתניא למריעות שלשים. ובהנ"ל ניחא דזה פשיטא דלא אפשר שהרי בשמחות אוסר לאבות כל י"ב זולת לש"ש. וא"כ כיון דמוכח עכ"פ דמלות אלו אלא א"כ הוא לש"ש לא קאי אלא על תוך י"ב דאבות דאילו תוך ל' הא מוכרח מרבה בב"ח דאף שלא לש"ש זימנין דשרי כגון לפרענותא דמריעות. שוב מסתבר נמי להראב"ד בנ"ל דאף ההיתר דלש"ש דהיינו במשיא יתום והיתומה לא קאי על תוך ל' דאבות אלא דתוך ל' דשאר קרובים נלמד מק"ו דפרעון מריעות ותוך ל' דאבות נשאר באיסורו ודוק. היוצא מזה דלפסק הש"ע במריעות ודאי כל מה דשרי באבות לאחר ל' מכ"ש דשרי תוך ל' דשאר קרובים ודלא כהש"ך. ומה שכתב ליישב הרמב"ם במה שנתקשיתי בו במה שאינו מזכיר לאיסור מה שנשנה בהברייתא לתרתי לחדושו לשמחה ל' ולמריעות ל'. א"י מה קאמר שאם לפני הברייתא לא הי' בפשיטות ומקשינן מינה על רבה בב"ח דפי' בלישנא קמא אך למריעות איך בא הרמב"ם והדר סתם כלשונו משא"כ לדידי ניחא. ומה שכתב שאינו יוכל להבין חדא דסתם גמרא לא הי' יודע הסיומא דברייתא אא"כ הוא לש"ש. כנראה מעלתו סובר דזה כולה חדא ברייתא היא. וזה תימה איך ס"ד הכי הא בהברייתא דשמחות לא נזכר מן מריעות מאומה א"ו דזה דתוספתא ואפשר כי אייגע לחפשה אמצאנה ובודאי ידע נמי סתם גמרא מן הברייתא דשמחות אלא דפירושא דרבה בב"ח ע"כ לא עלה קאי ולהכי מקשה על פירושו מן ההוא ברייתא שפירשו עלה נאמר ושפיר ולק"מ. ומה שכתב ועוד נמי לא הבנתי כלל שכבר ביארתי דלסברת הרא"ש הנכונה אין למילף כלל מנשואין דידי' שהוא שמחה יתירה ותו לא מידי ודוק

סימן שצב סעיף ב' הג"ה וה"ה וכו' אפילו באבילות דאב ואם מותר לישא. נ"ב ממילא דמותר נמי בתגלחת ותספורת כדאיתא סי' שמ"ב ובשאר אבלים שאינם באיסור גילוח אלא ל' יום יש לעיין אם לא יפסוק האבלות כמו רגל כדאיתא בתוס' ריש כתובות דלכל מילי משווינן חתן לרגל

סימן שצג הג"ה ויש מקילין אפילו תוך שלשה אפילו. נ"ב בספרים ישנים הגירסא תיבת אפילו לא גרסי. אלא הכי ואם אין מוהל אחר בעיר מותר לו לתקן הצפרנים ולגלח לצורך המילה אבל אם יש מוהל אחר אסור. וכך משמע בלבוש ונכון הוא שכן מבואר בד"מ ופשוט שאסורין בבגדי שבת וראי' שבד"מ סי' שצ"א וב"י שם מביאים תשו' מהרי"ל שלמד היתר לאכול על סעודה מדשרי ללבוש בגדי שבת וא"כ תוך ז' כמו שאסורים לאכול על הסעודה לכ"ע כמבואר שם ה"ה דאסור בבגדי שבת גם כ"ש הוא מתיקון הצפרנים דגופא דדינא במחלוקת שנוי כמבואר בטור סי' ש"ץ. ועיין בנקה"כ סי' ש"ץ סק"ג ודבריו נכונים בטעמם. אלא דתמוה לי למה מחמיר ביש מוהל אחר ועיין סי' שפ"א ש"ך סק"ג

סימן שצו סעיף ג' בט"ז סק"ב בא"ד הא ליתא דאין דיחוי אצל מצות. נ"ב עיין פר"ח י"ד סי' כ"ח ס"ק י"ז לדבריו הכא הוא ספק דרבנן ולקולא. וע"ש מה שכתבתי

סימן שצז על עובדא דאתא לידי במי שנכתב לו שמת אביו ולא נודע אם הוא שמועה קרובה או רחוקה כבר ידוע מחלוקת קדמאי ובתראי הכא. והח"צ סי' ג' מחזיק בפסק הט"ז ומאריך וכתב דלשיטת הרמב"ם דשעת מציאתן הוא דאורייתא בודאי פטור אלא אפילו לשיטת תוס' דאינו אלא דרבנן הא ד"ת יש לילך בתר חזקת חי מ"מ כתב דבספק אבל יש להקל מק"ו דלא אזלינן בתר רובא דעדיף מחזקה במת תוך ל' אף דרוב נשים ולד מעלי' ילדן ע"פ דברי תוס' פרק החולץ. וזה אינו מספיק דהא פסקינן סי' של"ט דחייב להתאבל על הגוסס ג' ימים ובודאי אינו אלא ע"פ רוב גוססים דלמיתה אזלי כמבואר בהב"י בהמקור ומה שהוסיף הרמ"א דודאי מת כבר דחקתי ליישבו בספרי ב"מ בסי' י"ז וע"כ דתפסינן עיקר דברי תוס' יבמות ק"ט ד"ה מחוורתא כתבו מה דקיי"ל בנפלים שלא להתאבל התם משום חשש תקלה של חליצה לא אזלינן בתר רובא א"כ אזלא ראייתו. ואין לומר אחרי שלהרמב"ם פטור שוב י"ל הלכה כדברי המקיל באבל. שכבר כתבו תוס' כתובות דף ג' בשם בה"ג שזה אינו אלא בתנאים ולא באמוראים ומכ"ש בפוסקים (אך עדיין צ"ע בפוסקים אם כלל זה דבה"ג מוסכם להלכה בין הפוסקים) אמנם שוב כתב דהכא הוי תרתי חזקת החי שהוא בחזקת פטור מאבילות נגד חזקת המת להעמידו בחזקת חי יותר ומקרוב מת והרי מת לפנינו הוי חדא במקום תרתי דכודאי משוינן בכל התורה וזה נכון ואין להקשות עליו אדרבא הא שעה אחת ודאי מחויב באבילות והרי הוא בחזקת אבל וספק אם נפטר ודומיא שכתבו תוס' בסוגי' דהיו בה מומין דלהכי מטמאו רבנן בספק בהרת קודם מפני שהי' עומד בשעה זו בחזקת טומאה אחרת. דזה אינו דשעה זו של שמועה רחוקה אינו חייב אלא בחליצת מנעל ופטור מכל דיני אבילות והוי רובא דחזקה ליפטר ומיעוט לחיוב ובטל המיעוט ברוב והוי שפיר בחזקת פטור מאבילות. ובר מכל דין אמינא דאפילו הי' חזקה לחייבו באבילות ע"פ