בית מאיר יורה דעה קעג

דאיירי באין לו אשה. אבל לענ"ד משמעות הרי"ף דכל שהענין באופן שאילו הי' לו אשה לא היתה נתרת שוב לא מסתבר לנהוג אבילות נמי מפני הספק דשמא חי הוא. וזה צ"ע כי לא משמע הכי מהפוסקים שבא"ע וגם גוף הלשון שבהעיטור שבב"י מסתבר דלא נהיגה משמע דאך על האשה קאי וצ"ע

סעיף ז אלא הבנות וכו' בשעה שנמצא מתאבלים. נ"ב וגם קורעים אבל וכו' אין צריכים להתאבל נ"ב ולא לקרוע: סימן שעו סעיף ד' או לאחר שהפך. נ"ב היינו בענין דסי' שע"ה סעיף ב'

הג"ה אבל לא נהגו להתפלל בשבת וי"ט. נ"ב וכן בכל יום בבקר שאומרים הלל

תו בהנ"ל ואם היו אבלים כאן וכו' מיום הקבורה אע"פ שלא שמעו. נ"ב ר"ל אפ"ה אין מונין השלשים לענין תפלה כ"א מיום הקבורה: סימן שפ סעיף ד' בש"ך סק"ג אבל וכו' אפילו קטנים וכו'. נ"ב היינו בנים ולא בנות

נשאלתי איש נסע מזה לפ"פ ומיד אחר צאתו מתה אחותו. ואשתו נושאת ונותנת בקניות ומכירת לתגרים הבאים לכאן. מהו שהאשה מותרת לעסוק בעוד שאין בעלה כאן ובזה אין ספק שכל זמן שהבעל אינו יודע כלל מן האבילות דפשיטא דשרי' דהא שרי אף להזמינו לנשואין ולכל השמחות אלא מפני שהאשה כתבה לפ"פ שבזמן צאתו מפ"פ יגידו לו האבילות כדי שבעוד שישהה ח' או י' ימים על הדרך יכלו ימי האבילות בזה יש לשאול אם אותן הימים של השיעור הנ"ל הוא אבל חייבת היא באיסור משא ומתן. והנה כבר מבואר ענין כזה על סעיף כ"א בבאר היטב דאמשטרדם עם המחבר אשל אברהם בסי' זה. בלשון זה. ב' שותפין אם הלך מעירו לעיר אחרת ומת לו מת בעירו ולא ידע נ"ל דשותפין שבעירו פותח החנות כדרכו כיון שעדיין לא חל אבילות על שותפו שעדיין לא נודע לו מיתת המת ואם שלחו שליח להודיעו חזקה שליח עושה שליחותו ואחר שיעור שיגיע שם סוגר זה החנות רדב"ז סי' אלף תק"ץ. ונ"ל כיון שהשותף בבית (צ"ל בעיר) אחרת חשוב גבי שותף זה פתיחת החנות כמו בתוך ביתו כי מי יודע מתי ידע שותפו. גם הוא ז"ל מודה דשרי בכתבו שמא נאבד הכתב ע"ש ועיין זקן אהרן סי' ס"א וערך לחם עכ"ל הבאר היטב. והנה לדעתי הדין עם החולק על הרדב"ז וסברא ישרה הוא דחשוב כמו בצנעה. ואולם בנ"ד לפ"ר י"ל גבי אשה הואיל ואין חילוק בין בצנעה לפרהסיא אין להתיר. אמנם כל זה אפשר במידי דלא הוי דבר האבוד אבל בדבר אבוד יראה לי בפשוט להתיר אף דאיתא בטור וש"ע אפילו דבר האבוד אסור האבל לעשות בין הוא וכו' שמעשי ידיהם שלו וממילא ה"ה אשתו שמע"י שלו. מ"מ הא ודאי טעמא בעי אחרי דאחרים מותרים לעשות לו בדבר האבוד והריוח שלו מ"ש אשתו ובניו שמע"י שלו שאסורים הן אמת שבהריף ורמב"ם ורא"ש משמיטים כל עיקר חידוש דין זה דבניו ובנותיו שמע"י שלו יהיו אסורים אפילו בדבר האבוד ואדרבא דקדקו לבאר דדוקא האבל בידו הוא דאסור אפילו בדבר האבוד אבל אחרים עושים לו דנשמע כל שאינו בידו ממש בכלל אחרים יחשב ע"ש ריש מי שהפך וברמב"ם במקומו תמצא כדברי ואפשר משום דלא מסתבר להו טעם לחלק דחקו לפרש המס' שמחות דמה דנאמר עושין לו וכו' קאי באמת אף על בניו ובנותיו שבהלכה שלפני זה. ואולם הטור פוסק ע"פ הרמב"ן כמשמעות מס' שמחות דעושין לו שבהלכה שני' לא קאי אלא על אחרים ממש אבל בניו ובנותיו שמע"י שלו כידו חשיבי. והאמת שלשיטת הריף ודעמי' הלשון דמס' שמחות דחוק דלמה ענין פי' בניו ובנותיו בפני עצמם ואחרים בפ"ע (ואולי להיפוך כדי להורות שאף הם מותרים בדבר האבוד ודלא נימא שאינם בכלל אחרים וכגופו נחשבים לענין הפרסום) וצ"ע שלא משמע מהטור שיש פלוגתא בזה] מ"מ ודאי טעמא בעי דמ"ש אלו מאלו וע"כ היינו דמי שמע"י שלו מפני הפירסום לא רצו להתיר אף דבר האבוד. דבאחרים אף שעושין להאבל אין הדבר מפורסם כל כך דהעולם אפשר ליסבור דלנפשייהו עושין משא"כ במי שמע"י שלו (ולפ"ז אין דברי הש"ך מוכרחים כל כך מה שכתב בפשיטות להתיר בבנים קטנים שאינם סמוכים על שולחנו כיון שמע"י דידהו די"ל דוקא גדול אינו סמוך הוא מפורסם דלנפשי' עביד הוא דשרי אפילו לאביו אבל קטן על הרוב סוברים העולם דסמוך על שולחן אביו ומע"י שלו אפשר דאסור) עכ"פ יצא לנו דבנדון דידן דכל עיקר האבילות נעלם מהעולם כי מי יודע מתי הוגד לו חזר להיות דין מי שמע"י שלו כאחרים ממש ומותר בדבר האבוד אפילו לשיטתינו. ומה נקרא דבר האבוד עיין בהלכות חוה"מ בהגהות רמ"א

סעיף כב אבל מותרת לאפות ולבשל. נ"ב במהרי"ק בשורש ל"ה מבואר הטעם משום דמלאכות אלו שרי אף בי"ט ולזה רומז נמי הד"מ סק"ג וא"כ ה"ה שוחט דמתא מותר לשחוט לרבים תוך ביתו. ועיין נמי תה"ד סי' רפ"ט ובהגהות מיימוני ודוק. ועל דברי הג"ה שבש"ע עיין בית הלל ודלא כתשו' שבות יעקב סי' פ"ו

סימן שפד סעיף ג' הג"ה ומצוה וכו' אפילו אין שם אבל משמע ומכ"ש במקום שיש אבל וכבר הרגיש הש"ך בהסתירה ונראה לחלק בין אבל על אביו ואמו דיש כ"ש משום אמירת קדיש ובשאר אבלים כתב לעיל דבמקום שיש אבל אין נוהגין

סימן שצא סעיף ב' הג"ה אבל בסעודת נשואין יש להחמיר נ"ב היינו שלא לאכול שם אבל לצאת ודאי אינו מחויב שלא אמרו חכמים אלא שלא יכנוס

סעיף ג הג"ה וכן נוהגין רק שהאבל משמש שם אם ירצה נ"ב דוק בד"מ שכתב זה מסברת עצמו. ויראה לענ"ד ברור דכונת שם שכתב היינו שם שלא במקום שמחה דאילו במקום שמחה לא עדיף זה שהולך לשמש ושלא לכונת שמחה ממי שהולך לשמוע הברכות שמעיד לאיסור בשם מנהג אשכנז ומשום זה סתם נמי אפילו תוך ל' כדאיתא בב"ח. ואילו תוך ל' אפילו להיות בעל ברכה תחת החופה שאין שם שמחה כלל אוסר אלא ש"מ דההוא שם קאי אמקום המשמשין

והנה נשאלתי בבה"כ. אם קרובים לחתן או לכלה מותרים לילך לשמחת נשואין. והשבתי לאיסור. וכתב לי התורני המופלא מוה' מאיר בר"ש לשון זה מצאתי בספר מהריק"ש בסי' שצ"א ס"ב על כל המתים נכנס לבית המשתה וז"ל הקרובים לחתן או לכלה נוהגין במצרים לאכול בבית החופה תוך יב"ח של אב ואם לאחר ל'. ועיין רשד"מ סי' ר"ב וכמו כן המשיא עני ועני' או יתום ויתומה לשם שמים עכ"ל. ואפשר שסמכו על ר"י הלוי המובא באשרי פרק החולץ ובהג"א ריש כתובות שמתיר ליכנס לבית המשתה של מצוה כאשר אמרתי אתמול לאמ"ו. עכ"פ אם אוכלים בשטוב שאין שם מזמוטי כלי זמרים והכלי זמרים בשטוב אחר יש להתיר לקרובים לשמש באותה שטוב. ואף ששומעין קול כלי זמרים משטוב אחרת ולפעמים יבאו הכלי זמרים באקראי בשטוב שאוכלין מ"מ דמי להנאה הבאה לאדם בעל כורחו אם לא נתכוין מותר. ועיין ברמב"ם פי"ז מה' מאכלות אסורות הלכה י"ב. לכן אם דעת אדמו"ר מסכמת אפשר לומר בזה הלכה כדברי המקיל באבל דהיינו בקרובים דהם נקראין ג"כ השייכים לשמחה ונגמר הסעודת מצוה על ידן ובפרט רק לשמש. וכן על בדעקין וחופה אף שיש שם כלי זמרים דהוי כמו הנאה בע"כ כנ"ל וח"ו שאין אני מתאמץ דוקא בשביל זוגתי אדרבא אין רצונה בכך רק באתי ליישב המנהג שבמצרים וכמדומה שגם כאן נהגו כך הקרובים לשמש אף שהלכה אינה רק שני בשלישי עם זוגתי תחי' מ"מ לפי המנהג אצל קרואים לחתונה ולברית חושבין א"ע לקרובים גמורים עכ"ל. לזה השבתי לו מיד בקיצור היתר קרובים כבר מלתי אמורה אתמול שלדעתי מגרע גרע שהם שמחים ביותר ומנהג מצרים אין אנו אחראין ליישב. ותשובת רשד"ם אין בידי לעיין בה. וז"ל הרמ"א יש מתירין לאכול בסעודת נשואין לאבל עם המשמשין ובלבד שלא במקום שמחה כגון בבית אחר ויש אוסרים וכן נוהגים (ובלי ספק אצלי שעדות מנהג זה הוא היפוך מנהג מצרים כי הוויכוח הזה לא נאמר מסתמא אלא על