בית מאיר יורה דעה יח

הכא כי כל מה שלמטה מן הורד שלא בדרי דאוני מקרי. משמע הא אלו נמצא יתרת מקמא למעלה מן הורד שפיר משלמת וצ"ע. סימן לו סעיף א' הגה"ה והכי נהוג. הט"ז מכשיר בק"ו מושט היכא שניקבו זה כנגד זה שלא מרוח אחת] והפר"ח מסכים עמו לדינא. ולדעתי שמנהגינו להטריף אינו מן הטעם שמביא הט"ז אלא מן הטעם שבב"י שהרוח הולך בין העורות והוא עיקר כדהוכיח הפ"ח דלא כהרשב"א, א"כ הק"ו שדן הט"ז ודאי פריכא. ולדעתי אפילו בה"ה אין ללמדו שהרוח כמו שנפק מלמטה למעלה כן סובב והולך מצד לצד. ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר סובב סובב הולך הרוח וק"ל ותמיד יש להטריף

סעיף ב' אלא שצריכה בדיקה. הש"ך סק"ט העלה שאנו בקיאין בבדיקה זו והסכים עמו הפר"ח דלא כט"ז. ויראה דמש"ה נמי סותם הרמ"א מדחזינן דבה"ג הממציא חומרא דבדיקה אין לנו כמבואר סי' נ"ז כתב בדיקה זו. מה"ת לנו להחמיר ולחוש חוץ ממנו. ואפשר דאף בזה לשיטתו אזיל הבה"ג גופי' שסובר דכל בדיקות שמדינא דגמרא אין לנו וסובר דהנאמר בגמרא באיגלד דכשר היינו אחר הבדיקה בחוש הראות לבדוק אם לא ניקב במשהו קרום התחתון. (ומצינן שמצריך הרמב"ם לבועה העומדת במקום סמפונות בדיקה אם לא ניקב דע"כ היינו בחוש הראות] דסובר כיון דאיכא ריעותא כזה דניטל קרום העליון פשיטא דמיבעי ליבדוק אם לא ניקב קרום התחתון. ובדורות הראשונים הי' להם בדיקה זו. ובימינו הוצרך להחמיר בנפיחה. אבל מעיקרא דדינא מודה דבבדיקה לעינים סגי. ולכן הואיל דנפיחה חומרא הוא אף לדידי' לכן מסכים אף לדידן. ומיושב קצת בזה קושי' הרשב"א במה דקאמר הגמ' סתם כשר משמע בלא בדיקה בט"ז סק"ב משא"כ בושט לא שייך זה. נ"ב ר"ל מפני שאם הפנימי לקוי באודם א"א למיקם עלה דמלתא אם לא גם החיצון לקוי דהא הוא בתולדתו אדום וכן בשניהם לבנים וק"ל

בש"ך ס"ק ב' אבל ניקב אחת מהן א"צ בדיקה. נ"ב הכה"ג מפקפק בזה

שם בהגה"ה יש אומרים כו'. נ"ב בתשובת פ"י כתב ויש לפרש דקאי ההג"הה אדלעיל היכא דאקליף קרמא עילאי ונקרע הקרום התחתון מחמת הנפיחה דכיון דאיכא ריעותא דנקלף הקרום תלינן דקרום התחתון אינו יכול לסבול שום רוח ובזה א"ש הג"ה זו כאן דאל"כ אין שום חיבור לגבי נגלד

סעיף ה' הגה"ה ואפילו הוא רק אדום וכו'. נ"ב וצריך לעיין בצלעות ט"ז סי' ל"ז סק"ט ועיין ב"י וד"מ סי' זה

בש"ך ס"ק י"ד וקשה כעין שומן. נ"ב ולשון בדיקות שבד"מ ולאו דוקא לבן אלא אפילו כמו מוגלא או כמו מים: תו שם ואפשר דלא מיירי באדום ממש. נ"ב ולשון בדיקות שדחה הד"מ לא הי' סובל פי' זה לכן דחהו: סעיף ז' והוא שיהי' מחוי המים זך. בספר משבצות זהב סי' ל"ז אות א' ד"ה והנה הטור. כתב הנה הריף והרמב"ם לא ביארו כלום בנשפכה רק בבועה כתבו דבריהם. וראיתי התב"ש כתב דלא גרע מבועה ואי מש"ה לא ידענא הא הרשב"א כתב לתרץ על קושייתו בל"ז וי"ל בנשפכה לא מטי לקותא לעור דידי' אבל בועות הגדילות בין עור לבשר קרוב הדבר שניקבו הקרומים ומש"ה לא אמר ר"י לא איסור ולא היתר א"כ אין ראי' מבועה דההוא דאסרי עכירי וסריחי י"ל דוקא בבועה ולא בנשפכה וצ"ע. ולדידי לק"מ דאיך אפשר דהרי"ף דוקא בבועה אוסר בסרוחה מטעם חשש נקיבת העור הא דינו בבועה נפיק מגירסתו ומים זכים כשרים הכא והכא לא אמרן אלא דצילי ומפרש בין בריאה ובין בכולי' והא ודאי בכולי' לא מטעם שליטת וחשש נקיבת עור החיצון אתינן עלי' דהא אין לו עור לענין ניקב א"ו מחמת לקות הבשר הוא וה"ה הנאמר בריאה נמי לא מטעם שליטת וחשש נקיבת העור כ"א מחמת לקות הבשר דהיינו נשפכה כקיתון ועיקר דינו בנשפך נאמר ומשם למד לבועה כמבואר בלשונו גבי בועה וכדבעינן למימר לקמן: סעיף ח' חסר מגוף הריא' וכו' ויש מי שאוסר לענ"ד צ"ע אם אין ראוי להחמיר כדעת הרמב"ם. כי מה שהוכיחו התוס' דלא כדעתו דא"כ לישני הגמרא מתני' כד"ה ולישני או שחסרה מיירי בהכי. י"ל דהנה רש"י דף ס"ג ד"ה לא תפיק כתב וכל הנך טריפות דמנינן בריאה בכלל ריאה שניקבה או שחסרה נינהו חליף היינו חסרה ממקום שהי' ראוי להיות שם. ואיכא למידק לפ"ז דינא דרבא חסרה אונא היכי נכלל במתני' למסקנת הגמרא דחסרה היינו ניקבה אליבא דר"ש השני עורות ולמה לא חשבה במנין. א"ו או כדמשני הפוסקים אליבא דהרמב"ם דרבא ס"ל דזה הפירוש במתני' או שחסרה וכן הוא להדיא בפי' המשניות להרמב"ם שחסרה דמתני' היינו חסרה אונא. [והסוגיא דמוקי כר"ש היינו כי היכי דלא ליקשי על רבא מה משמיע הא תנינא או שחסרה ולהכי משני דאי ממתני' ה"א ר"ש הוא וקמ"ל רבא דחסרה אונא וככ"ע] וממילא צדקו דברי הרמב"ם. ואי דנימא ע"צ דוחק דאף חסרון כזה אף שהוא שלם מבחוץ ואין מוציא רוח נמי בכלל ניקבה והיינו משום דסופו לינקב. (וכן משמעות פי' רש"י על קושי' הגמרא אי לימא מבחוץ היינו ניקבה ע"ש] או דתחילתן ע"י נקב בא. וזה בכלל קושי' הגמרא נמי אי לימא מבחוץ היינו ניקבה כלומר דסופו לינקב ואף לפ"ז צודק פסק הרמב"ם. אך דבאמת חסרה אונא בכלל ניטל הוא דהוי כמו ניטל אבר וכל שניקב טריפה מכ"ש ניטל. ולפ"ז אפשר דדין הרמב"ם לא דמי לחסרון אונא שלימה. אך עיין בט"ז סי' מ"ג משמע דזה נמי סברת הרמב"ם שסובר חסר מקצת הוי כמו חסר אונא. וכן באמת מבואר בהרמב"ם פ"ח שכתב הרי זה כמו שחסר אונא. ולפ"ז פשיטא דשפיר מקשה הגמרא היינו ניקב. ולהכי צ"ע למעשה

סעיף ט' פר"ח ס"ק כ"ח. מסיים ראוי ליסמוך עליו, נ"ב אפשר כונתו בה"מ ויש עוד צד להקל יש לסמוך עליו לצרפו. אבל חלילה להכשיר בפשוט אטום גמור אף באינו מצד לצד כי לא משמע הכי מכל הפוסקים

סעיף יו"ד פר"ח ס"ק ל' מעשה וכו' ר"ל על הסמפונות. נ"ב לפירושו אינו דומה כלל לס"ס ל"ט כי שם אחר הקילוף נמצאת שלימה עם בשרה כדרך כל הריאות. אבל הכא שנפל כל הבשר ולא נשאר כ"א הקרום שעל הסמפונות לענ"ד קרוב שהוא בכלל חסרה כי כל הנופל ע"י נפיחה א"א לצרף אל הריאה ומה בכך שלא הוציאה רוח אטו כי חסר אונא כשר בלא הוציאה רוח. וכ"ת שם חסר אף הסמפון הראוי להאונא. הא הרמב"ם מדמה אף חסרונה במקצת לחסרה האונא ש"מ דלאו מצד חסרון סמפון הטריפות. ואף התוס' שחולקין בזה היינו משום דלא נראה לתוס' לדמות חסרון מקצת לחסרון כולה אבל מסתמא מודים דלא הוי משום החסרון סמפון להכי לענ"ד צ"ע רב למעשה

סעיף י"ד אם מחמת בני אדם. נ"ב סימן לדבר ב' שנתחייבו הריגה א' הרגו מלך וא' הרגו איספקליטר זה שהרגו מלך משובח שבת דף ק"ח

ס"ס זה עיין פר"ח סק"מ ביאר דינא דקשייתא דזיתא דאשתכח בריאה חתוכה דכשירה אליבא דתוס' ודאי דאין דרך תמרה לינקב ולא חוששין שמא ניקבה לחוץ וחזרה. ודבריו לענ"ד תמוהים דזה ודאי אין הבדל בין רש"י לתוס' אם באתה אל תוך הריאה יכולה לינקב אף בקופא לבשר הריאה שהוא רך כמבואר בהרא"ש או כדברי הר"ן כיון שהריאה מרחפת ומנדנד תמיד. וראי' דבשלימה כשרה אפילו קופא לבר ולא אמרינן ע"כ נקובי נקוב וקרום שעלה מחמת נקב הוא וכמבואר בהר"ן וא"כ ממילא בחיתוכי דאשתכח בבישרא ולא בסימפונות פשיטא דחיישינן כמו שניקבה מהסמפון לבשר הריאה ככה ניקבה לחוץ וחזרה ואפילו כי משתכחי בהסמפון נמי איכא למיחש לתוס' כיון דלסברתם מפנים לחוץ יכולה לינקב בקופא כמו לרש"י מחוץ לפנים ואין בין רש"י לתוס' אלא מחוץ לפנים דרש"י סובר