בית מאיר יורה דעה יז

במקצת הנשאר הי' תואר ורד. והחילוק של כנה"ג לא מסתבר לי שמזה לא הי' שותק הש"ך

סעיף ג' בש"ך ס"ק כ"ד אבל נתעקמה וכו. נ"ב לענ"ד עיקר החילוק דאם מלמטה חסר ואינו שוה לשאר אונות מה שבולט מגבה היינו נתעקמה ולא בליטה יתירה דהא אין כאן יתר אלא מה שחסר למטה אבל אם מלמטה הוא שוה ומ"מ בולט מגבה זה הוא בליטה יתירה. וא"כ צ"ע קצת מה שמבאר דבליטה יתירה היינו כט"ד כי אפשר לומר דהכא אף דהבליטה אינה כט"ד מ"מ כיון דגוף האונה הוא כט"ד וע"י הבליטה יתירה ניכר שמגבה נקראת [נקרעת] אפשר דטריפה. שוב עיינתי בהעט"ז משמע מיני' מדכתב אבל אם אין לה בליטה כט"ד לצד חוץ אלא שנתעקמה והולכת למעלה כשרה דבזה מבאר ההבדל שבין נתעקמה לבליטה היתירה. ולבי לא כן ידמה. ולפירושי ע"י עיקום אפילו הבליטה כט"ד כשר וצ"ע: פר"ח ס"ק י"ז. כתב הרשב"א כו' אבל רש"י גרס כו' ומשמע ר"ל מדמיעט דוקא מגבה הא מלפנים אפילו הורד משמאל נמי כשר דהיינו בין מצד זה ובין מצד זה. משא"כ לגירסת בה"ג י"ל דמשמיענו דמגבה אפילו בימין טריפה ולעולם מצד שמאל אפילו מגואי טריפה וע"ש בתוס'

סעיף ה הגהה הא דמכשירי' כו' עפר"ח כתב מהרמב"ם משמע דחליף אינו טריפה אלא מצד חסרון שבימין. וכן באמת כתב רש"י ד' ס"ג שכתב וכל הנהו טריפות דמנינן לקמן בריא' וכו' חליף היינו חסרה ממקום שראוי להיות שם. ולדעת הרמ"א באמת קשה חליף כזה במאי נכלל. וע"כ לידחק דזה נכלל בשם יתר וכל יתר כנטול דמי דהיינו חסר. וי"ל כיון דשנים יתירים בשמאל הוי כחסר שנים וטריפה וכ"ת הא לדידן יתר בדרי דאונא כשר היינו מטעם דהכי רביתייהו משא"כ באופן זה קים להו דלאו אורחא בהכי והוי כנטול. ועכ"ז דחוק דרש"י לא פי' הכי והדין עם הפר"ח שהמקיל במקום הפ"מ לא הפסיד

שם אבל לא להטריף. נ"ב בד"מ הלשון סדק מעבר לעבר ע"ש ודוק. תו שם אונא שנתפצלה ויש לה שורש א' כעובי אצבע. נ"ב ואם יש בהשורש סדק עיין לעיל בהג"הה שני' סעיף ב'

תו שם אבל מקמא הפצול נופל כו'. נ"ב כתב בספר גבול בנימין בשם בעל עולת יצחק שאין הפיצול טריפה אלא כשהוא כט"ד אף לאחר נפיחה והטעם כשהיא גדולה כ"כ אז ודאי סופו להתפרק ומסיים שם עליו ואת לא תעביד עובדא להכשיר בלא שאלת חכם מאחר שרמ"א לא מחלק בין גדול לקטן כנ"ל עכ"ל

שם בהג"הה ושוה לשאר הריאה. כתב הט"ז לאפוקי קצרה דטריפה והנקה"כ חולק. ואני אומר אף שהפר"ח מסכים עמו מ"מ לענ"ד הדין עם הט"ז דמה שכתבו אף דיתרת הוא מה בכך סו"ס אין סופו להתפרק. וז"א דיתרת לאו מטעם סופו להתפרק טריפה אלא מטעם כל יתר כנטול דמי ומה בכך שאין סופו להתפרק זה מהני לפיצול דלא הוי יתרת משא"כ לגבי יתרת. ואני תמה הש"ך עצמו מעתיק לשון הד"מ ס"ק ל"ט שכתב אבל בשאר יתרת מה מהני הגנת החריץ וה"ה הכא. לכן לענ"ד אין להקל כוותייהו כי בל"ז דין דפיצול מגבא חידוש הוא ולא נזכר בגמרא ואין לך בו אלא חידושו דוקא אם שוה כדדייק לשון הרמ"א ואם לאו הכי טריפה שוב נדפס המשבצות זהב מביא בשם השמ"ח להכשיר מטעם דאין ראי' שלא ממלא הגומא דהריאה גדלה והפיצול לא גדל עדיין כ"כ. ואין זה טעמייהו דנקה"כ ופר"ח אלא כדכתבתי בשמם ולא ראי זה כראי זה והעיקר לענ"ד כהט"ז כי אין זה אלא דברי נביאות וכבר כתבתי שאין בו אלא חידושו: סעיף ז' בש"ך ס"ק מ"ב. מסיים לא משלים לדידן. נ"ב והכי מוכח מדינא דסעיף ט' בהג"הה ע"ש ט"ז וש"ך: סעיף ח' הג"הה ואפילו היכר ע"י סמפון כו' ק"ק להמבואר סי' ל"ז בש"ך ס"ק ז' דאף אם שופכת להדדי צריך בדיקה על הכיסים א"כ אף הכא כשחסר אונא אפילו יש היכר סדק אכתי ניבעי בדיקה על הסמפונות ואי לא ימצא סמפון הרגיל לא נשגיח על ההיכר כמין סדק ונטריף. וק"ו הוא ומה שם דעיקר הריעותא ע"י ההיכר דנראה כב' וכבר הובדק ע"י דשפכו אהדדי דאחת הוא מ"מ חייב לבדוק אולי ימצא ב' כיסים להורות דהן שתיים מכ"ש הכא דעיקר הריעותא ברורה שהיא אחת ואך היכר יש לשתים מכ"ש דנחייב הבדיקה וא"ל דהסמפונות אינם אלא להקל דאי משתכחי מבורר דשנים הם אבל אי לא משתכחי מ"מ י"ל דשתים הם ובאחת חסר הסמפון דז"א דהא פסקינן סי' ל"ו סעיף ו' דניקב הסמפון טריפה אם לא שבשר סותמו ולהכלל שבסי' נ' מכ"ש נברא חסר טריפה

סעיף הנ"ל בפר"ח ס"ק ל"ז מביא הגהות מהרי"ו בשם הרוקח שאם חסרה אחת מן האונות ואחת מן האונות גדולה במראה ובמשך כשיעור ב' אונות אפילו בלא סדק כשרה. וכתב שאין לסמוך ע"ז. ואני אומר דברי הרוקח מבוארים בהרמב"ם שהרי ז"ל נמצאו ב' אונות כאונא אחד ואין נראית כשתים דבוקות אם הי' ביניהם כעלה של הדס בין בעיקרן בין באמצען בין בסופם כדי שיוכר בהם שהן ב' דבוקות מותרים וא"ל טריפה ועיין ב"י דלפירושו השני שהוא עיקר כדפי' בהש"ע שאינו מצריך פירוד כלל אלא היכר סדק כשיעור עלה של הדס א"כ מה הפירוש במ"ש תחלה ואינן נראות כשתים דבוקות ע"כ היינו שאינן נראות ע"י שהאחת גדולה במראה ובמשך כשיעור ב' אונות שאלו כן הי' כשר בלא היכר סדק וזה ברור ומתורץ בזה מה שהקשו הכ"מ והלח"מ שמיותר מ"ש הרמב"ם תו דין ריאה דדמי' לאופתא. ולהנ"ל לק"מ שהרי שם אינו מחלק ואפילו נראו מגדלותה שלא חסר כלום מ"מ טריפה אם לא בהיכר סדק דלא נקרא שיעא כאופתא. ובזה נמי פשיטא לי דהרמב"ם מודה בחסר אונא ויש לאחת ב' סמפונות דכשר דמ"ש ודלא כפר"ח סס"ק ל"ה ע"ש. אלא דא"כ צ"ע למה פסק בפ"ח הלכה ז' טריפה ובהלכה ח' כתב ספק טריפה וכתב שם הכ"מ משום דאף אם דברי רפרם יתפרשו בגישתא או בחזותא אפ"ה שיעא פסולה. מדאמר רבא ה' אוני אית לריאה ואי חסר טריפה. ולדברי אין זה עולה כי שיעא אין לה ענין כלל לחסר ועיין בפ"י מ"ש הלח"מ ולא ניחא לי בדחוקו. אמנם באמת יש להקשות לדברי הכ"מ דריאה דשיעא יותר מקרי חסר א"כ זה גופא קשה על הא"ד לפירושו ות"ל דזה נלמד מק"ו מדינא דרבא חסר אונא ואטו נימא דלפירוש זה רפרם ל"ל דרבא. ותו למסקנת הש"ך דבדיקת סמפונות מועיל לחסר אונא ולא לשיעא דמ"מ שיעא היא ומשמעותו דלא כפר"ח אלא דכע"מ א"כ אכתי קשה הא אין דין רפרם מדין חסר אונא אתינן עלי' דהרי בזה טריפה אפילו יש סמפונות כראוי והדר הקושי' לדוכתה דלמה בזה כתב הרמב"ם טריפה ולא ספק טריפה. לכן נלענ"ד דהרמב"ם להכי פוסק בזה טריפה סתם מדהוא לישנא בתרא נראה לו עיקר ואידך ב' לשונות מטריף מספק. ולעולם עיקר פירושו נראה כדכתבתי ע"פ הרוקח והכי מדויק לישני' נמצא ב' אונות כאונא אחת ולא בקיצר נמצא אונא חסירה א"ו הכי פירושו נמצאו ב' האונות שוים ברחבם כאונא אחת ואינן נראות ברחבם כב' דבוקות אם הי' ביניהם וכו'

סעיף ט' בהגה"ה ויש נוהגין להטריף וכו' וכן נוהגין במדינות אלו. עיין פר"ח ודבריו בע"כ נכונים דדעת הרמ"א עצמו דזה מקרי בדרא דאונא ועל המנהג סובר דל"ק כי לפי המנהג שמכשירים יתרת מקמא י"ל דמודו בדינא דסעיף ד' דכשר מטעם דמחשבים ליתרת מקמא הוא כשר ומ"מ אינו משלים מדאינו עומד בדרי דאונא (ואולי מטעם תרתי לריעותא אתי עלי') אמנם כבר כתבתי בצד הטור דידי שכדברי הב"י דזה מקרי בדרי דאונא וכשר אפילו להמטריף יתרת מקמא מבואר ברש"י בהסוגיא ד"ה וה"מ מדכתב בסוף הדיבור או שיש אחת באמצע האומה על גבה שלא כסדר חתוכה דאוני טריפה מבואר הא כל שאינו עומד על גבה בדרי דאוני מקרי ולא ביני וביני דהיינו לרש"י דמטריף אף מקמא. וא"כ ודאי צ"ע מנהג זה. ודע תו דמה שמסיק הש"ך ס"ק מ"ב דדעת רמ"א שאין שום יתרת מקמא משלים חסרון אונא לענ"ד מלשון המנהג