בית מאיר יורה דעה קעב

קוברין אותה כשאר המתים ואם יצא יצא ואם לאו קוברין אותה עם הולד ובהגיעו דברים אלו לידידי התורני המופלא מוה' מאיר נ"י בר"ש ז"ל הביא לי סיוע מדברי הגאונים שבתשובת שבות יעקב ח"א סי' י"ג דז"ל שאלה אשה שמתה על המשבר והולד מפרכס במיעי' מקרעינן לכריסה לאפוקי את הולד או לא. תשובה לא קרעינן לה אלא משהינן לה ומחתינן אבנה אכריסה עד דימות הולד וקברינן לה עכ"ל הגאונים הגם שדבריהם צ"ע רב כדמבואר שם ומכ"ש דלמה ממיתין הולד בידים כשיושבת על המשבר אדרבא שמא יצא הולד חי ויהי' בן קיימא בשלמא מה דהגמרא נאמר דמכין אותה כדי שלא יצא חי היינו משום דשם אף שיצא חי סתמא יהי' נפל כיון שלא מילאו חדשיו. אבל ביושבת על המשבר מה כולי האי. וכדלדעתי באמת כזה הורה הגאון להשהות בקבורתה קצת. מ"מ זה נשמע עכ"פ מנייהו דקברינן אותה מיד ואין ממתינין כלל עד שיצא הולד כי זה ניוול הוא לה והוא ברור. והנה בנ"ד לא באנו לידי מדה זו כי מיד תוך זמן שהיות הקבורה בפשוט יצא הולד ממנה. אבל יהא בלע המות לנצח אני כותב להלכה ברורה לבטל המנהג ולנהוג כנ"ל

סימן שעא סעיף א' בנקב שיש בו טפח על טפח היינו בעשוי לתשמיש אבל בעשוי לאורה שיעורו מבואר במשניות ומובא בתוס' ב"ב דף י"ט ע"ב

סעיף ד הג"ה ויש מתירין. נ"ב ועיין ר"י מטראני ח"א סי' צ"ז מתיר ג"כ וכן בח"צ כתב שהוא מותר גמור ע"פ משנה מפורשת וע"ש

בט"ז סק"י וכתוב בדרישה וכו'. מיהו אם בהדלת כו' גגאטיר אף שאין בחור אחד טפח. נ"ב א"י מה הוצרך לזה כי לענ"ד חלון שבפתח המרתף חשוב נעשה לאורה ועיין פי"ג אהלות משנה ב' וא"כ הא שיעורן להוציא טומאה הוא במלא מקדח ולא בטפח

סעיף הנ"ל הג"ה ב' דלא אמרינן לבוד להחמיר. נ"ב עיין מ"א סי' תק"ב סק"ט. ולפי המבואר סוכה י"ח שמביא המ"א הכא טעמא משום דגבי טומאה הלכתא גמירי דאין לבוד באמצע. וצ"ע במהרי"ו עצמו. שוב ראיתי שכבר הרגיש הט"ז לעיל תוך סק"ד

סימן שעב סעיף א' בש"ך סק"ב כדאיתא בטור סי' זה נ"ב עיין מ"א סי' שמ"ג סק"ב משיגו כהוגן שמן הטור לא משמע מידי לנדון דסי' שע"א. אמנם מה שהעתיק בשמו וחור טפח ביניהם מזה אף הש"ך לא איירי כלל

סעיף ב' ונכון להחמיר. נ"ב עיין ש"ך סק"ב ובאופן הלזה הנ"ל לענ"ד אין צורך להחמיר דהיינו בהדין השני של סוף טומאה לצאת דמסקנת הפוסקים שאינו אלא דרבנן

סימן שעג סעיף ד' ומיטמא לשומרת יבם אפילו וכו'. זה מתשובת רשב"א שבב"י סי' זה וע"ש היטב כי לענ"ד צ"ע רב חדא שהרי ז"ל שומרת יבם כהן שמתה כיון שאמרו שהוא יורש כל כתובתה ואפילו נכסים הנכנסים ויוצאים עמה כל שנפלו לה בחיי הבעל הרי עשינו אותו לגמרי כבעל לירושתה וא"כ נעשה אותו כבעל לקבור משום מת מצוה וכו' ע"ש הרי דכל בנינו הואיל שהוא יורש אפילו כל הנכסים הנכנסים ויוצאים עמה כל שנפלו בחיי הבעל והרי עשינו אותו לגמרי כבעל. מבואר מיני' שאילו הי' דינו שלא לירש הנכנסים ויוצאים עמה. או אפי' אם הי' הדין שאך מחציתם ירש הוא ומחציתם יורשיה דשוב לא הי' לגמרי כבעל לא הי' ס"ד לדמותה לקטנה יתומה דשם יורש הכל כדמבואר בא"ע סי' צ' סעיף ג' ושטה זו דבש"י ירש הכל הוא שטת הגאונים שבר"ן כתובות ריש פרק האשה שנפלו וע"ש. אבל שטה זו אין לה זכר בהרמב"ם ולא בהטור א"ע סי' ק"ס וא"כ מן התימה על הש"ע שבא"ע הנ"ל סותם אף כדעת הרמב"ם שאפילו מה שנפל תחת הבעל יורשי' יורשי נ"מ שלה והרמ"א לא הביא מקודם אלא דעת הי"א שיחלוקו בירושתה. וע"ש בב"ש דשטת הגאונים השמיט דאפילו הבעל מוחזק לא יוכל לומר קים לי כותייהו וא"כ איך סתמו הכא להתיר איסור תורה בלא ראי'. ותו יראה לענ"ד דאף הרשב"א ז"ל להלכה אמרו ולא למעשה אף לשטת הגאונים כי קשה לי נהי דיורש הכל מנ"ל לדמות ש"י לקטנה דילמא נדמה אותה לאשתו פסולה שמבואר הכא שאינו מטמא לה. ובא"ע סי' צ' סעיף ג' מבואר דיורש אותה ונימא נמי דמת מצוה הוא ובאמת היא נמי קושי' תוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב ומסקו משום כך דמשום דירית לה לא הוי' מ"מ אלא משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בדבר הדומה דכיון דלא ירתי לה דומה הוא למ"מ. וע"כ ר"ל אף דמד"ת אינה קרוי' מ"מ. מ"מ נראה להחכמים בנשואי קטנה מפני שכל עיקר הנשואין דרבנן עבדי חיזוק לנשואין אלו במה שהתירו לכהן לטמא לה ע"פ מה שדומה למ"מ משא"כ נשואי חייבי לאוין שהקדושין ד"ת לא צריכו חיזוק והניחו על ד"ת שאעפ"י שאין לה קרובי' יורשים מ"מ לא מיקרי מש"ה מת מצוה ואסור לכהן לטמא לה. וא"כ פשיטא דשומרת יבם יותר דומה לאשתו פסולה. ותדע שהרי קטנה היא נכללת בשם אשתו הנשואה הכשירה לו לענין שיטמא לה כדאיתא בהב"ח ע"פ הגמרא דיבמות הנ"ל. וממילא היא נמי בכלל לענין אבילות דכללא הוא ע"פ הברייתא דמ"ק דף כ' ע"ב דכל שכהן מטמא לקרובי' חייב להתאבל עליהם ואילו נימא דלשומרת יבם יטמא יהא היבם מחויב להתאבל עליה. וזה דבר שאין הדעת סובלו כי מי יחייב אותו באבילות והוא יאמר הייתי חולץ לה א"ו לענ"ד אין להתיר לכהן לטמא לשומרת יבם דידי' ובפרט לדידן דלא פסקינן כהגאונים וגם לא נהגינן ביבום. ודע ג"כ כי לשון תשובה הלזו מגומגם תחילת לשונו מורה כאילו רוצה לדון שיהא חייב בקבורתה אלא שבאמצע מזכיר נמי הדין דקטנה שמטמא לה. וזה שחייב בקבורתה הוא איבעי' דאפשטה בהאשה שנפלו שחייב בקבורתה לכל הדעות מדיורש כתובתה. ואדרבא מסוגי' זו תמוה לי לפ"ר שטת הגאונים דהא נאמר שם או דלמא יורשיה קוברים אותה דקא ירשו נכסים הנכנסים ויוצאין עמה. ולשיטתם הא סתם שומרת יבם היבם יורש הכל חוץ מנכסים שנפלו בעודה שומרת יבם וצ"ע

אף דע דשמעתי מקשים על תשובה הלזו מסתם גמרא דיבמות כ"ט ע"ב דפשוט להסוגי' דאפילו עבד בה מאמר ואפילו לב"ש דלא מטמא לה. ואי מש"ה לק"מ כי שם נראה דקאי על ש"י שנפלה מן האירוסין דזו פשיטא שאין היבם יורש ולא מיטמא לה דלא עדיף מהבעל. וק"ל

סימן שעד סעיף ט'. יש מי שאומר וכו' עיין ט"ז הגיה לנכון. אך צ"ע הטעם אחרי דקיי"ל טפה אחת הוא יבמות צ"ח. א"כ שהשני חי אחר ל' הרי ידעינן שאף הראשון שמת כלו לו חדשיו ומדוע לא יתאבלו וע"כ משום דבשעת מיתתו נפטרו מאבילות יום ראשון דאורייתא שוב לא חל האבילות דרבנן ואמרינן הואיל ואידחי אדחי. (ובהט"ז בס' שצ"ז בסוף דבריו מביא דברי מהר"מ שבשמחות כאילו מטעם שמועה רחוקה אתי עלה. ואיני מבין הדברים כי מה ענין זה לשמועה רחוקה זולת בשנפטר הראשון ביום הלידה) אבל צ"ע ריש סי' שצ"ו. ועיין נזיר דף י"ג בתוס' ד"ה והפילה

סימן שעה סעיף ד' מונים לו וכו'. נ"ב עיין ב"י כתב כיון שלא פינהו תוך שבעה. נשמע מיני' הא אילו נפתח העיר מן המצור תוך שבעה וקברוהו בבה"ק חייבים למנות מחדש מקבורה שני': סעיף ו' בט"ז סק"ב מעשה וכו' נ"ב לענ"ד זה גוף המעשה שבב"י. ויהי' איך שיהי' עכ"פ לפסק הש"ע סעיף ז' חייבים להתאבל ביום המציאה. וא"י א"כ למה העתיק מעשה זה. וביותר לפ"ר קשה לי הא נהר רינוס מים שאין להם סוף הוא והוא דלא כפסק הריף ועיטור והש"ך כתב סק"ז ורב שרירא שהביא הטור וכו' וכן כתב הרב בא"ע סי' י"ז ס"ה דאשתו אסורה וכו' וע"ש בב"י דמשמע דאך הטעם דשמא תנשא אשתו וא"כ במי שאין לו אשה ראוי להתאבל עליו אפי' במים שאין להם סוף וא"כ לא הוצרך להוציא דברי רב שרירא מהלכה אלא דאיירי במי שאין לו אשה ואולם זה גופא קשה על הרי"ף שלא הוצרך לידחק בהברייתא דאבל רבתי אלא