בית מאיר יורה דעה קעא

ועשה לו רפואה ודאי ימות אלא שיש לחוש אם הרפואה לא תעלה יהי' ע"י הפעולה קירוב מיתה. ויראה לענ"ד דשרי ע"פ קנ"ה סעיף א' דלחיי שעה לא חיישינן בכה"ג

בסוף הג"ה דודאי כבר מת. נ"ב עיין ב"י תמצא דהיינו רובא ונלמד ממס' גיטין אלא דתוך ג' ימים איכא למיחש עדיין גוסס משא"כ אחר ג' ימים. ועיין דרישה ואיני יודע מאין נלמד גבול זה דג' ימים וא"כ קשה לי מדוע לא נימא הלכה כדברי המיקל באבל דהיינו ר"מ דחייש למיעוט ולא יתחייב להתאבל. ומגיטין אין ראי' דהוי לחומרא. ועוד דגבי אבילות הוא חומרא דאתי לידי קולא כדאיתא בט"ז סי' שצ"ז וגם יש להקל באבילות שלא יבא מכח זה קולא לעדות אשה כמבואר בתוס' יבמות דף ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה דאין מעידין על. הגוסס להשיא אשתו וכן כתבו דף ק"כ ע"ב ד"ה למימרא ועיין תוס' יבמות דף קי"ט ד"ה מחוורתא דמההוא טעמא אין הולכין אחר הרוב להתאבל אחר ספק נפל ובגוסס בלא זה אפשר לומר סמוך מיעוט של חזקת חי ודוק בסוגי' הנ"ל דף ק"כ ומסקנת הפוסקים הכי אף לרבנן שם. ואולם עיין בספרי סי' י"ז סעיף ה' בהג"ה

סימן שמא סעיף ב'. ולענין הבדלה יבדיל אחר שיקבר המת. נ"ב היינו בפה"ג והמבדיל ולא נר ובשמים שאין מברכין כ"א במוצאי שבת כן מבואר בא"ח

בט"ז ססק"ו. כתב רש"ל בתשובה. נ"ב עיין לעיל הלכות מילה מה שכתבתי בצדו. וגם יש לדחות ראי' היש"ש בלא מה שכתבתי לעיל דהא רש"י בזבחים דף ק' פי' ולמול את בנו ומילת זכריו מעכבתו מלאכול פסחו וע"כ איירי שהיה הדבר סמוך לערב דאם הי' מטמא הי' שעה עוברת שלא יוכל עוד למול ביום. וטעמו דמשום פסח דהוי עשה שיש בו כרת הוא דלא העמידו דבריהם הא לאו הכי בשאר שנה משמע מיני' דיטמא לאחותו ולא ימול אף אם ידחה היום עד למחרת וקשה אמאי מה אולמא דההוא עשה מעשה דמילה והא עשה דמילה עדיף שנכרתו עליה י"ג בריתות אלא משמע משום, דעשה דמילה לא חלה כלל עליו מפני שהוא אונן ופטור. אך פי' רש"י ז"ל צריך לי עיון דאילו בע"פ איירי מה אירי' דיהא מעוכב מאכילת פסח משום מילת זכריו אם יטמא ולא ימול ות"ל דפשיטא אם יטמא שלא יהא רשאי לאכול פסחו בטומאה וצ"ל דנקיט מילת זכריו לרבותא דיטמא למת מצוה אף דנדחה המילה וגם אכילת פסח. ועכ"ז עדיין צ"ע פי' זה

סימן שמה סעיף ז'. מי שנפל וכו'. נ"ב ולא דנינן אותו כהרוגי ב"ד. אף שאמרו דין ד' מיתות לא בטלו וכו' פרישה

סימן שמח סעיף ב' בש"ך סק"ה. דאל"כ אין כופין הקרובים. נ"ב וזה לשון הב"ש סי' קי"ח סק"כ בתשו' מהר"מ מינץ סי' נ"ג כתב הוצאת קבורה קרוב קרוב קודם ואם הי' הבן שם עליו מוטל הוצאת קבורה דעל כל ז' מתים אשר הכהן מטמא להן מצוה להן לקברו וכו' ע"ש סדר נכון. אבל צ"ע כי הוא נגד משמעות הש"ע פה ועיין תשו' מנחת יעקב סי' ח': סימן שמט סעיף א'. מת בין עכו"ם. עיין תשו' אבן השהם ומאירת עינים שאלה ל' הוכיח דאינו אלא מדרבנן. וצ"ע בתשובת רשב"א עצמה. ועיין במ"ל פי"ד מה' אבל מאריך ומסיק דשרי לגמרי ע"פ הירושלמי וכן הוא בברכת הזבח זבחים דף ע בתוס' ד"ה ובטריפה ע"ש

סעיף ג. הג"ה ונאסרו חייב המחזיר לשלם. נ"ב בהמרדכי לא נאמרו הדברים אלא בלשון וקרוב הדבר וכו' ע"ש. ולפ"ר צ"ע אם לא יהא בדומה דהמציל מן הארי דיוכל לומר מהפקירא קזכינא כדמקשה בב"ק דף קט"ו וע"ש קי"ב ע"א תוס' ד"ה אדעתא דארי'. ואולי כיון שמתוך צערו אינו בדעתו לא חשוב הפקר אלא כאבידה שלא מדעת ועיין סנהדרין דף מ"ח ע"ב

סעיף הנ"ל אבל אם נגעו בה אסורים. כתב הש"ך מדרבנן משום דמחלפי בתכריכי המת. נ"ב הואיל ונגעו במטה הנקברת עמו משא"כ לעיל וכן אם נתנו עליו וכו' בסעיף א' מיירי במטה שמת בה שאין רגילות לכרכו עליה בתכריכי קבורה ולהכי אין למגזר בה. ב"י

סימן שנג סעיף ד'. אבל לא באיש אחד ושתי נשים משום יחוד. נ"ב הב"י והפרישה העתיקו בשם הגהות אשר"י דקרובים של תינוק שרי משום יצרייהו. והוא תימה דבקדושין דף פ' מבואר דזה אינו אלא לאבא שאול וחכמים פליגו עלי' ואסרו אפילו בכה"ג. וזה נראה טעם הש"ע שהשמיט דעתו. ובמקום אחר הארכתי ליישבו. והנה מלשון רש"י קדושין יש ללמוד דצריך עכ"פ אפילו בתינוק כזה ג' ללותו שכתב על באשה אחת ושני אנשים ואין צריך רבים ללותו אלא ג' וכן מוכח דאל"ה באיש אחד סגי. וא"כ תמהני קצת שלא ראיתי נזהרין בזה

סימן שנד חכם ות"ח. נ"ב מבואר בהטור דהיינו אפילו במת האידך תחילה ודוקא בשניהן שוין מוציאין מהראשון. ומשמע מהש"ע דה"ה באיש ואשה מוציאין האשה תמיד תחילה. וצ"ע באשה ות"ח

סימן שסג סעיף ב'. הג"ה ומותר ליתן סיד עליו. נ"ב עיין שו"ת אבן השהם ומאירת עינים מה שכתב בענין זה ולענ"ד קצת ראי' שלא ליתן סיד עליו מדלא הוזכר בסנהדרין במתני' אצל הרוגי ב"ד שיתנו עליהם סיד כדי לעכל מהר ובפרט לתירוץ רב אשי דף מ"ז ע"ב ע"ש

סימן שסד. סעיף א' באמצע. אבל אם נתנו וכו' אסור אפילו אחר שפינהו. נ"ב ולקבור בו מת אחר. עיין תשובת שבות יעקב חלק א': סעיף ב. קבר הנמצא. נ"ב עיין תשובת אבן השהם ומאירת עינים שאלה י"א

סעיף ד. הג"ה וכן עושין וכו'. היום יום ה' ג' חשוון תקס"ג אירע פה בר מינן שמתה אשה מעוברת בחודש ז' או ח' לעיבורה ושאל אותי השמש בבה"כ מה הדין אשה זו אם לקוברה כשאר מתים או להמתין בהקבורה עד שיצא הולד ממעיה. השבתי לו שלדעתי אין בכך כלום והוא מנהג שאין לו עיקר אלא הוא הגון לקוברה והולד בתוכה. וכששמעו זה אנשי החברה קדישא חיברו עלי כתרנגולים והעידו שהוא מנהג קדמונים. וכשבאתי לביתי עיינתי קצת ורואה אני שלדעתי ראוי לבטל מנהג זה והוא מנהג בטעות הנובע ממה שאפשר אירע פעם אשה כורעת לילד וכבר יושבת על המשבר ומתה שבזה אפשר כיון שהולד נעקר שיחי' אחריה כדאיתא בש"ס דשבת מביאין סכין וקורעין שמא ימצא הולד חי ואנן לא נהיגין הכי כדאיתא בש"ע או"ח סי' ש"ל שבאופן זה הורה גאון שאל יקברוה מהר כי פן ואולי יצא הולד חי אחרי מותה והנשים סברו הקפידות הגאון הוא שלא תקבר והולד תוכה. ומזה יצא להם המנהג בטעות ולדעתי אדרבא איסור גמור הוא כדאיתא ערכין דף ז אמר ר"י אמר שמואל אשה היוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הולד תחלה כדי שלא תבוא לידי ניוול פרש"י שאם יהא חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו וניוול הוא לה הרי לך בהדיא שיציאת הולד אחר מותה ניוול הוא לה ואין לומר דוקא אם יצא חי הוא ניוול. מלבד דאיפכא מסתברא כשיוצא מת הוא ניוול יותר. אלא דאף נמי מוכח הכי מהרמב"ם שהרי בפ' ט"ו מה' סנהדרין ה"ח כתב ומצות עשה לקבור כל ההרוגי ב"ד ביום ההריגה ובפי"ד סותם וכתב ומכין אותה כנגד בית הריון עד שממית הולד. ולמה לא מחלק שבזו ממתינן מלקברה עד שיצא הולד מת ממנה א"ו שאין הבדל וקוברין אותה ביום זה. לכן לענ"ד הברור שהוא מנהג בטעות וחלילה לנוול אותה ולהמתין בקבורה עד שיצא הולד מת זולת ח"ו אם יארע כדרך שכתבתי ביושבת על המשבר השם ישמרנו שאז לא ימהרו מלקוברה. ומ"מ חלילה לא להלין את המת בעבור זה. כי אז בודאי כבר מת הולד כדמשמע בהש"ס דדוקא מיד קורעין ולהכי אנן נמנעים אף בחול משום דלא בקיאינן וזהירין בשעה מועטת כזה אבל במתה פשוט דודאי הולד מית ברישא חלילה להמתין בשביל זה מלקוברה שהוא אך כדי לנוולה בכדי אלא