בית מאיר יורה דעה קסד

וזה ניחא ספק איסור דלא אתחזיק לאיסור אבל לא בספק כנ"ל אדרבא גרע [ועיין סעיף כ"ג ודוחק דלא איירי אלא מספק כזה ותו הרי שם צריך שינכר] ועכ"פ על הש"ע יש לתמוה אף דלא נחית להכי מ"מ מה"ת דיהי' קל מספק דתערובות. ובשלמא על הטור לא קשה זה שהרי לא ביאר כלל דינא דסורי' ואפשר דס"ל כפי' רש"י דבאמת אין חילוק בין סורי' לח"ל אלא לענין הקנין לכתחילה. וכן על הרמב"ם פשיטא דל"ק שהרי מבאר דינו על כרם ערלה ודאי ושפיר דחמור אליבי' סורי' בזה מח"ל דבסורי' לא שרי אלא בנמכר חוצה לו וספק אם הוא מכרם זה אם לאו אבל בהובאו מכרם זה אסור ובח"ל מותר משא"כ בכרם ספק ערלה דמותר אף בסורי' אבל פסק הש"ע במח"כ לענ"ד ודאי אינו נכון וסתור מיני' ובי'. ודע שלשון הרמב"ם כך ספק ערלה בח"ל מותר כיצד הי' כרם ערלה וענבים נמכרים חוצה לו הי' ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו שמא ממנו הוא זה שמא מאחר בסורי' מותר ובח"ל אפילו ראה הענבים יוצאת מכרם ערלה או ירק יוצא מכרם לוקה מהם והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו כרם שהוא ספק ערלה או ספק כלאים בא"י אסור ובסורי' מותר ואצ"ל בח"ל. והנה תחילה פי' הב"י להטור ע"פ פירש"י והוא נכון. אלא שצ"ע פסק הטור בכלאים וכבר הגיש הדרישה והט"ז וישוב הט"ז לענ"ד מגומגם והטור עדיין צ"ע ושוב נתקשה הב"י בהרמב"ם במה שמשוה ערלה וכלאים וכבר כתבתי בצדו שזה לק"מ והוא ע"פ הירושלמי שמביא הר"ש בסוף ערלה דר"ה משוה אותם ותנא בתרוייהו יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. ומסתמא ר"ה נמי כהלכתא כר' יוחנן ס"ל דערלה הלמ"מ והיינו כדפסק הרמב"ם ע"פ פי' הב"י לנכון דלא כהר"ן דאך יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט אך תו כתב הב"י ז"ל ועדיין יש לדקדק שכתב בודאי ערלה וכלאי הכרם בח"ל מותר ליקח מהם מהיכי יליף לו דהא כי תנן בח"ל יורד ולוקח אספק ערלה הוא דתנן אבל בודאי ערלה מנ"ל. כנראה מזה דסובר שמה שכתב הרמב"ם ובח"ל אפילו ראה ענבים יוצאת מכרם היינו היתר לודאי ערלה כל שאינו רואה הלקיטה. וזה לענ"ד אינו שהרי בעצמו כתב הרמב"ם פ"ח מה' כלאים אסור באכילה והוא שיראה אותו לוקח ומוכר דהיינו לוקח הכלאים ביד ומוכר שאסור אבל ספיקו מותר. הרי שאפילו בכלאים אינו מתיר אלא ספיקו ומכ"ש בערלה א"ו דהרמב"ם קורא אף לרואה ענבים יוצאת מכרם של ודאי ערלה נמי ספק בח"ל מפני שע"צ הדוחק אפשר שהובא מראשית מכרם דהיתר לתוך של ערלה אמנם בפי' הב"י בהרמב"ם יפה כיון שהרי להדיא פי' בפי' המשניות הכי דז"ל ספק הערלה ביארו שהוא כשהי' כרם הערלה ידוע וענבים נמכרים חוצה לו ולא נודע שהענבים מזה הכרם או מזולתו הרי להדיא שכדי לבאר ההבדל בין סורי' לח"ל פי' דספק ערלה כולל כל מיני ספיקות הן הספק דגוף הכרם והן הספק דכרם ודאי אלא שהספק אם הענבים ממנו וכדפי' הב"י. ונראה בעליל שמפרש הנאמר בהמתני' ובח"ל יורד ולוקח היינו הבבא שפסק ובח"ל אפילו רואה הענבים יוצאת מכרם ערלה דהיינו יורד הנכרי עם הענבים מהכרם והישראל לוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. ודע דבין לפי' הרמב"ם ובין לפי' רש"י לפ"ר יש לתמוה על לשון הסוגיא בשלמא לדידי היינו דשאני בין ספק ערלה לספק כלאים ות"ל הא בהספיקות הם שוים אלא בהודאי הוא דאיכא בינייהו שבערלה כל שרואה לוקט להרמב"ם מהכרם דערלה ודאי ולרש"י מן הנטיעות דערלה ודאי אסור ואילו בכלאים אף זה שרי רק שלא ילקט ביד וא"כ היינו דשאני בין ערלה ודאי לכלאים מיבעי לי' אבל זה לק"מ חדא דבהלכות ערלה להרא"ש באמת הלשון היינו דשאני בין ערלה לכלאים. ואף לגירסתינו הוא לאו דוקא ור"ל היינו דשאני בין המשניות השנוים בספק ערלה וספק כלאים אבל עיקר הקושיא מודאי לודאי. ואדרבא לפי' האחרים שבהר"ן ע"ש ודוק דמשמע דבאמת הקושיא על שינוי הספיקות דחמור בערלה מכלאים איפכא יש לתמוה דאיך אמר בשלמא לדידי ניחא דמחמיר בספק ערלה ומקיל בספק כלאים מה בכך דהוי הלמ"מ הא מ"מ הי' ההלכה שספיקו מותר ופי' הר"ן אפילו ספק רחוק דומיא דפלוגתא דיחיד ורבים וכדמוכח במס' ברכות דאמר כל המקיל בארץ הלכה כמותו בח"ל גבי צלף וא"כ אדרבא לדידי' יותר קשיא דמהראוי להקל בספק ערלה יותר מבספק כלאים דהא ודאי בכל ספק דרבנן דקיי"ל לקולא צריכים להיות הספיקות שוים וכמו דקיי"ל נמי לגבייהו יחיד ורבים הלכה כרבים. א"ו כפי' רש"י ורמב"ם. ודע תו דלמה שפסק הרמב"ם שאפילו בכרם ודאי ערלה אפילו הובאו מן הכרם נמי שרי בח"ל וע"כ כנ"ל משום שתופס בערלה אף זה לספק דדילמא מעיקרא הובאו לתוכו מכרם דהיתר מה שנאמר בסעיף י"א אבל ענבים וכו' שקרוב הדבר וכו' הרי מפני שקרוב הדבר אסרינן ולא חשבינן לספק שמא מן החוץ הובא לשם ע"כ אינו אלא בא"י או סורי' ובח"ל באמת אף זה שרי עיין ודוק

ש"ע סעיף י"ז משום דרובא דגפנים וכו'. נ"ב ל"ד שהרי ערלה אינה בטילה אלא א' בר' אלא בהבה"ב כתב דסתמא הוי ביטול א' בר'

סימן רצז סעיף א' בש"ך סק"א. ודלא כהרמב"ם. עיין בזה פר"ח י"ד סי' פ"ז סק"ו אף הרמב"ם מודה בכלאים דהרבעה

סעיף י כחזיר עם הכבש. נ"ב ז"ל הרמב"ם ולטעמי' אזיל שאינו חייב מלקות בכלאים דהנהגה אלא בטמא וטהור ומוכרח לבאר מינין אלו. אבל הש"ע שסותם האיסור שהוא לכ"ע אף בשניהם טהורים לא יצדק דמיונות אלו שהם דוקא טמא וטהור ולסיים עליהם וכיוצא בהם

סעיף יא בט"ז סק"ה. בא"ד גם בפי' המשנה דפ"ח דכלאים נ"ב ע"ש בפי' המשנה ב' מבואר להדיא דלא כותי' כי ז"ל והוא שהם אסורים לחרוש ולמשוך ולהנהיג ומבאר לחרוש הוא שיחרוש בהם יחדיו בעול אחד ולמשוך בהם העגלה או האבן או כדומה לו ולהנהיג שיקשרם ביחד ויוליכם וזה ענין לא תחרוש בשור וחמור יחדיו ר"ל לחבר ביניהם וליחדם על איזה דרך שיהי'

סימן רצט סעיף א' בט"ז סק"א ע"ש ול"נ וכו'. נ"ב ההוא ול"נ אינו תי' על קושי' הדרישה אלא השגה על תי' הדרישה על קושייתו וקיצר בהעתקה. ותי' על קושי' דרישה כותב סוף הדיבור

שם מסיים הט"ז על קושי' הדרישה וכתב לתרץ דכאן אין אסור אלא החיבור וכו'. עיין תוס' י"ט ריש פ"ב דכלאים מביא בשם הירושלמי קושי' זו על ימעט דכלאי זרעים דנמי אסורין רק החיבור. אבל הקושי' מעיקרא ליתא דאין מבטלין איסור אמרו ולא אמרו אין מבטלין היתר בהיתר אחר וק"ל

ותו לסי' זה עיין בספרי דרך חיים סי' תמ"ז סס"ד בגמר התשובה

סימן ש"א סעיף א' אבל כרים וכסתות. נ"ב עיין תשו' פ"מ חלק ב' סי' קי"ב מדין כרים המחוברים במסמרים. והסומך עליו לא הפסיד בפרט לרוב הפוסקים שבגדים שלנו מפני שאינם שזורים אין בם משום כלאים דאורייתא. ועיין נמי בספר בשמים ראש סי' רל"ג אך לא חתם עלי' אינש וצריכה עיון

סוף הג"ה שני' ומ"מ לכתחילה לא יעשה של כלאים. נ"ב עיין ש"ך סוף הלכות כלאים

סעיף ו' בש"ך סק"ח קרוב לסופו ודמי ללא יקח וכו'. נ"ב ובשניהם הטעם משום דהנאת אלו הם הנאת לבישה

סימן ש"ב סעיף א' בט"ז סק"א ואני אוסיף וכו'. וגם שם מיירי מאיסור דרבנן. נ"ב מזה ל"ק כי שם גוף האיסור ד"ת וממקום אחר בא שהוא דרבנן ע"י שנתבטל משא"כ הכא גוף האיסור דרבנן. ועיין בד"מ סי' נ"ז ובדבריו גופייהו סי' ק"י