בית מאיר יורה דעה קסה

סימן ש"ה סעיף יו"ד. הג"ה ואין האב יכול לפדות ע"י שליח. האחרונים כולם מסכימים דיכול לפדות ע"י שליח. ונשאלתי אב המוכרח ליזל מהכא לעיר אחרת ביום הל"א ושם לא יהי' כהן אם יכול לימנות שליח לפדותו בזמנו ויראה לי דלא למיעבד דע"כ לא מסקינן דיכול לפדות ע"י שליח אלא ביום הל' אבל תוך הזמן דאיהו לא מצי מיעבד אף שלוחי' לא מצי. ואף דמצי עביד באופן דסעיף י"ג חדא דשמא יאבדו וע"ש בהג"ה ותו אינו דומה לסי' שכ"ח סק"ז בש"ך דשם חשוב דמצי למיעבד השתא אבל הכא הא מ"מ אי אפשר למיעבד הפדיון מהשתא.. אלא הוריתי לו למיעבד באמת כדסעיף י"ג

סעיף יג הג"ה וי"א כו'. עיין ב"י תלי' בגירסת הגמרא שנאמר שם ואע"ג דקיי"ל הלכתא כותי' דרב באיסורי בהא הלכתא כותי' דשמואל. איתא בתשו' רש"ל סי' ז' שיש לדקדק מה דלא מבאר מאיזה טעם הכא הלכתא כותי' דשמואל. ואדרבא דרך התלמוד שלא לסתור שום כלל בלא ראי' אם לא שיאמר משום דמתני' או ברייתא מסייע לי' או משום דמסתביר טעמי'. ואדרבא ה"נ מסייע ברייתא כוותי' דרב כדאיתא התם וכו'. ועוד למה צריך להזכיר האי כלל דהלכתא כותי' דשמואל בדינא עכ"ל. ואני אומר איפכא כי לפ"ר הי' קשה לי מה ס"ד לומר מתוך הכלל דהלכה כרב באיסורי יהי' בפלוגתא זו ההלכה כרב הא בחולין דף קל"ד משני ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא דאמר רב חסדא וכן תני ר"ח שמונה ספיקות וכו' וחשיב ראשית הגז והמתנות ופדיון הבן לפטור ופי' רש"י כי כל הנך לא רמי' איסורא עלייהו אלא ממונא הלכך ספיקו לקולא. וכן מבואר בכורות דף ט' ע"ב ע"ש. הרי להדיא דמחלוקת דפדיון ממונא הוא ולא איסור. וניחא לי בזה דהיינו באמת טעמא דגמרא דלא תימא הואיל והפלוגתא באם זה נפטר מחיוב המצות עשה הוי כמו פלוגתא דאיסור אלא אע"ג דקיי"ל כרב באיסור וכשמואל בדיני הכא הלכתא כשמואל בדיני מפני שעיקרה אינה אלא ממון וכנ"ל. ואדרבא דעת הרא"ש תמוה לי דמפני שלא הי' לו גירסא הנ"ל בגמרא פוסק כרב מכח דהלכתא כוותי' באיסור ומה איסור יש בזה כנ"ל. ותדע דהא בכל ספיקו דבכור אדם לא אמרינן דמפריש הממון ויעכבנו לעצמו כמו בספק פדיון חמור. ועיין דף הנ"ל וצ"ע

בש"ך ס"ק י"ט. ד"ה עוד כתב הב"ח דיש לחלק. נ"ב עיין מ"א סי' של"ט

סעיף יח בש"ך ס"ק כ"ג מסיים ועדיין צ"ע לדינא. נ"ב עיין בא"ע סי' ד' סעיף כ"ז מבואר שאם נשאת לכהן ל"ת וא"כ פשיטא שצ"ע

סעיף יט כהן שנולד לו בן חלל. נ"ב וה"ה בן ממזר דנמי חלל הוא מק"ו דאלמנה לכ"ג. ועיין תשובת רשב"א סימן אל"ף ר"א ובש"ע א"ע סי' ז' סעיף י"ד ובאחרונים שם

סעיף כג וכל זמן וכו' ואפילו בזמן הזה סומכין ע"ז בתשובת ח"צ סי' ק"ד וכן בתשו' שבות יעקב חלק א' השיגו על המהרי"ק מטעם רוב נשים ולד מעלי' ילדן. וזה לענ"ד לאו מידי הוא דאדרבא איכא למימר רוב היולדות ולד מעלי' ניכר הריקום וזה הואיל ואין ריקומו ניכר לאו ולד הוא אמנם שוב השיגו מדקיי"ל בסי' קצ"ד לענין טומאת לידה דמספק טמאה ממילא לענין פדיון פטור דהממע"ה וחזקה לא מהני ומייתי הש"י ראי' מדעת ר' יהושע. והח"צ כתב ועוד שנראה מדבריו שבימי הטור נתחדשה חומרא זו. ולכן כתב עלי' שאינה אלא משום חומר כרת ואינו כן שגם בזמן התלמוד כבר נסתפקו בהכרת שפיר כדאמרינן מעולם לא זכו וכו' ולכן מסיים נלענ"ד ברור דכל שהפילה שפיר הבא אחריו פטור ואני אומר שזה להדיא אף נגד הטור שהרי בסי' קצ"ד פסק ותני דכמפלת שפיר בכל ענין נותנים לה ימי טומאת לידה ואילו הכא סתם המפלת שפיר מלא גוונים מלא מים מלא דם הנולד אחריו בכור לפדיון א"ו לעיקרא דדינא סובר כהרמב"ם ליפסק כרב אלא משום חומר האיסור ומיעוט בקיאות דורינו חושש להחמיר באיסור כרת אבל לפדיון סובר כהמהרי"ק שאף אנו בקיאים להבחין בריקום. וכן נראה להדיא נמי לשון הרא"ש שנמי במס' בכורות מעתיק המשנה כצורתה ובמס' נדה כתב ואין להאריך שאין אנו בקיאים בדורות הללו בגוונא דשפיר הילכך חוששין להם מספק וכו' הרי שאך מחמת מיעוט בקיאות דורותינו הוא שמחמיר ולא מעיקרא דדינא ומשמע הא לענין פדיון אף אנו בקיאים כדכתב המהרי"ק. ומה שכתב הח"צ שהרי בזמן הש"ס כבר נסתפקו. זה אינו ראי' כלל שהרי מחלוקת רב ושמואל ע"כ בהא דאילו רב סבר דמחלוקת ר' יהושע ורבנן בעכור ופוסק כרבנן דאך הענין תלוי בריקום וכדפירשו תוס' ושמואל הא ודאי דסובר דמחלוקתם בצלול אבל בעכור אפילו רבנן מודו. ושפיר שלא היו בקיאין להבחין ולהפריד בין צלול לעכור ולפיכך אמר אחד זה וכו'. משא"כ הרמב"ם והרא"ש וטור פוסקים כרבנן אליבא דרב ואין לנו לבדוק אלא בהריקום וזה ודאי בזמן התלמוד היו בקיאים אלא משום חומר האיסור דטומאת לידה חשו בדורותינו למיעוט בקיאתנו אבל לענין פדיון הניחו על דין התלמוד כדכתב המהרי"ק. ויראה לענ"ד אפשר שאף קושי' הגמרא על מלא גוונים וניחוש שעלי' עיקר מטרן דהרשב"א ז"ל לחוש נמי משמע מדלא הקשה מקודם במס' בכורות דיפטר מחששא זו הבא אחריו מפדיון דלא מקשה אלא נמי אך מחמת חומר האיסור ולא בפדיון. ומכ"ש שראיות הש"י מר' יהושע דלאו מידי הוא שהרי ר"י הבעל פלוגתא דרבנן דלית הלכתא כותי' ופשיטא דמעיקרא דדינא מסופק משא"כ אנן מעיקרא דינא פסקינן כהרמב"ם כהך. ואך בדורותינו מחמרינן לענין כרת ולא לפדיון כמבואר ברא"ש וטור ומהרי"ק ורמ"א. וכן עיקר לענ"ד מדסתמו כל הראשונים ואחרונים לגבי פדיון ודוק. וזה עיקר טעם המהרי"ק וטעם החזקה לא כתב אלא לסעד בעלמא ואולם כל זה דוקא היכא שבשעה שהפילה נתנו לב לשאול למורה והורה להם אופן הבדיקה על מה תהא כדי לידע אם תלד אחריו זכר מה תהא עליו אז שפיר לענ"ד דיש לסמוך על הבדיקה אף האידנא ואפשר אפילו בברכה אבל אם הנשים לא שאלו. ואך עכשיו אחר לידת הזכר מעידים שבדקו ולא הי' בו רושם ריקום בזה שפיר דן הח"צ שאין סמיכה כלל על בדיקה זו. ואדרבא י"ל רוב ולד מעלי' ילדן ופטור. ובאופן זה ממש בא עובדא לידי והוריתי שפטור וק"ל

סימן שו סעיף ד' בש"ך סק"ב ומ"ש הא"ז במס' י"ט דמשמע מפי' רש"י. נ"ב ע"ש פ"ג דביצה בהגהות הרא"ש שם מובאין דברי הא"ז ומשמעות פי' רש"י היינו דף כ"ז ע"ב ד"ה את ושם קאי על ודאי בכור. וא"כ א"י ליישב אף המהרי"ל במה דקשה לי' הא"ז דידי' אדידי'. ואף בודאי איני רואה משמעות מרש"י שם לכפי' אלא לכל היותר כדכתבו הרא"ש וטור שאינו רשאי ועיין תוס' בכורות נ"ג ד"ה ואיזה

סעיף ו בט"ז סק"ו דלא ליתי וכו'. נ"ב כן כתב נמי הפרישה ובלבוש כתב תם בזמן הבית הי' מצוה להקריבו תוך שנתו דכתיב לפני ה' וכו' לפיכך אמרו חז"ל גם ב"מ מצוה לאכלו תוך שנתו. אבל מדברי הרמב"ם יש ללמוד דאף ב"מ מצוותן לאכלו תוך שנתו ד"ת ע"ש והת"י העתיקו וגם כפל לשון הטור וביאר הב"י עליו ס"ס זה מוכח דס"ל דד"ת הוא וצ"ע

סימן שז סעיף ב' בש"ך סק"א וכ"כ בתשו' מהרי"ל סי' ע"ב נ"ב שם ליתא אך ע"ש סי' ק"ח. ושם חסר קודם שכתוב שם אבל א"י אם נהגו כן צ"ל על כן טוב למכרו חי לגוי אבל א"י וכו'. אמנם מה שכתב תו הש"ך מיהו בתשו' מהרי"ל שם וכו' זה עד כה לא מצאתי

סימן שט סעיף א' אינם רשאים. נ"ב ואפילו ספק בכור ועיין תשו' נ"ב

סימן שי סעיף ב' בש"ך סק"א וע"ל סי' קי"ט ס"ק כ"ה. כתב לי חתן חתני המופלג החריף מוה' ליפמאן. הש"ך נמשך למ"ש בסי' קי"ט דדוקא במקום ששייך לקנוס אותו כגון שידע המוכר זולת זה לא ולענ"ד כפי המבואר כאן