בית מאיר יורה דעה קסב

עיין שבות יעקב חלק א' סי' פ"א ועיין סי' רע"ו בט"ז סק"ז הדרך הג' ובש"ך שם ס"ק י"ב

סימן רע"ו. סעיף ט'. בט"ז סק"ז הדרך השני בא"ד ואין להקשות. נ"ב עיין בהתשו' הנ"ל שמביא שכל דבריו אלו כבר מבוארים שם ועיין מוהר"ם לובלין סי' קל"ב מסכים בדרך זה

סימן רע"ט. סעיף ב'. בש"ך סק"ב בא"ד א"נ דוקא התם וכו' על פרשה זו. נ"ב א"י מה קאמר בזה. וגם בהס"ת שם הי' אפשר להכינה מיד קודם הברכה כדי שיכוין לפוטרה וק"ו בטעות דנהי שהי' דעתו על פרשה זו מ"מ לא הי' דעתו כלל על ספר זה

בט"ז סק"ב סוף ד"ה אלא אי קשיא וכו' שאני התם דודאי וכו' נ"ב ולענ"ד לשון ר' יוסי במס' תענית דף כ"ח דאמר וכי יחיד יכול לקרות תורה בעל פה בצבור לא משמע דבברבה תלי' מילתא אלא במה שמוציא היחיד לצבור וע"ש. וזה לענ"ד ההבדל בין קריאת הכ"ג ביה"כ שלא הי' חיוב הקריאה כלל על הצבור אלא עבודת יחיד היתה נקראת כדאיתא יומא דף ל"ה ע"ב ע"ש בפרש"י

סימן רפ"א. סעיף ה'. בש"ך סק"ט. ובזה אתי שפיר הא דשאל וכו'. נ"ב היא תמיהת הרשב"א שם. אבל י"ל כי הרשב"א לשיטתי' הוא דתמה דמסיק מקודם דבס"ת לכ"ע צריך עבוד לשמה משא"כ לשטת הרמב"ן שהביא וכן הוא שטת התוס' דף מ"ה דאף בס"ת פליגי רבנן י"ל דשפיר שאל ביד מי דאילו עדיין בידו הי' מוחזק ולא הי' נפסד שכרו מדיכול לומר קים לי כרבנן. ועיין בח"מ סי' ש"ו בענין טבח שקלקל ומטעם שהוא בידו עדיין אינו מוכרח שהוא פעם ראשון ודילמא כבר אשכחי' ולא אמר לי' דאינו נאמן משא"כ כשאמר לו ביד לוקח ושוב אינו מוחזק ונפסד שכרו שפיר אמר מתוך: סימן רפ"ג. סעיף א'. בש"ך סק"ב. כלומר וכו'. נ"ב תימה לי א"כ איך שרי לדבק הא מוריד מקדושתו להס"ת וע"כ לדין זה מה דנאמר מותר לדבק היינו חומשים נפרדים טרם שנדבקו יחד הוא דשרי וזה לא משמע מסתימת הברייתא דמשמע אפילו ס"ת כולה דבוקה מותר לדבק. וצ"ע כי לכל הפחות הרמב"ם בעל המצאת דין זה הי' לו לבאר

בסי' זה מאריך הב"י לבאר טעם הריף שפסק כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה דעיקר טעמו משום עת לעשות כיון דלא אפשר ורבה דאסר לטעמו. ועם שיפה דיבר עכ"ז לשון הריף אינו מורה להכי מדכתב ענין בפני עצמו בתר דכתב דקורין בספרי אפטרתא בלשון זה כותבין מגילה להתלמד בה וכן הלכה מה הלשון וכן הלכה שכתב אלא בתר הדין דספרי אפטרתא הי' לו לכתוב וכן כותבין מגילה וכו' וכן הלכה למה לי. לכן הברור בעיני שחולק בזה על פי' רש"י והנ"י שפירשו ביבמות סוף פרק מצות חליצה בדאיתא התם מתקיף לה מר זוטרא ודחק שם רש"י דלא דמי לכותב מגילה לתינוק ע"ש ובאמת לחילוקו זה אפשר דקשה דאף מה דמקשה הגמרא על מ"ד אין כותבין מן המתני' דהיא עשתה טבלא למגילת סוטה נמי לא קשיא. אמנם הריף סובר בפשוט דסתמא דגמרא סותם כמר זוטרא דלא כאתקפתא דמר בר אידי אלא דבאמת קיי"ל כמ"ד כותבין מגילה לתינוק וטעם הגון יש כי נהי דביומא דף ל"ז מסיק הגמרא ג"כ ליישב המתני' דיומא בדוחק בסירוגין מ"מ בהנזקין בתר דמסיק ג"כ הסוגי' הכי נאמר שם כתנאי וא"כ חזרה סתם גמרא מלמוקים המתני דטבלא בהדוחק אלא רבה הוא דפסק כהת"ק והמתני' אתיא כר' יהודה ומדסתמא דמתני' כר"י דס"ל כותבין סתם נמי הש"ס ההלכתא כמר זוטרא ולכן סתם נמי הריף כותבין ומסיים וכן הלכה. שוב עיינתי וראיתי שקדמני בזה הפרישה

סימן רפד סעיף ב' הג"ה ואם שרטט שיטה העליונה שוב לא צריך. ואיתא בב"י בשם הרא"ש ז"ל דה"ה אם כתב שטה אחת בלא פסוקים שוב רשאי לכתוב באמצע אף פסוקים בלא שירטוט כי השיטה ראשונה היא כמו השירטוט ולענ"ד בפרק מ"ח הנ"ל לא משמע הכי ובפרט מהרי"ף ורמב"ם שמצריכים השירטוט לגט חליצה מפני הפסוקים אף שהם באמצעות השטר וצ"ע

סימן רפו סעיף א' בש"ך סק"ו כיון שהמקצת הוא של נכרי נ"ב עיין בבדק הבית שחולק בזה על המרדכי על פי הרשב"א ונ"מ היכא דליכא סכנה

סעיף יח הג"ה אם הפתח הקטן כו' והגדולה פטורה. נ"ב עיין במהרי"ל דעיקר טעמו משום שאין אלו תשמישין קבועים ולהכי לא דמי לי' לבית האוצר שבסעיף א'

סי' רפט סעיף ג' בט"ז בסק"ד. ומזה יש ללמוד במזוזה שעושה בפתח הפתוח מביתו לחצר אם יש לילך אחר ימין הנכנס לחצר או אחר ימין הנכנס מחצר לבית ומעתיק פסק המהרי"ל שבסי' צ"ט ע"ש. ונראה שלמד דינו מדמיון זה דשני בתים דטעמא משום דבכל חלק פתח פתוח לר"ה הוא דאזלינן בתר היכר ציר הא אילו לא הי' פתח לר"ה אלא לאחד אז פשיטא לקבוע מזוזה בחדר השני בימין הכניסה אליו דרך ביאתו מר"ה אף אם ההיכר ציר בבית שלפניו. ה"ה דימה אם החצר שאחורי הבית סתם א"כ אין לו דרך ביאה אלא מרה"ר לבית ומן הבית להחצר הוי ימין כניסתו מבית לחצר אפילו ההיכר ציר בהבית אבל אם יש פתח מהחצר לרה"ר אחר אז אזלינן בתר ההיכר ציר. זה דעת מהרי"ל ברור. ואם שאיני כדאי לחלוק על המהרי"ל תורה היא וללמוד אני צריך כי לדעתי תמוה הוא דהא לדעתי דין חצר וגנה אחת הם ששניהם בפני עצמם פטורים ואינם חייבים במזוזה אלא מפני שבתים פתוחים לתוכו כדמבואר בהרמב"ם סוף הלכות מזוזה ה' ז' והלכה ח'. וכן הוא בפרישה סי' רפ"ו בשם רבינו מנוח דלולא שסתם חצירות בתים פתוחים לתוכו אף הם היו פטורים מהני שאינם מקורים כמו גינה וא"כ אחרי שמסקינן בסי' רפ"ו גבי בית שער העומד בין הגנה לבית חייב בשני מזוזות אף דההיכר ציר הוי בגינה קיטוניות עיקר דכי אמרינן הלך אחר היכר ציר הנ"מ דבין תרי בתי דתרוייהו עיקר אבל הכא קיטוניות עיקר וחייב ומדסתמו שם משמע ברור דכמו שלענין חיוב ופיטור לא אזלינן בתר היכר ציר ה"ה לענין קביעות המזוזה תמיד קבעינן בימין הכניסה מן הגינה לבית שער ומן הבית שער לקיטוניות בין שיש להגנה פתח לרה"ר ובין אין לו ואפילו ההיכר ציר בהגנה והכל מפני שלא נאמר ההיכר ציר אלא להבדיל בין שני בתים עיקרים ולא בין בית לגנה דתמיד הבית עיקר והכניסה אליו הוא דמקרי כניסה. וא"כ א"י מאין למד לדמות חצר ובית לשני בתים אלא הי' נלענ"ד דנמי הכי דינו דבין שיש לו פתח פתוח לרה"ר ובין שאין לו ואפילו ההיכר ציר בתוכו תמיד קביעת המזוזה היא מימין הנכנס מחצר לבית ודאי אם החצר פתוח נמי לרה"ר וצריך שם נמי מזוזה פשיטא שצריך לקבוע בימין הכניסה מרה"ר לחצר אבל בהפתח שבינו להבית כיון שהבית עיקר הולכין תמיד אחר ימין כניסתו וצ"ע רב מאין למד דין זה וכה"ג נמי קשה מה שפסק שם נמי גבי החדר קטן פחות מד' על ד' שבפני עצמו פטור וחיובו אך מצד החדרים גדולים שהוא פתוח אליהם שתולה בהיכר ציר כמבואר בהט"ז בשמו. ולענ"ד לא הי' נראה לי בכל זה מפני שאינם שני בתים שחיובם עיקר בפני עצמם וצ"ע ואולי המהרי"ל סובר לעיקר תי' הרא"ש שבפרישה הנ"ל שהיא בלשון זה וי"ל דאין ראי' מחצר לבית דחצר דרכו להיות כך ומשמש לדירת הבתים. (וזה דלא כמשמעות הרמב"ם שכותב בהלכה ח' לפיכך וכו' דהיינו ממש תי' רבינו מנוח) ולהכי סובר כיון דחצר חיובו במזוזה בפני עצמו חשוב עיקר כמו בית ומדמהו להכי לשני בתים. ועכ"ז אין די עולה לפיסקא בבית קטן מד"א ותו דלענ"ד אין זה תלוי בזה אם החצר חיובו בפני עצמו אם לאו אלא בעיקר התשמיש ותמיד הבית נגד חצר מקרי עיקר תשמיש ותדע דלשיטת רבינו מנוח הא קשה בהסוגי' דף ל"ג ע"ב מדוע בבי הרזיקה פשיטא לי' דחייב בשני מזוזות