בית מאיר יורה דעה קעד

קרובים) רק שהאבל משמש שם אם ירצה ואוכל בביתו ממה ששולחין לו מן הסעודה. וכבר כתבתי בצד הש"ע שלי ככתוב לעיל. ועכ"ז כבר הוריתי לר' יוסף קאסיל בסתם היום בבה"כ שמותרים לשמש דהיינו להביא מאכלים על השולחן אך שלא ישבו במסיבת הקרואים ולא יאכלנו אלא בביתם וא"כ א"י מה חידש לי. וליישב מנהג מצרים לא מצאתי בכל האריכות. ואם רצונם לפסוק שסעודת נשואין הוא סעודת מצוה המוזכר בהברייתא אין הבדל בין קרובים לרחוקים ולדעתי קרובים גרועים כנ"ל. ומ"ש מעלתו וכמדומה שגם בכאן נהגו כך הקרובים לשמש. א"י מה כמדומה צריך לזה לקרובים אפילו רחוקים שרי כמבואר בש"ע. וזה נובע שאינם מדקדקים בדעת הרמ"א ומפרשים לשמש אפילו במקום שמחה והוא טעות. ומפני שידעתי זה הנחתי אותם במנהגם והתרתי להם כנ"ל ומה שרוצה מכ"ת תו להתיר לילך על בדעקין וחופה לשמש. השם יודע חסר איזה תיבות] ודי בזה

ושוב שבוע שנית כתבתי להנ"ל בלשון זה. הנה רמכ"ת כתב לי שבוע העבר ליישב מנהג מצרים שסומכים על ר"י הלוי המובא באשרי פרק החולץ ובהג"א ריש כתובות שמתיר ליכנס לבית המשתה של מצוה ואמת כשעסקתי בסי' שצ"ב עיינתי במקומות הללו ורואה אני שמאוד שגג בדברים הללו שהרי אדרבא משם ראי' לסתור. שהרי בהג"א דכתובות מבואר בלשון זה ולאחר אביו ואמו אסור ליכנס לבית השמחה כל י"ב חודש ומ"מ מותר לישא אחר שלשים יום דמצוה רבה היא. הרי להדיא שאוסר ליכנס לבית השמחה דהיינו שמחת נשואין רק לישא מפני שמצוה רבה היא שרי' לי' ולזה מביא לו ר"י הלוי ראי' מן הברייתא דמס' שמחות שמסיימה על האיסור די"ב חודש אא"כ של מצוה ומשמע דשרי בכל משתה של מצוה. ור"ל ע"ד שפירשה הראב"ד במשיא יתום ויתומה דמבלעדו יתבטל המעשה או סעודת קידוש החודש וממילא מדמה ה"ה נשואין דידי' שמצוה רבה היא וזאת היא הראי'. אבל ח"ו דר"י הלוי התיר לכל אבל ליכנס לסעודת מצוה של נשואין פשוט דאילו כן הי' מביא ראי' לסתור. וכן מבוארים הדברים בהרא"ש פרק החולץ שהרי התחיל והחליט לאיסור וכתב וכן צ"ל דאי ס"ד דאיסור נשואין תוך ל' אתא לאשמועינן ת"ל משום דאסור לילך לבית המשתה תוך ל' ובנשואין בלא סעודה איכא שמחה ואפילו לנשואין דאחר אסור למיזל ור"ת הי' מפרש דס"ד אמינא למשרי בדידי' טפי מבאחרינא משום פו"ר וע"ז סובב והולך עד וגם אם קיים פו"ר ואין לו בנים קטנים שרי לאחר ל' אפילו על אביו ואמו דלא אסרו אלא בית השמחה דליכא מצוה אבל נשואין אפילו יש לו כמה בנים איכא מצוה וכו' ועל זה סובב נמי הראי' דהר"י הלוי דר"ל נשואין דידי' חשובים כסעודה של מצוה דמס' שמחות וזה הברור כשמש ואדרבה מזה תמוה לי מאוד העדות המוזכר בסמ"ג הביאו הב"י סי' שצ"א שרבינו יהודה והר' יוסף מפי ר"ת ור"י היו מתירים לבא לסעודת חתן אך מצא וכו' אסור ליכנס לאכול וכו' מבואר הוא רבינו יהודה והר' יוסף מפי ר"ת ור"י היו מתירים לבא לסעודת חתן אף לאכול. וזה מבואר בהרא"ש הנ"ל בשמו דר"ת להדיא בהיפוך שהרי כתב בשמו ומתוך כך הי' אומר ר"ת אע"ג דאסורים באביו ואמו בית השמחה עד י"ב חודש שרי לישא. ותו בלא כל זה תמוה לי עדות זה דאילו כן דכל אבל שרי לסעוד בסעודת נשואין מפני שהיא סעודת מצוה וזה כדהבין רמכ"ת מר"י הלוי א"כ מכ"ש דלכל סעודת מצוה כגון ברית מילה וסיום מסכת וכיוצא בה דשרי שהרי שם ליכא אפי' שמחה ומה הסעודה הנשארת שאסור בה איני יודע זולת סעודת מריעות וזה הוא לישנא קמא דרבה בב"ח שפי' הברייתא האוסרה לילך לבית המשתה דהיינו אך שמחת מריעות ועלה בקושי' מדקתני תרתי ולשמחה ולמריעות ולהכי פסקו כל הפוסקים כאמימר והברייתא הרי להדיא דשני מיני איסורין הן שמחה ומריעות. ואילו בפשוט יהיו כל האבלים מותרים לכל סעודת מצוה. מי יתן ויודיעני מה הוא השמחה שאוסר התנא מבלעדי מריעות ושמחה זו מה היא עושה. הן אמת שזה גופא תמהני על הרמב"ם שאינו מזכיר פ"ו לאיסור הליכות אבל לבית המשתה אלא שמחת מריעות ובודאי משמעותו הא שמחה של מצוה שרי'. וזה אי אפשר בשום פנים כי הברייתא מזכרת שני סוגים לשמחה שלשים ולמריעות שלשים. ולא מצאתי מי שהרגיש בזה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר מילתא חדתא שהרמב"ם סובר באמת שאינו אסור שום סעודת מצוה וזה מפני שהוקשה לו קושי' הראב"ד מן הברייתא דמס' שמחות ולא רצה ליכנס בדוחק הראב"ד וניחא לו יותר להשוות פלוגתא בין הברייתא דתלמודן לבין הברייתא דשמחות והגמרא דמקשה על לישנא דרבה בב"ח היינו משום שפי' להברייתא הנאמרה בסתם ולא מסיימה אלא א"כ הוא של מצוה ומ"מ מפרשה אך בשמחת מריעות ומקשה דפירושו בברייתא זו ליתא מדנישנו בתרתי. אבל הברייתא דשמחות סובר בפשוט שחולקת וסוברת אך כל"ק דרבה בב"ח ופסק כמותה מפני שהלכה כדברי המיקל באבל ואך מה דנפיק מרבה להקל בפרעון אף במריעות פסק וק"ל ועפ"ז הי' יותר נוח להסמיך מנהג מצרים כי מצרים אתרי' דהרמב"ם כדאיתא בש"ך חו"מ סי' ל"ו סק"ו. ועדות הקרובים באמת לאו דוקא אלא מפני שקרובים תוקעים עצמם לדבר הלכה. אך מהשגות הראב"ד שם על הרמב"ם נראה שלא הבינו על דרך זה וצ"ע

שוב חזר המופלא הנ"ל להשיב על הנ"ל והודה על האמת אלא שעל מה שהקשיתי על הסמ"ג וכיוצא בו כתב לתרץ אלא שהאריך ונלאיתי להעתיק לשונו אבל ממה שהשבתי לו יובן ממילא. וזה לשונו הנה הפי' שחידש רמכ"ת בהגהות מיימוני להסכימו עם כל הפוסקים ושלא העיד כי אם לבא ולא לאכול בהסמ"ג גופי' זה ודאי אינו שהרי תחילה מעתיק הברייתא על כל המתים וכו' וכתב עלה מכאן למדנו וכו' ושוב מביא התניא דשמחות אם היתה סעודה של מצוה מותר ומעיד עדותו בשם ר"ת ור"י שהיו מתירין לבא לסעודת חתן. ואילו אך להיתר ביאה בזה לא צריך להסמיך העדות על התנא דשמחות שהרי שם באמת ההיתר אפילו באכילה אלא דהיתר הביאה בלא אכילה מילי דסברא אינן כדאיתא בשאר פוסקים וזה הי' לו לבאר מיד על הברייתא דתלמודן א"ו כונת הסמ"ג פשוטה אפי' לאכול וכדמורה הלשון ברור לבא לסעודת נשואין דאילו לביאה גרידא סעודה מה בעי התם וההגהות באמת מכחישין העדות במה שמצאו כתוב בשם הר"י בעצמו. ואפשר נמי דכונת הג"מ שלא להכחיש עדותן לגמרי אלא כדכתב מעלתו ולפיכך כתב ובס"ה כתב אהא דתניא וכו' עכ"ל. מזה נשמע מדמביא עדותן אהא דתניא דכונתו אף להיתר אכילה אכן מצאתי וכו' כדכתב אבל ליכנס בלא אכילה מותר וע"כ מה ששמע מפי ר"ת נמי לא הי' אלא היתר ביאה ולא כדהבין הס"ה ואין צורך למסתפיא מההוא פירושא וק"ל. מה שכתב מעלתו לתרץ מה שהקשיתי על הבנת הסמ"ג מהעדות מה נשאר לאיסור שמחה בלא מריעות ותירץ דעדות הסמ"ג לא קאי אלא לאחר ל' דאבות וסובר האלא אם כן הי' השמחה של מצוה לא קאי אלא אסיפא כדכתבו תוס' פרק החולץ והברייתא נשנה על תוך ל' דכל אבלים. זה נכון ואמת אלא שהאריך ללא צורך ואני שגיתי לפ"ר מכח העתקת הב"י בסתם. ואולם ידע מעלתו כי לפ"ז ע"כ הסמ"ג אזיל בשטת הש"ך סי' שצ"א סק"ג דסובר תוך ל' דשאר קרובים חמור מאחר ל' דאבות דאילו לשיטת הב"ח שם לא אפשר שהרי לשיטתו כל דשרי אחר ל' דאבות מכ"ש דשרי תוך ל' דשאר קרובים. אמנם ידע נמי מעלתו כי העליתי פלוגתת הב"ח והש"ך במחלוקת ראשונים כי הנה בהרי"ף ותוס' ורא"ש וטור וש"ע מבואר להדיא דעל אבות לפרעון מריעות אפילו אחר ל' אסור ולשאר קרובים מותר תוך ל'. הרי להדיא דלענין הליכות בית השמחה קיל תוך ל' דשאר קרובים מתוך יב"ח דאבות ואיך אפשר דבמשיא יתום או קדוש החודש יהי' תוך ל' דשאר קרובים חמור מתוך יב"ח דאבות. א"ו מה דמחלק הרא"ש בשם הראב"ד בין תוך ל' לאחר ל' אינו אלא באבות אבל מה דשרי לאחר ל' מכ"ש דשרי תוך ל' דשאר קרובים וכן מבואר המשמעות בהטור וכדפירשו הב"ח. ומ"ש