בית מאיר יורה דעה קנד

סעיף ל' בש"ך ס"ק פ"ו ואפילו ענו כל הקהל אמן. נ"ב צריך לי עיון מאין הוציא זה בדעת הרב כיון דקיי"ל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי. אך בתשב"ץ שבב"י משמע שהי' מנהג הראשונים בעניית אמן ואפ"ה משמע לו שסתם הרמ"א בסעיף כ"ה אפילו הזכירו שבועה ובאופן זה דעניית אמן נמי ומוכרח לחלק בהכי

סעיף לט. בש"ך ס"ק ק"א האריך להוכיח דהא"ח איירי כשאמר לי' הריני כאילו התקבלתי וכו'. והפי' הוא תמוה דא"כ מה זה שתלאו במה שהקדים שבועה שהותר מקצתו הותר כולו לפיכך וכו'. לכן העיקר דברי הא"ח הן כפשטן מדרווח לי' זימנא וחשיב לענין זה כהריני כאילו התקבלתי הוי נדר שהותר מקצתו והותר כולו. ומה דקשה לו מן מיגז גייז ודאי בזה אין הלכה כהא"ח דהא"ח ע"כ אזיל בשטת תוס' שאף ע"י חרטה אמרינן דהותר מקצתו הותר כולו והרבינו ירוחם שמביא הב"י בסי' רכ"ט לא למד שבענין זה בנשבע לחבירו והתיר לו מקצתו ע"י הריני כאילו התקבלתי דלא אמרינן גבי' הותר כולו אלא במכ"ש מן ע"י חרטה. והא"ח ע"כ אפילו בע"י חרטה סובר כנ"ל. אבל ודאי מה שסובר הא"ח שעכ"פ המקצת שהתיר הותר בזה אדרבא משמע אף מהרבינו ירוחם הנ"ל כותי' וכן מהרמב"ן שכתב הב"י פשיטא דמשמע הכי מדהוצרך לבא שאין מועיל ההרוחת זמן מפני שהי' באונס ולא מטעם הרשב"א. ובודאי בזה יש לסמוך עליו והיינו שכתב הרמ"א ועיין לקמן ס"ס רל"ב ודוק

סעיף מ בט"ז ס"ק מ"ט בא"ד תו קשה מקדושין. נ"ב בזה ל"ק די"ל כיון שנתן לה שלשתן זה מופת שכונתו הוא לצירוף וק"ל: סעיף מא הנשבע. נ"ב עיין מ"ל פ"ד מה"ש הלכה כ'

סעיף מח עיין ש"ך ס"ק קי"א כתב ולפ"ז אפילו בלא שבועה אם כתיב בשטר שמחויב לשלם ר"ח אדר או קודם ר"ח אדר וכו'. ובודאי אם כתב קודם ר"ח זה כבר מבואר בהגהות רמ"א סי' ר"כ סעיף ד' דכ"ש הוא והיינו משום דשטרות ונדרים נידונים כאחד וכיון דבנדרים לא נכלל בשם חדש זה אלא הכ"ט יום ולא יום הלמ"ד ויום הל' מכונה בשם ר"ח ממילא כל שנכתב קודם ר"ח מחויב לפרוע קודם היום הנקרא ר"ח. אבל אם כתב בר"ח א"י מה ראי' משם דלא נימא כיון דשני הימים נקראים ר"ח הוי דינו כיום א' בר"ח ניסן דאינו מחויב לפרוע בתחילתו וה"נ נימא דחיובו אינו אלא בכל עוד השעה שנקרא ר"ח דהיינו סוף יום שני. אלא דהרשב"א מפני חומר שבועה נסתפק הואיל והימים מחולקים אולי הי' כונתו על יום הראשון מפני שלא הי' כונתו אלא על יום אחד. ואז הוא מסתמא יום הראשון דנמי ר"ח מקרי ומחמיר אבל בלא שבועה הברור בעיני שאין לחייבו עד סוף יום השני. שוב עיינתי בח"מ סי' ע"ג וראיתי שבחנם טרחתי שבעצמו חזר בו

איתא בב"י תשו' הרשב"א בד"ה, ומ"ש בשם הרא"ש ויזהר הנודר. וע"ש כי לשון התשובה צריכה פי' ולענ"ד הכי הוא מ"ש וא"כ אותן אנשים שנסכמין להתירו יתנו להם כל הקהל רשות היינו מפני שקיבלו עליהם ונשבע כל אחד מהקהל לינהג בו כדין האסור הוי כמי שנשבעו כ"א ע"ד חבירו לפיכך אין התרה לשבועתם עד שיתנו להם כל הקהל רשות להתיר עצמם תחילה שבועתם. (ואפשר דזה מקרי אף נמי שכל אחד נשבע לטובת חבירו ועיין תשו' הרמ"א סי' פ"ב פ"ג) ואח"כ שאלו היתר ע"י פתח דוקא ולא בחרטה כיון שמסתמא אין להם חרטה דמעיקרא דהא עשוהו כדין איסור מפני שהי' מזיק להם וע"י זה חזר בו. ושוב כתב ואם אלה הנותרים כלומר אלה שנסכמים להתירו יודעים בעצמם שנתחרטים יסמיכו (כצ"ל) על זה דהא קיי"ל פותחין בחרטה ובלבד וכו' כלומר אם יודעים בעצמם שמ"מ מתחרטים בחרטה דמעיקרא יכולים לסמוך על זה ולהתיר להם בלא פתח וכו' וק"ל

סימן רכט סעיף א' וי"א דלא אמרינן נדר שהותר וכו' לפ"ר יש להוכיח הכי מנדרים י"ז ע"ב דמשני לר"ה הברייתא מי שנדר שתי נזירות מנה את הראשונה והפריש קרבן ונשאל עליה עלתה לו שני' בראשונה ומשני א"נ כגון שקיבל עליו שתי נזירות בב"א. וקשה א"כ היכי קתני עלתה לו שני' בראשונה הא אף השני' הותרה מכח הותר מקצתו הותר כולו כיון דלא קרינן גבי' ככל היוצא מפיו יעשה ולהנ"ל לק"מ די"ל דנשאל ע"י חרטה וק"ל. אמנם מצאתי ת"ל התוס' שבועות דף כ"ז ע"ב סוף ד"ה הכי השתא הרגישו בקושי' זו ודחקו מאוד ע"ש

בש"ך ס"ק ה'. הב' יהא כזה. נ"ב כן נמי פי' הלח"מ אלא שק"ק לפ"ז הי' לו נמי לבאר הותר האמצעי ממנו ולהלן מותר

בש"ך סק"ו. מעתיק לשון הב"י וכתב עליו ונראה וכו' אף להחולקי' על הרמב"ם הוי שני נדרים. ומלבד שא"י מה חידושו דמ"ש קונם תאנים קונם ענבים ומ"ש קונם שאני נהנה לך המבואר בהש"ע. אף גם רואה אני דסובר שדין הריב"ש נתלה במחלוקת הרמב"ם הפוסק דלא כר"ש. והאמת שאף לשון הב"י מורה לכונה זו אבל מאוד אני תמה דהא דין הריב"ש נאמר על הנשבע שלא יאכל ענבים ושלא ילבש בגדי משי שהוא לשון כולל אף להרמב"ם ומ"מ פסק דלא אמרינן גבי' הותר מקצתו וכו'. מדהוכיח שהם שתי שבועות לקרבן מפני שהם פעולות מתחלפים וא"כ מה בכך שלהחולקים על הרמב"ם בלא לך אמרינן הותר מקצתו וכו' היינו משום דלשטתייהו אף לקרבן הם שבועה חדא ואינו מחייב אלא חדא כמבואר להמעיין בדבריהם אבל שבועה שלא לאכול ושלא לשתות אשר מיני' יליף הריב"ש בק"ו שלא לאכול ושלא ללבוש דלכ"ע חלוקים לקרבן ה"נ דכ"ע לא אמרינן הותר וכו'. ומ"ש הריב"ש וכיון שהם כשני שבועות מחולקים צריך היתר לכל אחד כמ"ש הרמב"ם דאם אמר שאיני נהנה לזה לזה צריך פתח לכל אחד ואחד וכן כל כיוצא בזה. אינו מביא ראי' מהרמב"ם אלא מדמסיים וכל כל כיוצא בזה. ור"ל כמו להרמב"ם בזה זה מפני שלשיטתו הם חלוקים לקרבן צריכים היתר לכל אחד. ה"ה כל כיוצא בזה שחלוק לקרבן צריך היתר בפני עצמו וממילא בלא לאכול ושלא ללבוש דלכ"ע חלוק לקרבן צריך אף היתר בפני עצמו ולהכי נמי מסיים והוא שפסק בכאן דלא כר"ש כלומר דגוף דינו בזה זה הוא דלא ככ"ע. אבל דין הריב"ש הברור שהוא אליבא דכ"ע. אמנם גוף דין הריב"ש שהמציא שהפעולות מחלקים לחטאת ואפילו בשאמרו בויו ושלא ילבש ולמדו מדין שבועה שלא אוכל ושלא אשתה דחייב שתים. תמה אני דמנ"ל הא אלא דשם טעמא הוא כמו בנשבע שלא אשתה יין שמן ודבש למסרב מדפרט במקום שלא הי' צריך לפרט אמרינן לייחד שבועה לכל אחד אתא כן ה"נ בין בנשבע שלא לשתות ושלא לאכול כס"ד דש"ס ובין שנשבע שלא לאכול ושלא לשתות כיון דשתי' בכלל אכילה ולא הי' צריך לפרוט שלא לשתות כל עיקר ומדפרטו לגלות שאינו כולל השתי' בכלל האכילה אלא שרצונו לישבע על כל אחד בפני עצמו להכי חייב שתים אבל אכילה ולבישה אם השבועה הוא בכולל מה"ת לומר שמשום שהפעולות מתחלפים יהא חייב שתים. וכפירושי מבואר בהרמב"ם פ"ד ה"ו שכת' חייב שתים שהשתי' בכלל אכילה והואיל ופרט וכו' ולפיכך חייב שתים. מבואר להדיא הא אילו לא הוי שתיה בכלל אכילה דומיא דנידן הריב"ש לא הי' מחויב שתים אף שהם פעולות מתחלפים בכל עבריהם עיין ודוק כי צ"ע רב על חכמת הריב"ש כי תרב

אגב אעתיק פה הרשום אצלי נדרים פ"ז ע"ב אמרה קונם תאנה אמר רבא מתני' ר"ש הוא ופי' הר"ן הכא נמי לא חשיבי לי' שני נדרים עד שתאמר שאני טועמת לכל אחד אבל אם אמרה קונם שאני טועמת לא תאנה ולא עכב לר"ש נדר אחד הוי ולרבנן הוו להו שני נדרים. ואיכא למידק מדוע ליהוי לרבנן שני נדרים הא מסקינן בשבועות כ"ג ע"ב דאם אמר שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דאינו חייב שתים אלא במסרב ומשום שהי' לו לומר שבועה שלא אשתה עמך יין ושמן ודבש למה לי לחייב על כל אחת ואחת. הא שלא במסרב אמרינן דילמא למפטר נפשי' ממשקין אחרינא. ומשמע דסוגיא