בית מאיר יורה דעה קנט

דשפיר חל בכולל היינו לחייבי' על אכילת בשר בכ' יום על שני שבועות אבל למנין עולה לו ודוק. ומה שמביא הש"ך מתוס' דנדרים לא עמדתי על סוף דעתם עם דעת הש"ך צ"ע

הלכות כבוד אב ואם

סימן רמ סעיף ב' ולא יקראנו בשמו כו' אלא אומר אבא מארי. נ"ב עיין סי' רמ"ב סעיף ט"ו בהג"ה. ונראה דה"ה באב כדאיתא שבת דף קט"ו אמר ר' יוסי מעשה באבא חלפתא וע"ש ברש"י

סעיף כג ואינו חייב לכבדו. נ"ב עיין ד"מ הניח בצ"ע מדין דסימן רמ"א סעיף ד'. והיש"ש פ"ק קדושין סי' ס"ח רוצה לתרץ בדברים דחוקים ועדיין צ"ע. והעיקר הנלענ"ד דמה שהיה שאסור לנדות אביו רשע היינו מצד מצות מוראו ואחיו הגדול לא נתרבה אלא למצות כבוד ולא למוראו

סימן רמב בדברי הש"ך בהנהגת הוראה במה שכתב מיהו נראה דדוקא בשאין הגדול רבו וכו'. עיין מה שהגהתי ע"ז בספרי צה"ב סי' ו'

סימן רמד סעיף י"ב בש"ך סק"י. והטור והר"ן כתבו. נ"ב וז"ל הר"ן שכל שמוחזק בבעל מעשים ואין ספק בענינו כר' יחזקאל וכו' ע"ש

סימן רמו סעיף ד' בש"ך סק"ו. וחכמת הקבלה נ"ב עיין בשלטי הגבורים פ"ק דע"ג על מעליה דרכך: הלכות צדקה

סימן רנב סעיף א' הש"ך סק"ב מסיים הילכך העיקר כדברי מהרי"ק. נ"ב עיין בדברי הט"ז שמציין פה כי בעיני נראים דבריו עיקר

סעיף י' ופודים אותה. נ"ב ולא אותו וזה למד הרמב"ם מדין דסעיף ט' באמו וא"כ עיין ש"ך סק"י והכא נמי ע"כ איירי בדליכא שום סכנת נפשות

סימן רנג סעיף ה' מי שפירנס יתום וכו' זה מר"י ע"פ תשובת הרי"ף שבבעה"ת שער ס"ב חלק ב' בלשון זה ראובן הכניס יתום לחצירו והי' לאותו יתום קרקע שעולה פירותי' בשנה עשרה זהובי' והי' נוטל ראובן זה ומוסיף עליהן משלו בכדי פרנסתו והוא הי' מכוין למצוה וכשהגדיל היתום תבעו ראובן במה שהוציא עליו ואמר כי בתורת הלואה הוציא מה שהוציא והשיבו היתום כל מה שהוציא עליו יותר משלו לא הוציא אותם על דעתו. יורנו מורינו. תשובה אין לראובן זה מן הדין שיטול מן היתום כלום לפי שלא אמר אוציא עליך בתורת הלואה וכיון שלא אמר לו כן לא נתן לו אלא לגמילות חסד כמו שאמרו במי שהלך למדה"י והלך אחר ופרנס אשתו שהניח מעותיו על קרן צבי ע"כ. וז"ל הג"ת מתשו' זו מוכח דלא ס"ל כהרשב"א שכתב הר"ן משמו ר"פ ב' דייני גזירות דכי אמרינן במי שהלך למדה"י וכו' דהניח מעותיו על קרן צבי דוקא דמפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה"ג הו"ל כפורע חובו של חבירו שהוא פטור אבל פרנס סתם חוזר וגובה לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה והו"ל כלותה ואכלה וכו'. דנראה מדבריו דכל המפרנס סתם שאינו מפרש כלום דעתו לשם הלואה. ואילו הריף סובר להיפוך דאם פרנס ולא פירש כלום מסתמא דעתו דרך חסד ולא דרך הלואה עד שיפרש דלשם הלואה מכוין. ומביא ראי' ממי שפירנס אשת חבירו אלמא ס"ל דההוא דקאמר הניח מעותיו על קרן צבי אפילו בפרנס סתם הוא. מיהו יש לדייק על הריף דמדקאמר וכיון שלא אמר לו כן לא נתכוין אלא לגמ"ח דעיקר טעמו משום דמסתמא לא הי' דעתו לשם הלואה אלא לשם מצוה ומה ראי' מייתי ממי שהלך למדה"י דהא התם לאו מטעם שהוא מפרנס במחילה וגמילות חסד אתינן עלי' למפטרי' לבעל שהרי אפילו פירש וגילה דעתו שהוא מפרנסה אדעתא שיפרענו הבעל מ"מ הניח מעותיו על קרן צבי עכ"ל. וכל הרואה ישתומם כי בודאי אין טעם הרי"ף אלא משום דלצדקה כיון כדהוכיח הג"ת בתר הכי מן הר"י. (שהוא הגהות הש"ע) ופשיטא שהראי' בפשוט אין לה מובן. ויראה לענ"ד ליישבו עם דוחק קצת. כי זה לשון הר"ן בתר דברי הרשב"א הנ"ל ולא נהירא לי דנהי דמהני את חבירו סתם לאו לשם מתנה מכוין אפ"ה המפרנס אשת חבירו סתם הניח מעותיו על קרן הצבי משום דנהי דלא בתורת מתנה קעביד מיהו סתמא אדעתא דבעל נחית ולא אדעתא דידה שכבר יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהם אלא מבעלה ולא מסיק אדעתי' נמי שתתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלאו כולהו אינשי דינא גמירי אלא סתמא אדעתי' דבעל נחית ומש"ה נהי דבתורת מתנה לא קעביד כדמוכח הנהו ראיות דהרשב"א אפ"ה הניח מעותיו על קרן צבי וסתמא דלישנא דמתני' הכי משמע עכ"ל. וא"כ אומר אני דעל דרך זה אזלה ראיות הריף דנהי דהנאמר בהשאלה והוא הי' מכוין למצוה מש"ה אין הכרח דלמתנה כי אם אפילו כיון להלואה עדיין למצוה כיון כי גם הלואת גמ"ח מצוה הוא. אלא כיון דביתום אפשר דכוונת מצוותו הי' נמי למתנה גמורה ואינו דומה לנותן סתם לגדול דמן הסתם ודאי להלואה וחייב משא"כ גבי יתום מהני הספק אפשרות למצוה למתנה פטרו מצד א"י אם נתחייבתי. ולזה כתב הראי' מסתמא דמתני' דמשמעה כדסיים הר"ן דאפילו זן אותה סתמא נמי הבעל פטור דלא כהרשב"א בזה. אף דודאי מודה הריף דסתם מפרנס חבירו היינו להלואה מ"מ גבי אשה מטעם סברת הר"ן דלאו כ"ע דיני גמירי לא אמרינן דלשם הלואה לאשה גמר ונתן אלא דאפשר זן על סמך דלישתלם מן הבעל ולכן הבעל פטור מפני ספק זה ה"ה בנ"ד פטור מפני האפשרות דלמתנה כיון ודוק

סימן רנו סעיף ב'. אבל אם אחרו המעות. נ"ב לענ"ד בזמנינו שבעד המעות מצוי לקנות פת מן הפלטר אף במעות איכא למיחש

סעיף ד'. בש"ך סק"ז. ונראה דלצורך פ"ש אפילו כה"ג יכולין לשנות. נ"ב צ"ע דהא המהרי"ו סי' כ"ו אוסר לשנות אפילו ללמוד תורה מטעם שכבר זכו בו העניים ולומד דינו מדברי הרא"ש הנ"ל וא"כ איך אפשר לפדות השבוים בממון העניים. וע"כ לדעת מהרי"ו מה שמביא הרא"ש סיום הירושלמי ואין ממחין ביד הפרנסים ומפרשו הש"ך כשרואין שיש צורך בדבר יכולים לשנות לדבר מצוה היינו במותר העניים אבל בגוף הצדקה משמע דאפילו לפ"ש א"א לשנות מטעם המהרי"ו שזכו בו. ואולי הש"ך נמי איירי במותר עניים וצ"ע

סימן רנז סעיף ב'. אבל לא לעצמם מפני החשד. נ"ב כן נמי פי' רש"י ז"ל. וכן נראה מסידור הברייתא דין זה עם הנזכר סעיף א'. אבל עיין בח"מ סי' קפ"ה סעיף ב'. וא"כ קשה ת"ל דלא עדיף הגבאי משליח. אך עיין תוס' פרק אלמנה ניזונית דף צ"ח ד"ה מאן שם לך. ואולי סתם גבאי הוי מכירתו כמו ברשות ב"ד ולהכי לא הוי טעמא אלא משום חשד וצ"ע

סעיף יא. בט"ז סק"ו. כתב על הלבוש וברור הוא שלא עיין במהרי"ק. נ"ב כבר מבואר במהרי"ק אף זה כי ז"ל ואפילו את"ל שנשתלח לר' יוסף כדי שיפקידוהו לאשר יחפץ. וע"כ היינו מטעם הלבוש

סימן רנח סעיף ד'. בש"ך סק"ז וכתוב בד"מ וצ"ע. נ"ב ולדידי מעיקרא לק"מ כיון דלא נדר מדעתו הי' אלא תנאי מכירה מה"ת לילך בתר דעתו

סעיף ו. והתיר לו נ"ב ואם נדר מתנה לעני פרטי ושוב רוצה להתיר נדרו עיין סי' רכ"ח בש"ך ס"ק מ"ג מה שמביא בשם ב"י בשם ריב"ש

סעיף ח. עיין מרדכי סוף פרק הספינה כתב וה"ה מלוה שיוכל להקדישו אע"פ שאינה ברשותו כדאית' סוף פרק יש נוחלין דיוכל ליתנו במעמד ג' ואם לא הי' יכול להקדיש