בית מאיר יורה דעה קסג

דהיינו בית שער שבין בית לחצר ומ"ש דבבית שער שבין גינה לבית דאית בי' פלוגתא. בשלמא לשיטת הרא"ש י"ל דלהכי פשיטא לו משום דהפתח שבין בית שער לבית פשיטא דמצד הבית חייב. וכן בין הבית שער להחצר מצד החצר אלא דא"כ ק"ק מה קמ"ל ר"פ (ועיין ב"י סי' רפ"ו ובנ"י שם) אבל לשיטת רבינו מנוח הא ודאי קשה דמ"ש כנ"ל. וע"כ לומר דבחצר פשיטא לו דעיקר התשמיש הוא הבית ולהכי פשיטא לו. משא"כ בגינה איכא למ"ד גינה עיקר הרי דלשיטת רבינו מנוח והרמב"ם מוכח דבית לגבי חצר יותר חשוב עיקר תשמיש הבית מן בית לגבי גינה. ומדקיי"ל דאפילו גבי גינה חשוב הבית עיקר ולא משגחינן בפתח פתוח ולא בהיכר ציר כדמוכח מסתימת הפוסקים וכנ"ל מכ"ש לגבי חצר כי מה"ת נשוה בזה פלוגתא בין הרא"ש ורמב"ם ור' מנוח. וכן נלענ"ד מבואר מדברי הר"י שבמרדכי שבב"י קודם לדברי המהרי"ל שכתב בפי' בפתח שבין בית לחדר. דהיינו לדעתי בית קורא לפאהר הויז ולשדוב דהיינו בית החורף קורא חדר שאין משגיחין בהיכר ציר ולא בפתח פתוח לרה"ר אלא תמיד קבעינן המזוזה בימין הכניסה מן הבית לחדר ע"ש ודוק. ואפילו לדעת מהרי"ל תמה אני איך מדמה חצר שאחורי בתים שאינו אלא מוקצה לחצר שלפני בתים שזה לענ"ד ודאי אין חיובו אלא מצד שבית פתוח לתוכו אפילו לדעת הרא"ש. וגם ודאי הבית נגדו מקרי עיקר תשמישו ובימין הכניסה להבית מתוכו בודאי לענ"ד ראוי לקבוע המזוזה תמיד

הדברים הנ"ל הובאו ע"פ מעשה ליד חתן בן אחותי החריף המופלג מוה' יעקב מליסא. והשיב אלי בזה הלשון וע"ד אשר כתב אדמו"ר בדין מזוזה שבין בית לחצר לחלוק על סברת מהרי"ל תיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי וב"ה שכונתי לדעת הגדול אשתקד כאשר הגעתי לקבוע מזוזות התעוררתי בזה דהמרדכי חולק על מהרי"ל וגם מדברי העט"ז שהובא בש"ך סק"ו יראה ג"כ דאזיל בשיטת המרדכי ודרשתי בעת ההוא כזה מאדמו"ר אב"ד דק"ק גלוגא בצירוף עוד איזה שאלות שהוצרכתי אז הלכה למעשה ואעתיק בזה תשובת הגאון הנ"ל אלי מה שפקפק על סברת מהרי"ל שהובא בט"ז כו' הוא הבין דאזלינן בתר עיקר תשמיש החדר ולא זה כונת המרדכי רק דאזלינן בתר עיקר תשמיש הפתח שמבית לחדר נעשה פתח ליכנס לחדר ולא ליכנס מן החדר לבית לכן קובעים בימין כניסת חדר אבל מבית לחצר אינו נעשה שיכנס מבית לחצר רק מחצר לבית לכן אם אין חצר פתוח לרה"ר קובעים בימין כניסה לחצר דלזה נעשה הפתח ומה מועיל שמשמים הרבה בבית בשעה שרוצה ליכנס לחצר אינו רוצה לשמש בבית רק אם פתוח ג"כ לרה"ר אין הכרע אם נעשה שילך מבית לחצר או שיבא בדרך רה"ר מחצר לבית. לכן אזלינן בתר היכר ציר דודאי אין זה עיקר תשמיש שיכנס דרך חצר לבית לכן הציר עיקר וזה ברור ופשוט עכ"ל. ואף כי סברתו לא הבנתי כ"כ כי לפי קט שכלי לא ידעתי לחלק לענין פתח לשם מי נעשית גבי בית וחדר בשניהם פתוחים לרה"ר בפרט לפי המבואר במרדכי דאף באין הבית פתוח לרה"ר וע"כ הפתח נעשה ליכנס לשם כנראה מלשונו. עכ"ז בטלתי דעתי הקלושה ועשיתי כהוראתו בשגם הוא בא לתרץ דעת מהרי"ל. תו כתב החריף מוה' יעקב נ"י ומה שהביא אדמו"ר ראי' מהחילוק דמחלקים בין בי' הרזיקי להפתוח לגינה. לולא ד"ק הי' אפשר לומר דא"ש אף לרבינו מנוח דחצר הרבה בתים פתוחים לתוכו. וא"כ מלבד הבית הזה שפתוח לבית שער הפתוח לחצר אפ"ה החצר חייב מצד הבתים האחרים הפתוחים לתוכו. וא"כ יהי' איך שיהי' מחויב בי' הרזיקי אף אם לשם חצר עביד הא החצר חייב מצ"א. משא"כ הגינה דמיירי דאין שום בית פתוח לתוכה רק הבית שער הזה ואם הוא בטל לגבי גינה הי' פטור כמו הגינה ואף דבית פתוח לבית שער מ"מ הוא נגרר אחר הגינה והיא פטורה. זה הי' סברת הפוטר וחלילה לא לחלוק על ד"ק באתי רק תורה היא וללמוד אני צריך. ויעיין בתשובת מהרי"ל כי השואל הזכיר הך קטוניות והמהרי"ל לא חש לה

על זה השבתי להחריף מוה' יעקב הנ"ל בלשון זה. מה שהעתיק לי תשובת ידידי הגאון אב"ד דק"ק גלוגא עכ"ז אין אני חוזר מדעתי ויפה מאוד הקשה על פירושו מלשון המרדכי. וגם הפירוש מצד עצמותו אין לו מובן כל עיקר והברור לענ"ד להלכה דלא כהמהרי"ל אבל מה אעשה שיודע אני מיעוט ערכי שאיני כדאי לחלוק על המהרי"ל עכ"פ במוקצה שאחורי הבתים נלענ"ד ברור להלכה ולמעשה כדכתבתי אחרי שבמהרי"ל גופא אינו מבואר להדיא שדן על חצר שאחורי בתים רק משמעות איכא. וצא ולמד מלשון העולם הרי הדין לקובעה בימין הכניסה דהיינו בלע"ז אויף דיא רעכטי זייט פון אריין גיין ומעתה נחזי אנן מי שהוא עומד תוך בית החורף ורוצה להודיע לחבירו שילך להחצר אומר איך וויל אריין גיין או אומר איך וויל ארויס גיין. וכן להיפוך אם עומד בהחצר וכי לא יאמר איך וויל אריין גיין. ותו לא מידי לדעתי. ומה שדחה מר ראיותי לחלק בין חצר לגינה מפני שסתם חצר אף בתים אחרים פתוחים לתוכו. הודאי אילו לא הי' לי הבדל יותר מרווח הי' אפשר לדחוק כדכתב מר. אבל לדעתי חילוקי יותר מבואר בלשונות הגמרא דמר סבר גינה עיקר וגם מדאינו מבואר דבחצר כזה שבתים אחרים נמי פתוח לתוכו דוקא איירי וק"ל

בט"ז הנ"ל ובאותו חדר יש בו חדר קטן. נ"ב מבואר שם דאיירי אפילו הוא פחות מד' על ד'

סימן ר"ץ בהג"ה אבל מותר לתקן הס"ת כו'. נ"ב עיין ד"מ מ"ש בשם הריב"ש ומסיים ואפשר בא"א בענין אחר מודה הריב"ש. ולענ"ד צ"ע כי לפי סברת הריב"ש שקורא הדיבוק הורדה מקדושה ושמש מעשה דבק בעלמא שוב לענ"ד אין לחלק כי כל עיקר היתר המ"פ אינו אלא משום לא חשבי' להורדה ודימהו לתיבה רבתא וזוטרא ולא הי' חושש אלא על הנותר שלא יהי' איסור במה שיבאו לידי גניזה ושפיר התיר בא"א בענין אחר עיין ודוק. ודע שאין זה בדמיון הדין דסי' רפ"ב סעיף י"ח בהג"ה בשם הריב"ש דלא אמרינן אף דאפשר לתקן, הטעיות בקדושתי' הוא דש"ה שכיון שנכתב בטעות לא בא מעולם לקדושתו משא"כ הכא דהוי ס"ת שבלה שאסור להורידו אלא בא"א לתקן בע"א דן המ"פ ז"ל מוטב שיגנז מותר הגליונים ממה שיגנז ס"ת כולה משא"כ באפשר לתקן שאינו עומד לגניזה אסור להוריד להביא המותר בגניזה: הלכות ערלה

סימן רצד סעיף ט'. ספק ערלה בארץ ישראל אסור וכו' כיצד כרם שיש בו נטיעות של ערלה וענבים נמכרו חוצה לו בארץ ישראל אסור ובסורי' מותר והוא שלא ידע שהובאו מאותו כרם ובח"ל וכו'. ובסעיף י' כרם שהוא ספק ערלה בא"י אסור ובסורי' מותר. מה מאוד יש לתמוה על פסק זה כרם שיש בו נטיעות של ערלה זה מבואר שר"ל ויש בו ג"כ נטיעות של היתר כדפי' הש"ך שהרי להכי שינה ותפס לשון הטור ולא לשון הרמב"ם כיצד הי' כרם ערלה שזה פי' כולו ערלה וא"כ איך פסק בספק זה בסורי' לאיסור באם אך ידע שהובאו מאותו כרם ובסעיף י' כרם שהוא ספק ערלה דהיינו מן הסתם שהוא כולו נטיעות שיש בם ספק אם עברו שנתם פסק שהוא מותר להדיא ולא די שקשה מ"ש ספק זה מספק כרם דתערובות איסור והיתר אלא לענ"ד אף גרע ספק זה שהוא בחזקת איסור בגופי' כדאיתא בתוס' יבמות דף ס"א ד"ה רישא שתופסים ספק בן ט' לחזקת היתר ומכ"ש דהוא חזקה לאיסור. וספק דתערובות דאפילו שוה בשוה אינו אלא איקבע איסורא. וכבר תמהתי בצד ש"ע שלי על הטור ורמ"א שתופסים ספק דכרם גופי' בדרך אצ"ל וכ"ש והט"ז אסברא לן וכתב דעדיף טפי ספק איסור מספק תערובות