בית מאיר יורה דעה טו

החיצון ניקב החולי כי נקב לא מינכר בעור החיצון כ"א הכרת החולי כמו השחין הוא דמינכר אם שלט אם לאו. ואלו כן אין התחלה לקושי' הט"ז שבסי' מ"ט. ומ"ש הרמ"א אבל אם יש לחוש שניקב ע"י קוץ כו'. לא כהבנה הפשוטה שאז משום ספק שמא נעשה ע"י קוץ הוא דטריפה. אלא כלומר כל שיש לחוש שמא ע"י קוץ הרי ע"כ אין רושם מכה וחולי וא"כ לו יהא מחמת חולי יש לחוש שמא גם החיצון ניקב מחמת חולי ולא מינכר דנקב משהו בהחיצון לא מינכר. וא"כ הי' מקום לומר כדמסיק הפר"ח דל"ד וה"ה אפילו לא ניקב רק החיצון דטריפה. אמנם לשיטת הט"ז ופר"ח שכתב להדיא כנ"ל דע"י חולי ליכא למיחש לנתרפא בל"ז לק"מ דא"כ הכא הטריפות אך מחשש שמא ע"י קוץ ולהכי הקשה הפר"ח דהרי אם ניקב החיצון לחוד נימא שמא ע"י קוץ וניקב הפנימי ונתרפא. ועיין בדבריו סוף הסימן דדוחה הראי' בהמסס דשאני וושט משום דאכל בי' חיישינן יותר. וזה תינח כשהקוץ בא מבפנים אבל אם בא מבחוץ מה"ת לחוש יותר מהמסס ושפיר דייק כן י"ל אבל אין מוכרח כולי האי. ודע דמה שכתבתי שלבי מהסס עיין בד"מ סי' נ"א מה שמשיג על או"ה שם מבואר דסברתי מישך שייך לדברי או"ה וסברת הט"ז כסברת הד"מ ומה שהוכיח הד"מ ממה שלא מצינן בניקב הלב שלא לבית חללו דצריך בדיקה אין מוכרח כ"כ כי י"ל דמה דתנן ניקב ולא לבית חללו כשר. היינו ע"י בדיקה. ותדע שהרי הרשב"א שבב"י נדחק לפרש מציאת אפילו ע"י מחט דהיינו בניקב בפנינו והרי בזה ודאי בעי בדיקה. אמנם הראי' מתשובת הרשב"א לפ"ר נכונה אבל אין מן התימה אם האו"ה לא ס"ל כותי'. ושוב עיינתי בהרשב"א וראיתי שאף מיני' לא מוכח מידי עיין ודוק. עיין סי' ל"ז סעיף ה' במה שכתבתי שם ליישב קושי' הש"ך עכ"פ נשמע משום דמחמת חולי נמי יש לחוש לנקב משהו דהיינו כסברת או"ה הנ"ל

ומימי חורפי כתוב אצלי על הנ"ל קושי' הש"ך ופר"ח בלשון זה. נראה דל"ק דהא מה דדייקו הא ניקב החיצון לחוד דכשר היינו בשניקב החיצון לפנינו מצד חוץ דאל"כ אלא שהעור לפנינו שלם ומחט תחוב בעור החיצון פשיטא דטריפה לא יהא אלא מחט בחלל הגוף (ודוחק דדייקו על נמצא נקב בעור החיצון וא"י אם ע"י מחט או מחמת חולי) ומזה איירי הט"ז שכתב וכ"ש כשניקב החיצון לבד. וא"כ ל"ק נמי דניחוש שמא נתרפא די"ל דאיירי ששחטוהו מיד כשנתחב לפנינו וכשר משום דנקב בפנימי מינכר ולשמא נתרפא בזמן מועט לא חיישינן כדאיתא סי' מ"ח בט"ז סק"כ בשם הר"י וק"ל

ש"ע סעיף ה' וכן אם שניהם אדומים. נ"ב מזה למד תשו' פ"מ ח"א סי' ל"א להטריף נמי בנמצא עור הפנימי כולו או רובו לקוי מחמת שחין ההעלטה אף שבהחיצון לא ניכר שום חולי. ובט"ז סס"ק ט' כתב ועיין סי' ל"ו כתבתי תי' אחר ונ"ב לתירוצו שם א"א ללמוד חומרא דפ"מ הנ"ל. אמנם במשמעות הרא"ש המחוור תי' הדרישה ויש לחוש לחומרא הנ"ל

ט"ז סק"ח בא"ד אלא שעדיין וכו' גם בחיצון אינו איסור. נ"ב עיין מה שכתבתי בצד הש"ע סי' נ"א סעיף א' ודוק: סעיף ט בטור שני דיעות בדין נקובת הוושט אם נמצא קוץ תחוב בוושט ואין עליו קורט דם יש מכשירין וי"א ולזה דעתי נוטה עכ"ל. ושוב כתב והראב"ן פסק כעולא ע"ש וכו' ואפילו לדבריו אם יש עליו קורט דם בחוץ ודאי טריפה דודאי ניקב כולו. וכתב הב"י ומ"ש רבינו ואפילו לדבריו וכו' היינו לדברי תוס' אבל רש"י כתב וכו' ע"ש. ור"ל הטור שכתב דלהראב"ן אם יש עליו וכו' טריפה דמשמע הא מבפנים כשר היינו לדברי תוס' שכתבו דעולא איירי אפילו ביש קורט דם בפנים וכיון דהראב"ן פוסק כותי' ממילא הכי דינו משא"כ לפרש"י אפילו ביש קורט דם בפנים אף לעולא טריפה ולפ"ר קשה הא מרישא מביא נמי סברת האוסרים דהיינו פרש"י מה ראה לומר שהראב"ן אינו סובר כרש"י. אבל י"ל דהא לפ"ר יש להקשות לפרש"י א"ח שמא הבריא היינו נתרפא וכתב דמיירי באין בו קורט דם דמשמע הא יש בו קורט דם בפנים אף עולא מודה דחוששין לשמא ניקב ונתרפא. וקשה ומ"ש מהמסס ובה"כ דאף דיש קורט דם בפנים ל"ח לזה ומכ"ש לעולא. אך למאן דלא פסק כעולא ע"כ ס"ל דלא דמי וושט דקליש להמסס וכדכתב הרא"ש לדוחק אליבא דהראב"ן. וא"כ שפיר י"ל דעולא מודה ביש ק"ד בפנים ולא דמי וושט להמסס משא"כ הראב"ן דכל הוכחתו ליפסק כעולא כי היכי דלישווי וושט להמסס ולא אפשר לומר דעולא מודה בק"ד בפנים כנ"ל דהא בהמסס אינו מזיק. וזה להפשוט דהראב"ן ע"כ סובר פי' הבריא נתרפא דאלו לפי' ניקב אין ראייתו לפ"ר מהמסס עולה. (אך להש"ך בסי' מ"ח ס"ק כ"ב דלהרא"ש והראב"ן גבי המסס א"צ בדיקה אין הדברים מוכרחים כ"כ) וא"כ שפיר כתב הטור להראב"ן אך פי' התוס'. אמנם ראיתי בט"ז ס"ק י"ו כתב ותו נראה דכל שיש ק"ד בפנים יש לחוש שמא יש גם בחוץ אלא שמתוך שהוא אדום אין ניכר בו ק"ד זה. וא"כ אפשר שלזה כיון רש"י וסובר דביש ק"ד בפנים מודה עולא מטעם זה ונמי יוכל להיות דהראב"ן נמי בשיטה זו עומד והדרא הקושי' על הטור לדוכתה וצ"ע: בש"ע ישב לו קוץ בוושט. הנה רש"י פי' דינא דעולא באין ק"ד מבפנים והתוס' כתבו דק"ד בפנים לא מעלה ולא מוריד. ולענ"ד לפ"ר בלא עיון כל הצורך הי' נלענ"ד דעת רש"י הכי דהא מבואר דדוקא תחוב בו כדאיתא בגמרא וסובר רש"י דע"כ לא מכשיר עולא אלא בלא ק"ד מבפנים דאז לא חיישינן לשמא הבריא משום דהוי ס"ס ספק דילמא כל עיקר תחיבה זו נעשה אחר שחיטה ובחיי' לא נתחב כלל ואת"ל שנעשה התחיבה מחיים שמא לא הבריא. ומ"מ מקשה הסוגי' ומ"ש מספק דרוסה דנמי הוי ס"ס כדאיתא בתוס' ע"ש. משא"כ כשק"ד מבפנים עכ"פ מורה דתחיבה זו מחיים נעשה ואין כאן אלא ספק דשמא הבריא מודה עולא. אך דא"כ דחשיב ס"ס מ"מ לא מקשה הגמרא ומ"ש מספק דרוסה דהא שם באמת פי' הרשב"א דאף דהוא ס"ס מ"מ מה דאפשר לברורי מבררינן הא הכא אלו חיישינן להבריא הא לשני הפירושי' דרש"י בהבריא הוי לא אפשר לברורי ולהכי צ"ע

בש"ך ס"ק כ"א. עיין בו במה דמחלק בין קוץ תחוב לפנינו דעדיף מניקב מחמת קוץ ואינו לפנינו והכרו"פ לא ניחא לי' בסברא זו. ולענ"ד היא מבוארת בהרא"ש שכתב בהלכת' דעולא ואפילו למאן דלא חייש בקוץ היינו וכו' וע"כ היינו החילוק של הש"ך דא"ל שמחלק בין תחוב אך בעור הפנימי ולא ניקב לבין נקוב דמודה עולא. דהא הרא"ש מביא ראי' ליפסק כעולא מהמסס ושם אפילו ניקב צד אחד אין חוששין ואי עולא מודה בניקב הא ע"כ לחלק בין וושט להמסס. וה"נ מביא כן הש"ך בנקה"כ שכדברי אביו מצא בהרא"ש. ולפ"ז נמי מכוונים דברי הרא"ש מה דלפ"ר קשה היכן מצא לחלק וליכתוב ואפילו למאן דלא חייש וכו' כדי להקשות על רש"י דילמא אין חילוק לעולא ורבא כעולא ס"ל ושפיר ניקב זה בלא זה כשר. ולהנ"ל שפיר דהכריח ע"כ רבא או דלא סבר כלל כעולא לההוא פי' הבריא ניקב או דלכל הפחות יש לחלק בסברתו דמודה עולא. והיינו מדרבא עצמו פוסק אליבא דרש"י ז"ל באווזא דממסמס קועי' דמא וחייש לניקב הוושט ואלו לעולא מ"ש היכא דניקב פנימי ע"י קוץ דלא חייש לניקב החיצון ומ"ש כי נקרע העור ע"י קוץ דנחוש לנקובת. א"ו דלא סבר כעולא או לכה"פ דמחלק דהיכ' דהקוץ לפנינו דעדיף. ומאי דלא מוקי הרא"ש ניקב זה בל"ז בקוץ לפנינו כקושי' הכרו"פ. היינו משום דלא משמע לי' ההלכתא דסתמא למוקי דוקא בקוץ תחוב בפנינו. ותו דאם הי' מוכרח לומר דרבא כעולא ס"ל וזה באמת לשיטת רש"י דלא פסק כעולא אינו מחוור ודוק

בט"ז ס"ק י"ו וא"ל דכ"ש בפנים. נ"ב ר"ל דבפנים מדהוא לבן חשוב הק"ד ריעותא יותר תו' ס"ק זה וא"ל דלא הקפיד על ק"ד. נ"ב דבנמצא אף עם ק"ד חשיב לי' לפשיטא דכשר ולא נחשוב לי' לריעותא הק"ד שבכנים דא"כ גם