בית מאיר יורה דעה טז

אם נמצא בחוץ לא נאסור כלומר דמנ"ל להר"י דבנמצא חשוב הק"ד שמבחוץ ריעותא

סעיף י"א כשיאריך העוף צווארו. נ"ב והיינו ממקום שמתחיל לשפע וכו' עיין ב"י: סוף הסימן ניקב המעי שבין הזפק לקורקבן טריפה. נ"ב ואם נמצא בו מחט עיין פר"ח בק"א

פ"ח ס"ק י"ד וקשה דהא ס"ד לחומרא. נ"ב וחתני הנבון שי' ר"ל משום דהרשב"א בהסוגי' דחוששין לספק דרוסה עושה מכולן ס"ס ספק אם דרס כלל ואת"ל דרס שמא לא הגיע לחלל ותי' דבמקום דאיכא לברורי מבררינן משא"כ בוושט שפיר. ואינו עולה כהוגן דא"כ אף בהמה תיסגי בבדיקה מה דאפשר:

' פ"ח ס"ק י"ז דאלת"ה היכי סמכינן אנפיחה וכו' נ"ב עיין מ"ש בעצמו לקמן וכיון דאכלה בי' כו' אין זה ראי' כלל וגם ש"ה שלא בא המחט אל הקרומים עדיין כלל אלא נמצאת בבשר הריאה משא"כ הכא

סימן ל"ד בסעי' ב' בהגה"ה ולפי מה שיתבאר בסמוך הנה בודאי לשון הרמ"א ז"ל בד"מ שהוציא דבריו ממה שנקבים שאין בהם חסרון מצטרפים לרובא ודיש בהם חסרון לכאיסר. פשיטא שא"א להעמידם דמה ענין זה לזה דנקבים שאין בהם חסרון מדעומדים בהיקף והם רוב הוא טריפה ברובא ודיש בם חסרון אף אם עומדים נמי בהיקף כמשמעות רש"י וטור מ"מ מדהם בשטח שאינו מקיף הרוב ואין רוב הקנה נפתח ע"י פיסוק הרוב שעורו בכאיסר כדין חסרון כאיסר. ומה ענין להוכיח מזה דשיעור רוב הוא פחות מאיסר. והן הן אריכות דברי הט"ז ואין צורך להאריכות וגם דברי הש"ך עמקו ממני כי לענ"ד אף שהפר"ח מסכים לכל דבריו. העיקר כדכתב בעצמו סק"ה בהבנת הטור והוא הפשוט ולעולם י"ל דשיעור כאיסר הוא גדול מרוב חלל הקנה אלא מדעכ"פ אינו פתוח ולא נפסק ברוב שיעורו בכאיסר. אבל האמת כיון הרמ"א ע"פ הדברים המבוארים כבר בנקה"כ מבנו של הש"ך שמפי' הרא"ש מוכח להדיא דלא כהרשב"א מדפי' דלהכי בעי בעופא מאי משום דאם נשער לפ"ע בכאיסר יהי' חומרא יתירה והקילו בשיעור חופה. הרי דבבהמה דשיעורו באיסר שלם הוא קטן משעור חופה דהכל לפ"ע ומה שנתקשה שם בן הש"ך בלשון רבינו ירוחם שבש"ך במה דכתב די"מ דעוף הואיל וחיותו זוטר יש לשער תמיד באם חופה. דהא אדרבא מכח זה יש לשער בכאיסר דהוא קטן. זה לק"מ דכיון דאיירי בעוף גדול דיש בקנה דידי' איסר ודעה ראשונה לשער בה באיסר שלם ולא לפ"ע דבהמה דהם סוברים דע"כ לא פשיטא לשער בעוף לפ"ע דבהמה אלא בעוף שכל גרגרת דידי' אינו כאיסר אבל ביש בה כאיסר דינו שוה לבהמה קטנה דאין הבדל בה לבין גדולה ותמיד באיסר שלם. ופשיטא דאיסר שלם גדול מאם חופה דעוף כדכתב הרמ"א ושפיר כתב דיש מחמירין הואיל ועוף זוטר חיותי' דלא לשער באיסר שלם כ"א באם חופה. וזה ברור דלא כבן הש"ך שכתב דברים שאינם מתובלים. אמנם על הרשב"א אין בזה קושי' דנהי שבהדיא פסק בתה"א דף ל"ח ע"ב כפי' רש"י דבעופא מאי לא קאי אלא אניקבה כנפה ולא כדכתב הכרו"פ שקאי על פי' הריף. וגם בל"ז אין לדבריו קיום שכתב דלהרשב' כאיסר ורוב רוחב חלל הקנה אידי ואידי חד שיעורא הוא דזה ודאי אינו דא"כ דף נ"ד ע"ב אמר זעירי אתון דלא מתחמי לכון שעורא שעורי בדינרי קרדנואי ודחק לאשכח מטבע בדומה לאיסר. לימא אתון דלא כו' שעורא ברוב רוחב חלל א"ו שאינם שוים. מ"מ מדלא פי' טעם הרא"ש דמשום להקל גבי עוף נקטו לההוא שיעורא דבאמת הוא דחוק כדהקשה הכרו"פ אלא דאפשר סובר הטעם בפשוט דבעוף דאין בגרגרת דידי' כאיסר וע"כ לשער לפ"ע דוקא בחיסרון במקום אחד יש במציאות לשער לפ"ע משא"כ נקבו כנפה במילתא דזוטר כולי האי אף לחכמי הש"ס הי' קשה השיעור לפ"ע ונקטוה לחומרא בשיעור מרווח באם חופה ולעולם דהוא גדול אף מאיסר דעוף דהוא לפ"ע. עכ"פ לדינא יפה כתב הרמ"א מדעתי' דהרא"ש וק"ל

פר"ח סק"ה מדבריו בב"י גבי מ"ש וזה שלא כדברי סמ"ק וכו'. נ"ב ולשונו שכתב לשון רש"י בעוף הואיל ויש בהן חסרון: צ"ע שסותר בזה דעתו שאף באין חסרון מצטרף השלם ע"ש בר"ן ודוק: סימן ל"ה סעיף ב' ואם חסרה כו' נ"ב ויתרת מקמא אי משלים לדידן עיין בש"ך ס"ק מ"ב

בש"ך ס"ק ג' או משמאל משמע וכו'. נ"ב היינו מדלא נאמר אם חסר אחת מן הסך חמשה. אלא דא"כ ק"ק למה נאמר או שהי' ב' בימין וג' בשמאל דהא ת"ל בלא טעם דחליף הוא טריפה מצד חסר בימין. אבל י"ל דלהכי אשמועינן חליף טריפה דמזה שמעינן דזה נמי טריפה משום דנתחלף ממקומו דהיינו מצד שמאל לימין ועיין סעיף ה' דכל חליף הוא טריפה מצד חסר במקומו כמבואר ברש"י

הגה"ה שני'. ובמדינות אלו נהגו להטריף כו'. עיין פלתי מקשה על מנהג זה. ותירוצו צ"ע דהא מ"מ קשה בפשוט ב' הדינין להטריף חסר ויתיר ממ"נ אם השאלה הי' בחד הא מוכח חסר כשר ואם היתה בתרי הא מוכח דיתר כשר] במה דמטרפינן חסר ויתיר ורדא ומכשירין יתרת מקמא א"כ מה יהי' הפירוש בההוא ביני וביני דאתא לקמי' דרבא דמה שכתב דמטרפינן יתר ורדא משום דכניטל דמי לפי' רמב"ן הא לדידן דמכשרינן יתרת מקמא ורש"י לא דן על שני ורדין לאיסור אלא משום דיתרת נמי טריפה אבל לדידן דמכשירינן יתרת מקמא מאין לבא על יתרת ורדא להטריף על פי פי' הרמב"ן הא לא הוי כלל יתר כנטול כיון דיתרת מקמא כשר ויותר מסתבר לדעתי מה שכתב לדוחק כיון דרבא הוי ס"ל להטריף בשני ורדין לפי' רבינו אפרים וזה ודאי משום יתר כחסר ורד ולא משום יתרת מקמא כדהקשה שם על תוס' דז"א דהא לא הי' לה תואר אונא דנימא יתר אונא כחסר אונא והטבחים העידו שכל הנהו הכי אית להו. משא"כ לדידן דלא שכיחי כולי האי בב' ורדות הוי יתר כחסר ורד דטריפה לפי' ר"א. או דסמכינן על פרש"י ועל הרב אלברגלוני שבר"ן שכתב וכיון שעכשיו יש לכל הבהמות עינוניתא אי משכחת דל"ל טריפה וממילא ה"ה שנים משום יתר כנטול דמי. ומה שמתמיה על התוס' דמה"ת לפי' ר"א חסר ורד טריפה הא לא נזכרת במספרו דרבא י"ל כדכתבו התוס' על מנין האומות שלא הוצרך להזכירם ה"ה בזה. ועכ"ז מנהגינו דחוק ורחוק

בש"ך ס"ק ז' דאם היא פחותה מעלה של הדס כו'. נ"ב כתב הד"מ ושיעור ט"ד י"א שהוא כציפורן אגודל אדם בינוני וי"א כפרק אמצעי של גודל וא"כ יש להחמיר כחומר ב' דיעות. אלא דשוב כתב דאין אנו בקיאים בשיעור ט"ד וזה אין נראה מכל הפוסקים ועיין פר"ח ס"ק י"ח ואולי ב' אגודלים היינו שיעור פרק אמצעי: בש"ך ס"ק י"א פי' בשורש הנשאר. נ"ב ר"ל ולמעלה מהשורש נפרד לגמרי מ"מ כשר משום דאין בסדקים להטריף כדלקמן סעיף ח'

ש"ך ס"ק י"ב. אדסמוך וכו' דאלו באין להם שורש א' כו' נ"ב ר"ל אף דלפ"ר י"ל דמיירי באין להם שורש אחד ומ"מ אין לפסול מחמת יתר ורד כיון שאחד הפוך ונחשב יתרת מקמא ולא נשאר ליפסול אלא מחמת חיסרון ורד וכיון שהגדולה אינה הפוך כשר. אבל להש"ך לא משמע הכי אלא אך לחומרא דהיינו באם אינה אלא אחת והפוך אמרינן דטריפה מחמת חיסרון אבל להקל משום זה לא מסתבר לו להכי כתב פשיטא וכו' וכן משמע כו' ר"ל דשם מבואר בד"מ שקאי על יש להם שורש אחד והסתמא היינו כעובי אצבע דאל"ה למה נקטו ושפתי דעת לא הבין דרכו. ומ"ש הש"ך ס"ק י"ג דה"ה שינתה תוארה הכל מטעם זה ועיין בדבריו ס"ק י"ז

ש"ך ס"ק כ"א. אע"פ שאין לו תואר ורד. נ"ב עיין כנה"ג. וכדי שלא יסתור עצמו הש"ך נראה שסובר מסתא לא העיד על המנהג אלא שאין לו תואר ורד מכל וכל אבל