בית מאיר יורה דעה קע

כל הקמח ויפריש ממנו [ואך א"כ כוונת המ"ל הדברים שכו' ואח"כ הוקשה להם דא"כ בכל שבידו לעשות לא חשיב מחוסר מעשה הם קצת למותר. וע"כ ר"ל שבודאי בפשוט אין לומר דלגבי מנוי שליחות שפיר חשוב יוכל לעשות בעצמו אף ע"י מעשה שבידו אף אי לא אמרינן כלל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי דזה ודאי אין סברא אלא כיון שיש בעולם סברא דכל שבידו וכו' נהי דלגבי עצמו שיהא יוכל להפריש בעודו קמח לכשיתלש סובר ר"ת מפני שהוא בדמיון ב' ערוגות מחוברים לא אפשר מ"מ לענין מנוי שליחות לזמן הראוי אפשר די בההוא סברא דכל שבידו וכו' אף בקמח שהוא בדמיון ב' ערוגות מפני שמ"מ אינו דומה לקידושין שאינו בשום אופן בידו וע"ז מביא ראי'] נמצא שאין שוב כלל בדמיון הקדושין לא"א שזה אין בידו בשום אופן לקדש השתא ולכן אין בידו לימנות שליח אף לזמן שיהא גם בידו לקדש דהיינו אחר הגירושין משא"כ בחלה נהי דהוא עצמו אין בידו עתה להפריש בעודו קמח להזמן שהוא עיסה מ"מ הרי בידו להפריש עתה ע"י שיעשה עיסה ולכן גם לימנות שליח להפריש בזמן הראוי דהיינו כשילוש. ועל זה מביא ראי' מיבמות דאף דהוא בידו ע"י שיבא עליה מ"מ אינו יכול לימנות שליח כיון דמחוסר מעשה. וקשה דאי מיבמות אין שום ראי' ואין זה אלא כתולה תניא בדלא תניא דאטו שם בגמרא מבואר דהאיבעי' הוא בנכתב אחר הנשואין ואין הריעותא אלא מטעם השליחות הא עיקר האיבעי' הוא אם נכתב בעודה שומרת יבם אם יוכל לגרשה בו אחר שבא עלי' אם חשובה כארוסה מטעם שבידו לבא עליה אלא שהתוס' כתבו ואפילו כתבו בו זמן דאחר נשואין כלומר שנכתב אחר הנשואין וכתבו בו זמן הכתיבה מ"מ חד דינא אית לי' עם נכתב קודם הנשואין כיון שאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח. ולסברתו דכל מה שבידו אף ע"י מעשה חשוב שפיר בידו לענין מנוי שליחות. הכל קשיא מנ"ל דשם קאי כלל האיבעי' לענין אם נכתב בתר שנשאת דילמא ע"כ ל"מ לי' אלא אם נכתב קודם שבא עליה אי חשוב ע"י שבידו לבא עליה נכתב לשם גירושין אם לאו כמבואר שם בהרא"ש ועיין בספרי סי' קל"ב. אבל אם נכתב בתר הביאה באמת לא מספקא לי' והדר קושייתו לדוכתה. וכ"ת דס"ל דלשיטת ר"ת ע"כ האיבעי' לא קאי רק דוקא אם נכתב אחר הביאה דאילו בעודה ש"י ס"ל שהוא בדמיון שתי ערוגות מחוברות דלא אמרי' לדעתו כל שבידו וכו' דא"כ דאך האיבעי' מפרש לנכתב בתר שנשאת ומשום דילמא לענין שליחות חשוב יוכל לעשותה עתה ע"י המעשה דא"כ הדר קשיא מה הוקשה לר"ת על המנהג הא האיבעי' ביבמה לא נפשטה ונהי דבדאורייתא מחמרינן הא חלה בזה"ז דרבנן ושפיר דנהגו להקל. ואפשר דזה דעת המרדכי סוף פרק האיש מקדש שנתן באמת הטעם על מנוי שליחות בחלה מפני שבידו ללוש ולהפריש ולא חש לראיות תוס' בנזיר מיבמה וצ"ע

באמצע דבור הקודם הי' כתוב על הגליון. דברים אלו אינם אלא לפי' רש"י שם דהטעם משום לא נגמר מלאכתו והוי ק"ו שניהם מחוברים משא"כ לפי התוס' שם דעיקר מה דלא הוי תרומה בדיעבד היינו משום דלא חשוב מין אחד ודאי בשניהם מחוברים דהוי מין אחד ליכא למיבעי והיינו דעת הרמב"ם וש"ע ודוק. מה שכתבתי על הגליון שגיתי מפני הטעם שבש"ע שמשמע מיני' שהוא משום תלוש ומחובר ב' מינים וסבור הייתי שהוא פי' התוס'. אבל ליתא אלא לתוס' מג"ה הוא ממנו בתלוש ולא במחובר והוי מחובר פטור ולדידהו נמי כ"ש ב' מחוברים ועיין ריש ה' תרומות דעיקר הטעם דתרומה מורה לשון תלוש וממנו היינו דכותי']

סעיף ב בש"ך סק"ד בא"ד וכאן קאמר דה"ה אם מקדישה וכו' נ"ב א"י מנלן לו פי' זה דהא בכל הפוסקים נאמר וטוב ללמד תנאי זה לנשים דמשמע ברור תנאי דהרישא אלא שבהרישא אינה מתנה אלא על הקמח שכבר מונח בהעריבה ובזה מתנה אף על הקמח שיתערב אח"כ בשעת עריבה: סימן שכח. סעיף ב'. הסומא וכו'. נ"ב וחש"ו פשיטא שדינם שוה לתרומה. עיין סי' של"א סעיף ל'

סימן שכט סעיף ט'. בש"ך סק"ט. והרא"ש פוטר. נ"ב כל ספק הרא"ש אינו אלא במי ביצים או מי פירות שאינם משבעה משקים אבל בשבעה משקים אפי' בלא שום מים חייב בברכה. ועיין בהרא"ש ה' חלה ובתשו' הרשב"א סי' תס"ד ודוק כי כל ספיקו היינו מדר"י בן לוי וברייתא דרשב"י והם מרבים כל ז' משקים ולפיכך לא כתב הטור אלא וטוב ליזהר שלא ללוש במי ביצים לבדן. וכן העיקר מחלוקת האמוראים שמוקמי למתני' דחלה דלא כר"ע דס"ל מי פירות לא הוי חיבור לטומאה לא איירי אלא במי פירות שאינו משבעה משקים ע"ש בפ"ג מה' ט"י בהרב ברטנורא

סימן של סעיף ג'. ישראל וכו'. ויכול להפריש יש מיני' ובי'. נ"ב נלענ"ד דכאן דאיירי בשותפין בקמח כ"ע מודו דיש בילה דקמח בקמח הוא משא"כ סי' שכ"ד דאיירי מתערובות עיסה בעיסה ודוק: סימן שלא ש"ע סעיף ג'. עכו"ם וכו' מפריש. נ"ב מדאורייתא. משא"כ בסורי'. נ"ב שאינו אלא מדרבנן כדלעיל סס"א: סעיף יט. בש"ך. ס"ק מ"ב ובארץ שנער שהיא רחוקה מא"י נ"ב בסעיף א' משמע שהוא יותר קרוב מעמון ומואב. אבל ההכרח שבאמת הוא יותר רחוק אלא מפני שרוב ישראל עוברים שם התקינו בה הנביאים תחילה ולא נאמר שם שהיא סמוכה אלא נגד ארצות חוץ מעמון ומואב

סעיף לד. חוששין שמא אחר תרם. נ"ב עיין סעיף ל"א ובב"י שם. ודחק בפרישה שהכא גרע שלא הי' גילוי דעת לזה

הגה וי"א וכו'. טור בשם הרא"ש. נ"ב עיין בהרא"ש בעירובין כי לא נאמר שם הכי אלא אדרבא דברי ר"נ בחולין הם הלכה אפילו לרב ששת וכבר הרגיש המ"א בסי' תט ס"ק י"ז והניח בצ"ע

סעיף קמו ס"ק ל"ב מתמיה ומשיג על הב"ח במ"ש שהמעשר של ממון אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן ע"ש. ולענ"ד לק"מ והדין עם הב"ח שלא קאמר דבריו אלא להוציא מהם שעל מעשר זה לא שייך לומר שלא יפדה בו את השבוי ולא יתן ממנו לכיס של צדקה ור"ל שאין בו חיוב אף לא מד"ס היינו חיוב מעשר עני כי אם כל חיובו היינו מצד מצות צדקה ולמה לא יהי' רשאי לעשות בו כל עניני צדקה דאטו מחויב הוא לעשות צדקה יותר מן המעשר הא כל חיוב צדקה אינו מוטל עליו אלא עד המעשר תדע שהרי במצות צדקה מבואר דבשקל קטנה יצא ידי מצוותו ואם נותן פחות מן המעשר אינו אלא נפש רעה ובפי' מבואר בש"ך סי' רמ"ח סק"א ובהגהות רמ"א סעי' ג' דפרנסת עצמו קודמת לכל אדם. ואילו במעשר עני מבואר הכא בהטור והט"ז עצמו מביאו דאפילו עני שבישראל מוציאין ממנו בע"כ ומשמע אפילו במעשר דרבנן. א"ו כדאמרן דמעשר זה אין חיובו אלא מתורת הידור מצות צדקה כאתרוג גדול ומה דאיתא סי' רמ"ח סעיף א' ומי שנותן פחות ב"ד כופין ע"כ כי היכי דלא ליסתרי לסי' רמ"ט דמבואר שם שאינו אלא עין רעה מיירי בצבור שפסקו על עצמם דיכולין לכוף זה את זה או בקרובו עני דאזי לא כל כמיני' להפקיע עצמו ולהטילו על הצבור. אבל ודאי דאין חיוב מעשר זה אף מדרבנן זולת מצוה צדקה והנ"מ כנ"ל. ודוק כי לענ"ד ברור הוא שהדין עם הב"ח. ועיין תשו' חות יאיר סי' רכ"ד ועיין פי' הרמב"ן על התורה פרשת ראה על פרשת עשר תעשר ולשונו משמע קצת נמי שאפילו דרבנן ליתא

סימן שלב בש"ך סק"ב כתב ב"י וכו' ועוד אפשר לומר נ"ב כבר כתב הד"מ שההוא טעמא אינו מספיק לארץ שנמי אין נוהגים

סעיף א. בש"ך סק"א ואסור לעשות דבר המקרב מיתתו. נ"ב נשאלתי בברלין אם מותר אז לעשות לו רפואה ע"י מומחה שמסופק שע"י הרפואה תעלה לו ואומר אם לא