בית מאיר יורה דעה קנז

שנדרה בשעה זו ודומיא דהכי סתמא איירי הסיפא. אלא משמע כפי' הטור ועיקרן של דברים עיין בספרי ב"מ סי' נ"ז

סעיף יא בט"ז ס"ק י"ג. ובהדיא כתבו הרמב"ם שם. נ"ב לשון זה מגומגם אבל כונתו לשם הלכה ט"ז וע"ש

סעיף טז בש"ך ס"ק ל"ב. ודוקא שמת אחר יום שמיעה של בעל. נ"ב זה ט"ס וצ"ל האב כדפירשו כל האחרונים והוא העיקר. ועכ"ז גוף הדין צ"ע דמנ"ל הא להרמב"ן דמן הסברא הי' נראה דאין לחלק כיון דעכ"פ צריך לירושת חלק הבעל והוא כבר מקליש קליש ועיין ט"ז ס"ק כ"ב כי צ"ע אם לא באמת הרמב"ם פליג בזה על הרמב"ן

בט"ז ס"ק כ"ב עיין בו כי יפה כתב להשיג על דברי הדרישה ולהכי הוכרח לדחוק דהקפידא שנתארסה בו ביום היא כדי שתהא שמיעת האב וארוס אחרון ביום אחד. בסעיף ה'. והוקשה לו דא"כ לשטת הרמב"ן למה אינו מפיר אף האב לבדו ודחק עצמו. ולכן כתבתי בצד הש"ע שאפשר יותר שהרמב"ם חולק על הרמב"ן כי עדיין לא מצאתי ראיה מוכרחת לדין הרמב"ן

סעיף ל בש"ע אין יכולים וכו'. נ"ב בהב"י בשם הרא"ש הטעם דבשל תורה הולך אחר המחמיר וא"כ א"י למה לא נחמיר נמי בהקמה שע"י שליח דליהוי הקמה ואי משום דהוי תרי חומרי דסותרין עיין תשובת הרא"ש כלל כ' סי' ט"ז כתב דאין כאן פסק הלכה ידוע אלא דמספק עבדינן לחומרא ועיין מס' עירובין דף ז'. והרמב"ם שפסק הכי אפשר דבהחלט פוסק כר' יאשי' אך על הטור צ"ע

סעיף לד וכן וכו' לאחר שתתאלמן. נ"ב עיין ש"ך ס"ק מ"ה ותי' הר"ן שכיון דלאו בדידה קאי מקרי חל הנדר

סעיף מט בש"ך ס"ק ס"ג. דכיון שאין יכול להפר הוי כמו שאינו יודע שיכול להפר. נ"ב עיין דף ע"ט בהר"ן ד"ה מיתיבי

שם בהג"ה. ויתיר לה חכם ג"כ. נ"ב ר"ל אם אירע שלא נשאל ביום שמעו על ההיקם ונשאל אחר זמן יתיר לה חכם ג"כ

סעיף נח ויש מי שמתיר. לפ"ר צ"ע דעה זו המתני' דף ע' בזה יפה כח האב מכח הבעל ומשמע אבל לא בדבר אחר ולדעה זו הא יפה כח האב נמי שמתיר אפי' נדרים שאין בם ע"נ

סעיף סח בט"ז ס"ק ס"א אסורה בתשמיש כל אדם משמע אפילו מבעל. נ"ב עיין בב"י כי לא משמע מידי ואדרבא העתיק לשון זה דהרמב"ם לסיוע למה שמתמיה על הטור. ושוב כתב הט"ז ומטעם זה כתב הטור וכו'. נ"ב א"י מה יענה בלשון הטור דסעיף ס"ט דנמי מסיים ואינו מפיר אלא כ"ז שהיא תחתיו. לכן הברור כדפירשו הב"י ופרישה

סימן רלה סעיף א' בש"ך סק"א. מביא תשובת ר"ה גאון בשם תשו' הרשב"א וכתב דבמרדכי מביא בשמו מהיפוך להיפוך. והוא תימה וכי חד מנייהו שקורי משקר ולענ"ד אין סתירה ומה שהשיב בתשובת רשב"א השיב לנשאלים הנוהגים בתקנת רגמ"ה בחרם שלא לגרש בע"כ וכבר מסיק הש"ך בסי' ר"ח סעיף ד' דעיקר שהיה חרם הוי דאורייתא וכן מבואר סי' רכ"ח סעיף ל"ג יע"ש מה שכתבתי. ולהכי השיב דלא חלה כי בע"כ הוי נשבע לעבור על חרם רגמ"ה שהוא דאורייתא שלא חלה ואם מדעתה הוי שבועת שוא כמו בסי' רל"ו סעיף ב' בהג"ה. ואף לדעת הריב"ש שם אם היא אינה חפיצה הרי הוא פטור משבועתו. ומסתמא על אופן כזה שהיא אינה חפיצה בהגירושין היתה תשובתו ומכ"ש אם לשון השבועה הי' המובן ממנה לגרשה אפילו שלא מרצונה דודאי הוא לעבור על החרם רגמ"ה ועיקרה שבועת שוא היא ולא בטוי. וע"ש בגוף הריב"ש. ושבמרדכי השיב לנשאלים שאינם נוהגים ולא קבלו עלייהו חרם רגמ"ה והראי' שלא שאלו אם השבועה חלה או לא אלא אם יש לה התרה והשיב לדרכם ולשיטתו שאין לה התרה. וא"כ אין מן הרמב"ם שמביא הש"ך שום ראי' כי בהרמב"ם מעולם לא נזכר חרם הנ"ל. וכן מכל המקומות שמביא אין שום סתירה עיין ותשכח בקל

בש"ך סק"ג ומשמע וכו'. נ"ב דברים אלו אינם שייכים להכא כלל אלא להיכא דנדרה איהי וקיים לה איהו

ש"ע סעיף ב' עיין ט"ז סק"ב וגם סק"ו. ור"ל דסובר כיון שיש תקנה בחדש א' ע"י פרנס חל הנדר על חודש. ולא שייך להקשות כיון דמשועבד לה וכו' אלא קושי' הגמרא היתה על יתר מכן יוציא דלמה יוציא הא מחודש ואילך לא חל כיון דמשועבד לה. והב"ש סי' ע"ד כתב על הט"ז ולא דק דהא תוס' כתבו זאת למקשן דהקשה וכו'. ובאמת הב"ש לא דק בדברי הט"ז שאי מש"ה ל"ק עליו מידי. אמנם באמת גם הט"ז לא דק שודאי מוכח מן הגמרא שאף בהשעורים שנתנו החכמים שצריכה לעמוד גבי' אף בתר הנדר כגון בהנאתו דשלשים יום ע"י פרנס ובנדר דתשמיש שבת אחת מ"מ שייך להקשות וכיון דמשועבד וכו' אף רגע אחד לא חל דאל"כ לא מקשה בנדרים דף ט"ו על קונם שאני משמשך הרי זה בלא יחל והא משועבד לה דדילמא קאי על שבת אחד שבזה עדיין אינו משועבד לה. א"ו דזה אינו וכל שמשועבד לה אף רגע אחת אינו חל ואפי' פירש על שבת אחת נמי לא וה"ה בנדרה מהנאה. וזה ברור כשמש

סעיף ג בט"ז סק"ח והרמב"ם וכו'. נ"ב כבר השיגו הב"ש סי' ע"ד דא"כ למה יתן לה הכתובה

הלכות שבועות סימן רלו סעיף ב' בש"ך סק"ח. צ"ע וכו' משא"כ בנשבע לישאנה. נ"ב עיין ס"ס רל"ב

סעיף ה בט"ז סק"י גם זה אינו מכוון דמ"מ האיך ישבע נ"ב עיין נדרים כ"ד ע"ב פי' אביי לגירסת הר"ן שבועות הבאי דמותרים בשאמר שבועה שראיתי וע"ש בר"ן דאפילו רבא לא פליג אלא פריך דהוא פשיטא ועיין סי' רל"ט סעיף א'

סימן רלז סעיף א' בש"ך סק"ב. נ"ב כן איתא נמי בהר"ן ריש נדרים מדאיתא לאלהא דישראל לא מגלינא וממילא דה"ה בלשון לע"ז

ש"ע סעיף ג' אעפ"י שלא הזכיר לא שם ולא כינוי. נ"ב היינו ליאסר אבל לקרבן ולמלקות צריך שם או כינוי לכ"ע

סעיף יא אמר וכו'. נ"ב וכן איסור לא אוכל לך הוי שבועה

סימן רלח סעיף ו' בט"ז סק"ד ותמוה לי בדעת הר"ן נ"ב לדעתי הר"ן תרתי קאמר חדא שהראשונה קשה להתיר מפני שהיא לתועלת חבירו ובהשני' אין ספק בהתירה שנית מפני שזאת השבועה ר"ל השני' היתה על תנאי שדוכין נמצא בלא שבועה הראשונה הי' משועבד לה לקדשה ע"י השדוכין לא כל הימנו בשבועה השני' להפקיע זכות השדוכין דומיא דסי' רל"ד סעיף ס"ז לכן מפני שני טעמים אלו פסק שיהא נשאל על השני' ולא על הראשונה ועיין בסימני הספר מבואר הכי להדיא: סעיף ח בט"ז סק"ו מסיים וזה פשוט. נ"ב עיין ש"ך סק"ט

סעיף י בש"ך ס"ק י"ב בא"ד ודמי למי שנשבע בפירוש שלא יאכל כזית ככר דודאי וכו'. נ"ב בעניותי א"י מאין זה גופא פשוט לו דלטעם דר' יוחנן על חצי שיעור משום דחזי לאצטרופי י"ל דבאמת אף זה אסור. ועיין בהר"ן במה שדחה דעת החולקים על איסור כ"ש דסעיף א'

סעיף יג בש"ך ס"ק י"ז מעתיק לשון הר"ן ומסיים אבל נדר מככרות ידועים וכו' עכ"ל. נ"ב דברים אלו מן אבל נדר ליתנייהו שם וגם אין להם קיום. ועיין סעיף י"ב אם לא בשגם שבועה שני' דעשר הי' באלו

סעיף יז יש להסתפק וכו' ולענ"ד נראה מן סעיף ט"ז שהוא מן הירושלמי דאין תקנה להשבועות שוא מדכתב מוטב וכו' ולא כתב תקנה שישאל על הראשונה ותעשה השני