בית מאיר יורה דעה קסא

המ"א בא"ח סי' תרכ"א והוא בהראב"ן ה' עירובין דף ע' והוא בלשון זה וא"ת מה היא חשובה טעימה זו להתיר את הכוס. איברא היא חשיבה דהא טעימת הכוס ליתא אלא משום גנאי של כוס שלא יאמרו שלא לצורך הוא ברכה זו וכי חזו דמטעמינן לי' לתינוק ליכא גנאי. ור"ל לענ"ד דודאי משום ברכה לבטלה מעיקרא ליתא דברכה לבטלה לא הוי אלא לבטלה ממש לא כן ברכה זו דניתקן הקידוש או הזמן או ברכת המילה שתהא על הכוס שוב הברכה ג"כ שבח לבורא ב"ה שברא היין לקדש עליו. וזה צרכו כמו צורך השתי' ואפשר יותר. ואין בה טעימה אלא משום דלא ליהוי גנאי לכוס. ובודאי שכן משמע מסוגי' הש"ס פסחים ק"ה ע"ב שחשוב דין זה דהמברך צריך שיטעום באחד מתמניא דיין הנשמעים מן הברייתא ולשיטת הב"י שהיא נמי שטת הרשב"א והריטב"א בעירובין ושטת תשו' הר"ן סי' נ"ב קשה מה החדוש הצריך לזה דלא ליברך לבטלה. ולשטתייהו ע"כ לידחוק דהיינו לאפוקי מס"ד דראב"ן שאין בזה משום לבטלה. אבל להראב"ן יותר ניחא וכן מוכח לענ"ד דעת התוס' מס' הנ"ל דף ק"ו ע"א סוף ד"ה זכרהו על היין שכתבו ועוד מצינו למימר דקידוש על היין דבר תורה אבל הא דאמר המברך צריך שיטעום זהו מדרבנן. הרי דמן התורה חייב לקדש ולברך על היין ואין צריך לטעום וקשה הא הוי ברכה לבטלה א"ו כנ"ל דכל שהוא צורך מצוה אינו כלל ברכה לבטלה. וכן באמת מבואר בפי' רש"י עירובין דף מ' ע"ב. (ודע דפרש"י זה צ"ע ליישב עם פירושו במס' ר"ה דף כ"ט ע"ב) דז"ל ליתבי לינוקא לשתותו דהאי שיטעום דקאמר לאו דוקא קאמר אהמברך דה"ה כי שתו אחרינא דטעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו ותהא ברכת בורא פרי שלא לצורך ומכי טעים לי' אחרינא שפיר דמי פשטותו מבואר כדעת הראב"ן. אלא שבתשו' הר"ן סי' נ"ב דחה דעת השואל שהבין הכי מרש"י וכתב שדברי רש"י הכי מתפרשין דכי אמרינן המברך צריך שיטעום דמשמע המברך עצמו היינו טעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר אלא כשלא שתה אדם ממנו כלל הדבר ברור שאינו גנאי בלבד אלא איסור גמור דהא קיי"ל דמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. ובמח"כ מלבד שלשון רש"י ז"ל אינו סובל פירושו אף גם יש לתמוה הא דין זה המברך צריך שיטעום אינו נשמע אלא מהברייתא שבמס' פסחים הנ"ל. ולפירושו קשה על רש"י מהיכי נשמע כלל ההוא הקפידה שיטעום המברך בעצמו משום גנאי מברייתא זו הא משם לא נשמע אלא שמוכרח ליפגם וכדפי' באמת הרשב"ם שם בין על ידי עצמו ובין ע"י אחר. א"ו אין כונת רש"י ז"ל אלא כהראב"ן. ולדעתי אף דעת תוס' עמהם כנ"ל ויפה הכריעה הרמ"א ז"ל כותייהו ביה"כ. וזה לענ"ד דעת הלבוש שמשיגו המ"א בסי' רע"א ס"ק ל"ב ע"ש ודוק. כי מה שמביא המ"א ראי' מעירובין לענ"ד ליתא דכיון דא"א בינוקא מה"ת יתקנו הזמן על הכוס באופן שיהא גנאי לכוס א"ו דא"צ כר"נ. וגם מתוס' שמביא אין ראי' דמדקאמר ידי קידוש יצאו משמע כתקונו לכתחילה וכתבו דהיינו ע"י שיטעום המקדש אבל ודאי משמע מכל הפוסקים הכא דהטעימה אין עיכוב להקידוש דאל"ה פשיטא דלא הי' מועיל טעימת תינוק שלא הגיע לחינוך. וגם לא היו צריכים לטעם ברכה לבטלה או גנאי א"ו דלא כהמ"א

סימן רסו סעיף ב' בט"ז סק"א ומ"ש ב"י בשם הרמב"ן נראה טעמו וכו'. נ"ב א"י מה הכריחו לטעם זה כי עיין בש"ע א"ח סי' ש"ח סוף סעיף ג' וה"נ דכותה שהרי תחילה הי' בהיתר ומותר להחזיר לאיזה מקום שירצה ואולם דוקא קודם שהוציאו מידו כנלענ"ד

סעיף ט' בש"ך ס"ק י"א. והרא"ש (צ"ל במקומו והרא"מ) והוא בהגהת מרדכי פרק ב"מ

הלכות עבדים סימן רס"ז סעיף כ'. בש"ך ס"ק ל"ה והב"ח כתב תימה נ"ב לענ"ד אפשר אילו מסברת עצמו המציא הרמב"ם דינו הי' מודה להראב"ד. אבל כמדומה למדו ממשנה יבמות דף ס"ו אעפ"י שחייב במזונותיהן ע"ש הרי מבואר סתם שחייב ואילו להראב"ד אין מזה רבותא שיאכל בתרומה דהא מ"מ יוכל הרב לפטור עצמו ממזונותיו אם יאמר איני נעבד. אלא משמע בכל גווני חייב והכי משמע נמי סתימת הלשון וטעם הרמב"ם לענ"ד מספיק נמי דאף אם יאמר איני נעבד מ"מ איכא למיחש מטעם שלא יספיקו מעשה ידיו למזונותיו שוב עיינתי בהב"ח עצמו ותמה אני הראי' מביא ומ"מ כתב דבריו

סעיף ל"ח. בש"ך ס"ק מ"ח. דמיוחדים לאיש הן. נ"ב עיין ריש אלמנה לכ"ג שם נאמר מההוא דינא דצ"ב תניא כותי' דרב אמר ואנן פסקינן כר"י דהדין עמה וע"ש בתו' וצ"ע

סעיף לט בט"ז ס"ק י"ד. וכצ"ל לדעת הטור. נ"ב זה ע"כ ליתא שהרי הטור בח"מ סי' ש"ץ פוסק דלספיקא דדינא לא מהני תפיסה ולהכי נמי סותם בדין דסעיף ס"ב דאינו משלם קנס והכא ע"כ איירי בדכתב לו גט שחרור בינתיים. והש"ע בסעיף הנ"ל סמך בתפיסה על דהכא

סעיף נ"ט. בט"ז ס"ק כ"ז. בא"ד הנה לפי דעת הר"ן וכו' נ"ב איני מבין דבריו בזה דהא להר"ן נמי מהני אם כותב בשחרור שנתן החצי לאחר במתנה ומזכה השאר לאחר בשביל שניהם ומאי שנא אם כתב שני שטרות ובכל שטר כתוב כל הנכסים לפלוני ופלוני עבדי הא מ"מ בכל שטר מבואר דלא נשאר להאדון שיור וכל אחד ואחד א"צ לשטר חבירו משא"כ בחצי חצי צריך כל אחד לשטר חבירו ונמצא הוא משתחרר בשל חבירו. ולכן שפיר עבדו הה"מ וב"י והר"ב שהסכימו הר"ן להרמב"ם

סימן רס"ח. סעיף ד'. בט"ז סקי"א וכן כתבו תוס'. נ"ב א"י התוס' שם אדרבא משנו דהכא מפני שהיה צריך ב' ת"ח לעמוד על גבה מחזי שפיר כמתכוון ולא כמיקר אלא שהב"י כתב שהרמב"ם לא נסתייע בחילוק זה ולכן הוכרח לטעמו. וא"כ התימה עלי' דידי' הדר

ש"ע סוף הסימן. ואם לא בדקו אחריו או שלא הודיעו וכו'. נ"ב זה לשון הרמב"ם אבל תימה לי' הא לשיטת התוס' הודעת המצות מעכב אפילו בלילה ומכ"ש כשלא הודיעו כלל וכבר פסק סעיף ג' כותייהו והרמב"ם לשיטתי' ניחא שתי' קושי' תוס' באופן אחר ע"ש ודוק. והטור באמת לא העתיק לשון זה דהרמב"ם. ואולי י"ל שהב"י מפרש שאך לא הודיעו שכר ועונש המצות ומ"מ היה בם קבלת מצות הלכות ס"ת

סימן רע"ג סעיף א'. ובין כל חומש וחומש ד' שיטין וכן ברמב"ם. ומשמע בין אם סיים החומש באמצע הדף ובין אם הסיום בסוף הדף. ועיין סי' רפ"ג בב"י מה שמביא בשם התוס' פי' הריצב"א ע"פ הירושלמי נשמע מיני' דבתורה אין להפריד החומשין לכתחילה אלא באמצע דף ומדלא הזכירו הפוסקים דין זה הכא ע"כ שמפרשים שם כפרש"י ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה קאי על ההפסקות ד' שיטין שבין נביא לנביא אם מסיים מלמטה מתחיל מלמעלה בלא הפסקה אבל בתורה תמיד צריך ד' שיטין הפסק. אבל תמהני מדוע השמיטו הטור והש"ע כל עיקר דין זה ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה בסי' רפ"ג ובהרמב"ם פ"ז מה' ס"ת כתב בהלכה ט"ו ובין כל נביא ונביא ג' שיטין שאם בא לחתוך חותך. והדברים אינם מובנים ולדעתי חסר וצ"ל כלשון הגמרא ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה שאם בא לחתוך חותך וא"כ העתיקו שפיר וע"פ פי' רש"י וצ"ע

סעיף ו'. בש"ך סק"ו מסיים מבואר דבי"ה שמ"ו יש לדקדק נ"ב ובבה"ב מסיים ולי נראה דלכתחילה אין לכתוב ס"ת כן וכן נוהנין: סימן רע"ה. סעיף א' הג"ה כי אין לו לחתוך השם. נ"ב