בית מאיר יורה דעה קס

לא הי' יכול ליתנו. ודבריו הם נגד כל הפוסקים פה והראי' מדיוכל ליתן במע"ג י"ל דש"ה דתקנות חכמים הכי הוא והוא חד מן הלכתא בלא טעמא. אך לפ"ר צ"ע על הפוסקים ומוכח כדעת המרדכי מדאיתא ב"ק דף ק"א איבעי' דלא איפשטא אי יש שבח סמנים על גבי צמר או לאו. וקשה ליפשוט ממה דתנן בערכין המקדיש נכסיו אין לו כו' ולא בצבע שצבע לשמן. וקשה אי נימא אין שבח סמנים מה אירי' בצבע שצבע בגדי אשתו ובניו אפילו כי צבע בגדי אחרים בצבע של עצמו הא נמי אין חל הקדש על צבע אם אין שבח סמנים על גבי צמר. אלא ש"מ דנהי שעל הצבע לא חל מ"מ הי' חל על הדמים שחייב לשלם לו בעל הבגד כפי מה שנהנה. ועיין בהנ"ל דף ק"ב ע"ב תוס' ד"ה מי הודיעו ודוק. ולשיטת הפוסקים דהכא קשה ת"ל הא הדמים חוב נינהו ונמי אינו יכול להקדישו. אבל באמת לק"מ כי י"ל העיקר נשנה משום הבבא דאחד המעריך את עצמו דשם ודאי כל החובות שיש לו משועבדים להקדש מצד החיוב שחייב עצמו בערכו מדר"נ. וכן ההכרח לבאר לפי' התוס' הנ"ל להדיא

סעיף ט'. ואמר בפני הגבאי. נ"ב להמבואר סעיף ח' צריך שיהי' אמירה זו נמי בפני המחויב וצ"ע: סעיף ז ועשאו חייב ליתן. נ"ב עיין סמ"ע סי' ר"ז ס"ק ל"ו

סימן רנט. סעיף א'. הג"ה וכן אם הקדיש כלים יכול וכו'. נ"ב ע"ש כי נראה דוקא היכא שאמדינן שהיא מצוה רבה בחלוקת המעות ועיין קידושין דף כ"ז תוס' ד"ה נתנו ליהושע מדבריהם יש ראי' דיותר מצוה לחלק צדקתו למרובים כדעת הגמ'

סעיף ה'. בש"ך ס"ק י"ד בא"ד מעתיק תשובת הרשב"א ומעתה וכו' כל שהוא ספק בתחילתו וכו'. נ"ב ויש ראי' לזה ממה דאיתא ריש פרק האומר משקלי עלי ל"צ דאיכא דתקיל ואיכא דכייל מהו דתימא כיון דכולהו לא תקלי לא קמ"ל. ועיין סי' רי"ז סעיף י"ז וה"נ נימא ספק נדרים להחמיר א"ו משום דספק ממון להוציא הוא אין כח ביד הקדש להוציא מספק ופטר נפשי' אפילו בכופרא

שם מסיים הש"ך והדברים צ"ע. נ"ב ועיין תשו' ר"י מטראני חלק א' שאלה ל"ט מסיק ג"כ דהוי ספק ממונא

הלכות מילה סימן רסב סעיף א' ומלין מיד בבקר. נ"ב אחר התפלה בבה"כ

ועיין בט"ז ס"ס שמ"א מדין אונן שיש לו בן למול. ואף שהכרעת הט"ז לענ"ד לא נראה שלשון הרמ"א שהעתיק מכ"י לא משמע הכי אלא תמיד יקברו קודם. וראייתו מסי' ש"מ פשיטא דיש לדחותה דאיירי באופן שאין האב אונן והרש"ל גופי' דחה הכא ראי' זו אלא שהרש"ל מסיק שהאב אונן אינו פטור ממצוה זו ולמשמעותו האב נמי יכול לברך כיון שהוא מחויב בדבר ועל זה הא ודאי חולק הרמ"א והסכים עמו דהא כתב דהסנדק יברך. וא"כ לענ"ד הי' ראוי תמיד לקבור קודם משום דקודם הקבורה כיון שהאב פטור אז אף הב"ד אינם חייבים כמשמעות הרמ"א בשם הרמב"ם סי' רס"א שאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא א"כ עבר האב דהיינו במזיד משא"כ בכגון זה דמשהה המצוה כדי לקיימה כמצווה ועושה דומה למשהה חמצו כדי לבערו שאינו עובר בבל יראה ה"נ אין על הב"ד החיוב ואי משום זריזים מקדימין זה אינו אלא מי שמחויב בדבר מחויב נמי בהזירוז אבל מי שאינו מחויב כלל פשיטא שאינו במצות זירוז ומשום זה מסופק אני אפילו אם הסנדק יוכל לברך כיון שאין החיוב עדיין על שום אדם. וראיית מהרש"ל מברייתא דמגילה מי שהולך למול ושמע וכו' לא יטמא אלא למת מצוה יש לדחות כדי ליישב דעת הרמ"א שדין פיטור אונן בכל המצות אינו אלא מדרבנן וברייתא זו נאמרה לדבר תורה ועיין תשו' ח"צ ס"א. אך מה אעשה שכבר נתפשט המנהג על פי הוראת הט"ז ואיני כדאי לחלוק עליו. אחר זמן מצאתי ת"ל כסברתי ביבמות דף ע"א ע"ב ע"ש בתי' רבא

בש"ך סק"ב. מדחה ראיות הרא"ש די"ל דנהי דלא יצא מ"מ לא ניתנה שבת לדחות אלא על מצות מילה ממש. לדעתי זה ליתא ממה דאיתא שם דף קל"ה דאהדר רב אחא אתליסר מוהלא בשבת משום דלדעתו היה מחויב בהטפה ע"ש פירש"י. וזה ברור

סימן רס"ג. סעיף ב'. אשה וכו' ולא תמול השלישי אלא נמתין לו עד שיגדיל. בהגמרא לא נאמר אלא שלישי לא תמול והרמב"ם ז"ל הוסיף כלשון הטור וש"ע להמתין עד שיגדיל. ומשמע דלכשיגדיל ויתחזק כחו מחויב למול את עצמו. ואין לו טענה שירא פן ימות גם הוא כאחיו כי החזקה לא היתה אלא בקטנים שכחם חלוש. ולפ"ז הנאמר בפ"ק דחולין ההוא ערל ה"ד אי כשמתו אחיו מחמת מילה ישראל מעלי' הוא. ע"כ היינו או שמתו אחיו מחמת מילה שהיתה בגדלותם או דההוא ערל אף שהוא גדול איירי שעדיין לא נתחזק כחו וכה"ג פי' הפרישה לדברי הטור בסי' רס"ד. אמנם משמעות התוס' שם בחולין הוא דאפילו כי מתו אחיו הקטנים שנימולו לשמנה אם הציצו בהם בשעת מילה וראו דאיבלע דמם. אף כשהם גדולים פטורים מטענת יראת המיתה. וכן משמעות רבינו ירוחם שבב"י סימן ב'. ובדעת תוס' יש להסתפק אי נימא דאף האידנא שנתפרסם דינא דר"נ ולא מהלינן תינוק אדום או ירוק מ"מ סברי דאין למדין גדול מקטן מטעם שמא לא הציץ בו יפה יפה ולכן מוקמי בתי' הראשון שנימולו כשהן גדולים או דנימא דהאידנא לא שייך כלל קושייתם כי לא קאי אלא על הברייתא שאפשר בימיהם עדיין לא נתפרסם דינא דר"נ ויוכל להיות שמלו תינוק דלא אבלע דמא ולא אדעתייהו ולמעשה כ"ז צ"ע

סעיף ג. וה"ה וכו'. נ"ב בנ"י הכי משמע דדוקא בחשש משפחה מודה רבא דבעינן דאיתחזק בג' כמבואר בא"ע אבל בחשש אחיות בב' זימני הוי חזקה. אבל בחידושי רשב"א מבואר דאף באחיות ס"ל לרבא דבעי ג' זימני. ומן הסוגי' נשמע כהנ"י דא"כ מי הכריח לומר דילמא אי הוות אתית שלישית נמי הוי אמר לה לימא לי' אחיות שאני א"ו כדברי הנ"י

סימן רס"ד סעיף א'. בט"ז סק"ז כופין אותו לקיים. נ"ב עיין שבות יעקב חלק ב' סי' פ'

סעיף ה'. כיצד אם נשאר מהעור. נ"ב עיין תוס' יבמות ע"א ע"ב ד"ה סוף מילה ובח"ר שם מבואר דאף ציצין דפריעה מעכבין. ובדבריהם אפשר לתרץ מה שהניחו תוס' בתימה בשבת קל"ז ע"ב ד"ה מל וכו'. ע"ש. ובלא הנ"ל צ"ע תמיהתם שהרי בדבריהם הנ"ל מבואר דהמול ימול הנאמר לאברהם אבינו על ציצין דמעכבין בהבשר ואף דשם נאמר דלא ניתנה פריעה לא"א הרי מוכח דבלא פריעה יש מציאת קיום מילה בהבשר שלא ישאר מה דחופה רוב העטרה ודוק

סימן רס"ה סעיף ד'. הג"ה ראשונה אבל כשחוזרין וכו'. נ"ב יראה לענ"ד דלאו דוקא כשחוזרין מפני שלא נימול פעם ראשון כהוגן אלא אפילו נימול כהוגן אלא שאח"כ נמשך ערלתו עד שלא נראה מהול או אפילו קטן המסורבל בבשר עד שאינו נראה מהול בשעת קשוי צריך לברך דהא קיי"ל ודאי דדבריהם בעי ברכה כמבואר במס' שבת דף ק"ג. וכן הוריתי הלכה למעשה בקטן שנמשך ערלתו. ועיין מס' יבמות דף ע"ב

בש"ך ס"ק י"א. וכתוב במהרי"ל וכו'. נ"ב ואיתא שם בבן מן הפנויה רצה אחד לדלוג תוך הברכה כי טוב וגער בו. משמע מיני' דלא לשנות גבי' במידי

הג"ה שני'. וי"א וכו' וביום הכפורים נותנים לתינוק הנימול דעה זו מביא הב"י בשם הכלבו ודוחה אותה בשתי ידים מטעם כיון שתינוק כזה אינו כלל בר חינוך אכתי הוי ברכה לבטלה. ובמח"כ נעלם ממנו דעת הראב"ן שמביא