בית מאיר יורה דעה קנו

שאין בו מעשה. אבל ודאי דבשוגג צריך קרבן ותשובה לדידן כי אונס שכחה לא הוי אונס גמור שא"צ כפרה אלא דשוגג מקרי והכי מבואר בהרמב"ם פ"ד הלכה כ' הנשבע שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה בשוגג חייב. ואך לענין מה דממעטינן מהאדם בשבועה פרט לאנוס אף מה דלבו אנסו מחמת שכחה נמי מקרי אונס והכי איתא להדיא בתשובת רשב"א בב"י ס"ס רל"ז ולא אמרינן לבך אנסך אלא בלשעבר וכו' אבל אם נשבע שלא יאכל ושכח שנשבע ואכל חייב משום שבועת בטוי. וה"נ מבואר להדיא מפי' רש"י שבועות כ"ו ע"ב ד"ה אי דידע כתב בשלמא להבא משכחת לה שבשעת שבועה דעתו מיושבת עליו ואחר זמן נתעלמה ממנו שבועה. הרי לך בהדיא דשכחת השבועה לא מקרי אונס אלא שוגג וצריך תשובה לדידן במקום קרבן. וא"כ א"י למה נ"מ בשבועה לענין שכחה זולת באונס גמור הנ"מ שפיר. ובהט"ז מסיק וכיון שיש בו אונס פטור ודאי משבועתו ובכל מה שנתקשר בקנס אם לא יתן באותו יום. ובודאי אם הי' באותו אונס גמור הדין עמו וכנ"ל שאין בדברי אגודה ממש. אבל אונס שכחה לענ"ד קרוב שחייב כמו שמחויב בקרבן שבועת ביטוי על אונס שכחה ואינו דומה למה שנדר אינו חל ע"י עבירת התנאי בשכחה דשם חלות הנדר צריך בדיעה שלימה כמו שמיעטה התורה שהוצאת פיו צריך להיות בלא שום שכחה אלא בדיעה שלימה משא"כ בקנס שנתחייב נגד חבירו אם הי' באופן המועיל לסלק אסמכתא יותר יש לומר דאף על השוגג נתחייב בהקנס כיון שאינו אונס גמור כמו שצריך כפרה כן נתחייב בהקנס על שלא נזהר משלא לשכוח וצ"ע ואולם כ"ז לשיטת רש"י ורשב"א הנ"ל אבל הרמב"ם כתב בפ"ג מה"ש ה"ו שבועות של שגגות כיצד אם שבועת וכו' ואם שבועת שקר וכו' או שנשבע שלא יאכל ושכח ואכל. הרי שאף שכחת השבועה חושב לשבועת שגגה שפטר עליהן מקרבן. ולהכי כתב בהלכה ח' וכיצד היא השגגה שחייבין עליה קרבן להבא כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים ושגג ודמה שנשבע שיאכל פת חטים ואכלה שהרי וכו'. לדעתו מוכח דאף שכחת השבועה חשוב אונס דאל"ה מאין יבא פיטורו. ויראה שהוציא זה מלשון הגמרא דף כ"ו ע"א דאיתא שם בשלמא שבועה בלא חפץ משכחת כגון שבועה שלא אוכל פת חטים וסבר שאוכל קאמר ומדייק מדלא קאמר פשוט כגון שנשבע שלא יאכל ושכח שנשבע א"ו ס"ל דזה ג"כ אנוס הוא ולא קרוי שוגג אלא בזוכר השבועה ושגג אופן השבועה ואם כן ע"כ מה שכתב בפ"ד הלכה כ' הנ"ל נשבע שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה בשוגג חייב. לא איירי בשוגג של העלם שבועה מכל וכל (תדע שהרי זה מקרי העלם זה וזה בידו שמסיק שם הסוגי' אלא ל"ש ופי' רש"י ופטור וצ"ע כי אני כותב דברים אלו אך לפ"ר וע"ש בשבועות דף כ"ו] דהא זה לדידי' אפילו בעבירת השבועה בפועל פוטר מקרבן אלא איירי נמי שסובר שנשבע שלא יאכלנו והוא דוחק. (א"נ כדפירשו תוס' במס' שבת דף ס"ט ד"ה עד דשכח איסור שבועה ע"ש וצ"ע]. היוצא לנו ששכחה אם יהא קרוי אונס או שוגג לפ"ר תלי' בפלוגתא שבין הרמב"ם ורש"י ורשב"א. [ועיין מ"א בסי' ק"ח ס"ק י"א ועיין תשו' ש"א סי' כ"א] והנ"מ לענין הקנס כנ"ל. והנאמנות על טענת שכחתי עיין ח"מ סי' ל"ד ש"ך סק"ח:

] בש"ך ס"ק כ"ב. קודם הזמן. נ"ב הנשבע שלא לישא אשה על אשתו ונסמית בשתי עיני' עיין תשובת מהר"ם אלשיך סי' פ"ו. ועל גוף דין תשו' מהר"ם גלאנטי נ"ב עיין סי' רכ"ח סעי' י"ב בהג"ה די"ל עניות שכיח ועיין פה ש"ך ס"ק כ' ואפשר משום דהכא הוי נאנס בשעת חלות הנדר לא גרע מאונס דשכחה דאפשר דנמי שכיח. וצ"ע בגוף הספר והש"ך כתב שפשוט הוא אף גם שגוף דין דנדרי אונסין שבש"ע נמי הוי האונס בשעת חלות הנדר כדאיתא בריב"ש סי' שפ"ז וצ"ע. שוב ראיתי במ"ל פ"ג מה' שבועות פלפול ארוך בזה וע"ש

בש"ך ס"ק כ"ד. זה פשוט. נ"ב עיין במהרי"ק כי אינו פשוט כל כך: בהנ"ל ומהרי"ק אשמועינן דאפילו מסר וכו'. נ"ב והיינו משום דהוי נשבע לחבירו ועיין בס"ס רי"א

בש"ך ס"ק כ"ה. ולא דמי וכו'. נ"ב א"י מה קשה לו מזה שלא נאמר שם שנאמן אלא שלא יהא פסול לשבועה

ש"ע סעיף ט"ו הג"ה כן משמע במרדכי. נ"ב וכן מוכח מתשו' הרמב"ן הנ"ל בסעיף י"ב ואף מוכח מיני' דלא כדברי המהרי"ו שבש"ך סק"מ

סעיף טז בש"ך ס"ק מ"ג ועיין בא"ע סי' ע"ה נ"ב ובסי' נ' שם התמיהו הח"מ וב"ש ג"כ הכי על הרמ"א ז"ל: סוף הסימן בהג"ה י"א דוקא בדבר קיום מעשה וכו' וי"א דאין חילוק לפ"ר קשה לי על הדעה דאין חילוק דא"כ דף כ"ג שם דביתהו דאביי וכו' אמר לה תיתסר הנאתי עלך אי עברת וכו'. וכן בעובדא דר' יוסי שהדירה מלעלות לרגל מה הוצרכו להתיר בפתח דאילו הייתי יודע הא יכול להתיר בעצמו דהרי הוא כאילו לא עלית לרגל. ולפ"ר ע"כ צ"ל דע"כ לא יכול לומר הכי אלא קודם עבירת התנאי ואז יכול לומר קודם שחל הנדר אף שתלך יחשב לי כאילו לא הלכת והנדר בטל ולא חל אף אם ילך. אבל בהנהו עובדי שכבר עברו וחל הנדר שוב צריך התרה. אך א"כ צ"ע אף תנאי דקום ועשה אם נתלה בזמן כגון קונם אם לא תתן לי מחר ר' זוז ועבר היום ולא נתן והנדר חל נמי נימא דשוב לא יועיל אמירת הריני כאילו התקבלתי וזה אינו נראה מסתימת, הפוסקים וצ"ע,

סימן רלג בש"ך ס"ק ב' אע"פ שלא הביאו ב' שערות. נ"ב אף שהרמב"ם כתב נמי הכי כבר תמה הלח"מ שהוא להדיא נגד הש"ס ובפי' המשניות פי' בעצמו כדאיתא בגמרא. וכנראה להכי השמיטו הטור וש"ע. והתימה על הש"ך שלא הרגיש. אמנם באמת הדין ברור מדקיי"ל כרב זביד בבעל אחר זמן שמפני שהוא ספק תורה חיישינן שמא נשרו וה"ה הכא. אלא דא"כ אין מלקות כל זמן שאין יודעין לשם מי נדר. ומה דלפ"ז קשה על הסוגי' שהרי אפשר לומר תוך הזמן כלאחר זמן אם הביאו והמתני' איירי בלא הביאו ומ"מ נדריהן קיימין מחשש נשרו י"ל דמשמע להש"ס לשון המתני' מורה בהחלט קיימין ואפילו למלקות. ובזה מיושב הסתירה דפי' המשניות מפרש המתני' והכא אך דינא קאמר הרמב"ם ומן המלקות בזה לא איירי

סימן רלד סעיף ד' בש"ך סק"ט וכ"ש ערוה דרבנן נ"ב עיין בזה במ"ל שתמה בזה מן התוספתא. ולענ"ד להכי לא פסקה הרמב"ם ז"ל מדחזינן במתני' דיש מותרים לא נקיט הבדל זה שבין שניה לחייבי לאוין ומדרבי לא שנאה חייא מנין ותפסה לשבשתא. אמנם עיין בתוס' פרק האשה רבה דף פ"ט ע"ב סוף ד"ה כיון משמעות דעתם להדיא דשני' כיון שקנסו אותה בכתו' אף הבעל אינו מיפר נדריה דומיא דאשה הנשאת בע"א ובא בעלה וצ"ע

סעיף ח עד שתכנס לחופה. לדברי הטור אלו באמת ע"כ הפי' בהסוגי' דנדרים דף פ"ט לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל שאין הבעל מיפר בקודמין. ר"ל דהנדרים שנדרה בשעה זו אחר המוסירה אין להם הפרה אפילו בתר שנשאת מפני שבשעה זו יצאה מרשות האב ולרשות הבעל לא באתה ולאחר שנשאת הוי קודמין ואין הבעל וכו'. ובאמת מפי' הרא"ש ור"ן נראה איפכא כדכתב הט"ז. אבל כבר כתבתי בצד הטור דידי שהר"ן גופי' סותר פירושו לפרק נערה בכתובות ששם פי' כפי' רש"י וכדפי' הב"י להתנא דבי ר' ישמעאל. ולהכי יפה עשה הטור שפסק לחומרא ודלא כהט"ז שדחק בדעת הטור בדברים שאין בם טעם לענ"ד וכן נמי לשון הרמב"ם שמביא הבה"ב מתפרש שפיר כדפירשתי להסוגי' ור"ל ואין הבעל יכול להפר אפילו בתר שנשאת שאין הבעל מיפר בקודמין דאילו לפי' הבה"ב שקאי על הנדרים שנדרה קודם שנמסרה לשלוחיו קשה הלשון שהרי הרישא דהלך האב עם שלוחי הבעל דאביה ובעלה מפירין נדריה הא ודאי איירי בכל אופנים ואפי' בנדרים