בית מאיר יורה דעה קסט

עיסה שהורמה באם לא אפשר בפרנסה להפריש מיני' ובי' ולא חיישינן לאין בילה הוא מטעם דנעשה כולה טבולה. אבל כעת רואה אני שזה טעות מעיקרא שלא כתבו הר"ש והרא"ש טעם זה אלא דלהכי צריך להפריש על הכל ולא לפ"ע המחויב כמו ביש לו פרנסה ממקום אחר דהיינו דלאחר שהפריש על הכל לא יהא צריך ליתנה כולה להכהן אלא המותר מלפ"ע ימכור לכהן כדכתב שם הר"ש במתני' דבתר הכי לענין תרומה. ואפשר שבאמת כונתם ממש שיש לו דין א' עם התרומה דבתר הכי. וכן נמי מורה לשם לשון פי' הרמב"ם ע"ש. ותדע שהרי הר"ש שם דחק למוקים המשנה ט' מכח הקושי' דאין בילה בדורך ועושה יין ושמן ע"ש וכן מבואר באמת בהקומץ שמביא הר"ש שם שאם נתערב טבל בחולין אי אפשר להפריש מיני' ובי' כמבואר שם ברש"י. ולדברי הש"ך הא שם נמי נעשה הכל טבול מפני שטבל אוסר בכ"ש א"ו ההוא טעותא. והעיקר רואה אני מדהר"ש לא הוקשה קושי' זו על משנה ח' בשאור ש"מ ודאי דס"ל דאף בשאור או עיסה עם עיסה אחר שייך ההיתר דלח בלח כדעת הסמ"ק שמביא התה"ד. א"נ דסברו די"ל בחלה בזה"ז שהיא דרבנן בכל מקום סומכים על יש בילה כדאי' בדמאי פ"ה משנה ז' ע"ש] וכדעת הסמ"ק יש בתוס' מנחות דף כ"ב ע"ב תוך ד"ה ור"י ע"ש שכתבו וכמו כן הי' וכו' דאין לח ומתערב יותר ממנו אלא שהמחמירים סוברים דלא סמכינן על היתר זה אלא בשא"א בפרנסה ובדאפשר יש לחוש דעיסה בעיסה לא הוי לח בלח והמקילין סוברים דאף באפשר יש לסמוך עליו והמתני' אך תקנתא אשמעינן דאם אפשר אין צריך להפריש אלא לפ"ע המחוייב משא"כ מיני' ובי' שמוכרח להוציא על הכל. וכל זה לענ"ד ברור דלא כהש"ך שבמח"כ כל דבריו בזה בלי עיון הראוי. ויפה כתב הרי"ף שהמנהג אינו אלא חומרא וכן סובר הטור בהרא"ש שבתשובה שלא כתב תקנתא דידי' אלא לפי מנהג המחמירים וחוששין לאין בילה בעיסה בעיסה למד אותם תקנתא דידי' אבל באמת אין ללמוד כלל חומרא זו דלכתחילה מהמתני' כנ"ל ודוק

בט"ז סק"י. אבל עיסה וכו' כן כתב ב"י. נ"ב דברים הללו ליתנייהו כלל בב"י אלא בהפרישה נאמרים ואין להם ביאור וכבר הניחם בתימה הש"ך סס"ק י"ח. ולענ"ד כונת הפרישה הכי נראה דוקא שאור ר"ל שאור שדרכו שבא מעיסה גדולה טרם שהורם חלתה נמצא שהוא טבל אף שהחתיכה שאור הוא פחות מה' רבעים אבל עיסה כל זמן שאין לה שיעור חלה ר"ל שיעור ה' רבעים אינה טובלת דמה"ת עיסה זו הוא פחות משיעור והעיסה שנתערב בו כבר הורמה חלתה ולא שייך זה הדין אלא בעיסה שהוא כשיעור בפני עצמו וכתב זה לבאר לשון הטור דמשמע דאיירי בשאור של קב שהוא פחות משיעור וק"ל

סימן שכ"ה סעיף ב' אין צריך צירוף סל ולא נגיעה. זה מהטור בשם הרא"ש הלכות חלה ותימה דלעיל סי' שכ"ד סעי' י"ב מצריך הרא"ש בתשו' והטור והש"ע לעשות עיסה מחמשת רבעים שהוא עיסה המחויב בפני עצמו וכדי לפטור הככרות שנתערבו שנמי נתחייבו מ"מ מצריך צירוף כלי כדי להפריש מן המוקף. ומה שיש בהדרישה תי' המהרש"ל בסי' שכ"ד על דין הנ"ל זה עולה לקושייתו די"ל דוקא היכא דלא בעינן הצירוף סל כי אם למיעבד מן המוקף שפיר יצטרף עיסה אף עם ככרות. משא"כ עיסה פחות מכשיעור שהצירוף יפעל החוב בזה לא מצרפינן עיסה עם ככר ואפשר חשוב כמו מקפיד על מגעו דטומאה וטהרה ודוק. ומזה מוכח דלא כדעת הש"ך בנקה"כ סי' שכ"ו ע"ש ודוק. אבל אין זה עולה ליישב האופן דשם סי' שכ"ד דבככרות למה מצריך צירוף סל] והרש"ל בתשו' סי' נ"ח כתב על לשון הש"ע דהכא ואנן לא נהגינן הכי אלא כמו שפסק רש"י שצ"ס ונגיעה וכן הנקה"כ משיג על סעיף זה. וע"ש בתשובה הנ"ל כי כבר כתבתי לחדושי למס' פסחים בלשון זה והמשך הרש"ל בקושייתו השני' על הטור לשיטתו דוקא א"י ליישב כי בל"ז דברי הטור צ"ע דהצריך ליקח שיעור חלה וגם צ"ס וקשה ממ"נ אי דלא בעי צ"ס או דלא בעי שיעור חלה דהא הטור פי' דלא כרש"י כ"א כשיטתי' דבשני עיסות כשיעור א"צ צ"ם ודוק

עיין ש"ך ס"ס זה מה שמביא בשם הב"ח ומסיים וכדלעיל סי' שכ"ד. והם דברים מופלאים כי עיין לעיל במה שפירשתי הפרישה דשם איירי שהשאור בא מעיסה שהי' בו כשיעור ושפיר אבל הכא עיסה זו שאין בו כשיעור ממ"נ או יאכלנו בלא חלה דהא לא נתחייב אלא שרוצה לצאת בידי האיסור של הפקעת חלה. ומה יועיל מה שמפריש עליו מן המחויב כיון שלא מצטרף בכלי ונשאר פטור ואדרבא איסור עביד שמפריש מן החיוב על הפיטור

סימן שכ"ו בנקה"כ סק"א כתב השיג על העט"ז ולענ"ד וכו' הא במתני' דטהורה וטמאה וכו' וכן מוכח להדיא בש"ס בסוטה וכו', נ"ב ובתוס' פ"ק דנדה דף ז' סוף ד"ה ומקפת כתבו וצ"ע אי חשיב מוקף בנגיעה גרידא בלא צ"ס או בלא נשיכה דנותן פחות מכביצה באמצע מצינן למימר דהיינו נשיכה. וע"כ לפ"ז דמ"מ מונין בהם ראשון ושני ולא מוכח בסוטה מידי

סימן שכ"ז סעיף א'. ודוקא באומר שיחול עלי' שם חלה בעודו קמח אבל המפריש קמח ואומ' כשתעשה עיסה יחול עלי' שם חלה דבריו קיימים ומסיים בב"י ע"ז וכ"כ בסה"ת שמטעם זה יכולה אשה לומר לחברתה קחי קמח ולושי עוגות והפרישי חלה אעפ"י שבשעת הצווי הי' קמח ואינה ראויה לחלה. וא"כ א"י לאיזה צורך מעתיק הש"ך בסי' שכ"ח סק"ז טעם ר"ת בתוס' נזיר הואיל ובידה להביא עיסה הא בל"ז נמי בידה להפריש הקמח ולומר שיחול החלה על העיסה לכשתילוש. ואולם כנראה הר"ת הנ"ל לא ס"ל כהרא"מ שהרי בקדושין דף ס"ב עד כאן לא מיבעי לי' לרב אשי מר' יוחנן אלא באומר פירות ערוגה זו תלושים יהי' תרומה על ערוגה מחוברת לכשיתלשו א"נ פירות מחוברת לכשיתלשו על תלושה וע"ז פשט ר"י דכל שבידו לאו מחוסר מעשה הא אילו אמר פירות מחוברת על פירות מחוברת לכשיתלשו תרווייהו בזה לא מיבעי לי' ומשמע דודאי לא הוי תרומה. וכן הרמב"ם בפ"ה מה"ת להנוסחא האמיתית בכ"מ. לא העתיק יותר מהמבואר בהגמרא וכן הש"ע סי' של"א. ואף ראב"י שם אף שמיקל נמי בעד שלא הביאו שליש שיש בו נמי הריעותא דדבר שלב"ל מ"מ לא הקיל אלא בחדא ערוגה לריעותא הא בתרתי ערוגות לריעותא לא מצינן שהקיל וא"כ הכא דכמו שאין מפרישין קמח על קמח כן נמי אין מפרישין קמח על עיסה ולא עיסה על קמח וא"כ איך יוכל לומר על קמח שיהי' חלה לכשילוש מדמיון תרומה הא שם גופא לא מצי להפריש תרומה בשניהם מחוברים לכשיתלשו וה"ה הכא על שניהם קמח שיהיה חלה לכשיגבילו שניהם. ולהכי מוכרח ר"ת לומר שמש"ה חשוב בידו שבידו להביא עיסה מגולגלת שהוא בדמיון ערוגה תלושה ולומר שתהא חלה על קמח לכשיהי' עיסה שבזה שפיר אמרינן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה. וא"כ שמוכרח שר"ת חולק על הרא"מ דאל"ה לא הי' צריך לדבריו אלא הי' די כסה"ת תימה לי שפסק הב"י כהרא"מ אחרי שהגמ' מסייע לר"ת כדקדקתי לעיל ודע שמה שהסמ"ג נתן הטעם לפסק הרא"מ מדקיי"ל כראב"י ועיין בב"י השם יודע כי א"י ליישב מה ענין ראב"י להכא דאטו בחלה בקמח הריעותא דדשלב"ל איכא הא הכל בעולם והוא אך בדמיון מחובר שגדל כל צרכו אלא כמו דשם הריעותא מדאינו תלוש כן בחלה הריעותא מדאינו עיסה וצ"ע. ולענ"ד נמי מוכח מסעיף ב' דלא כפסק הש"ע דהכא שהרי ע"כ משמע דלא מהני תנאי שיוקדש ההפרשה כשיעשה הקמח הנשאר עיסה אלא במה שכבר הוא עיסה אבל בשניהם קמח לא. ודין זה הוא מהירושלמי עיין ודוק. וע"ש נמי בתוס' נזיר כי. דבריהם צ"ע במה שכתבו ומיהו בההוא טעמא לחוד וכו' ועיין פירושו במ"ל פ"ט מה"א דר"ל מה לו לר"ת לתלות היתר השליחות במה דאיהו מצי עביד ע"י שתביא עיסה מגולגלת ות"ל אפילו אי נימא דזה אין סברא לומר דחשוב איהו מצי עביד ע"י עיסה מגולגלת. וגם אף דס"ל דלא כהרא"מ ונמצא אין ביד המשלח כלל להפריש חלה מקמח זה בעצמו בעוד שהוא קמח מ"מ הרי הוא בידו להפריש החלה מקמח זה ע"י מעשה שילוש