בית מאיר יורה דעה קנג

היינו הדבר שהוא אסור בו וחשוב מתיר לעצמו. ובין בחרטה ובין בפתח אפילו בדיעבד אינו מותר מגז"ה ודי לנו במה שהוכיח דכל היכא דליכא למחשדי' כגון בצירוף לא חשוב לעצמו אבל היכא דאיכא למחשדי' דחשיב לעצמו הוא בכלל עצמו ואפי' בדיעבד אינו מותר. ותדע דהא עיקר הוכחת הריב"ש הוא בסי' תקי"א מהירושלמי שהקשה מה אנן קיימין אם בנדרי שבינו לבינה נדרי עצמו הן. ואם כהט"ז דבדיעבד עבד מותר מה הקושי' הא נ"מ לענין דיעבד א"ו כנ"ל. והרמב"ם ז"ל לשיטתי' הוכרח לפירושו מכח קושי' הב"י. ועל קושי' הב"י ז"ל שהרי נהנה מן הזקן בההתרה והט"ז דחק ע"ש. לענ"ד אפשר די"ל התרתו והנאתו באין כאחד כדאמרינן גיטה וחצירה באין כאחד ודוק. אך אפשר דזה לא מקרי הנאה אלא גרם הנאה ודברי ד"מ שבש"ך לענ"ד עדיין צ"ע

סעיף יג אבל פותחין וכו' והי' משקר. נ"ב ע"ש בתוס' פירשו הכי אלא אילו באו בני אדם ופייסוך שלא לנדר מחשש שמא תחריב הבית כלום היית נודר. ונראה שאף הרמב"ם פי' הכי ולהכי לא העתיקו מפני שאין בזה חידוש דין ועיין ב"י: סעיף יז הג"ה וכ"ש נודר על תנאי. נ"ב ואפי' תנאי שנאסר מעכשיו כגון קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר הר"ן בסי' נ"א

סעיף יח ונראה לי וכו'. עיין ט"ז מביא תשובת הר"ן שבב"י [ והיא בסי' נ"א שם כתב בלשון זה וכיון שכן בנדון זה הוי לי' ספק דאורייתא ולחומרא שמן התורה מחויב לצאת מן העיר מחמת חיוב נדרו. משמע ודאי דחל הנדר מקרי ואעפ"י שעדיין אפשר לפקפק קצת בזה אפ"ה וכו' ועוד שאפי' הדבר ספק הדברים מוכיחים ונראין דכיון דמדאורייתא הוא דמחויב חל הנדר מקרי ויש להביא ראי' לסברתו זאת דהיכא דמספק מחויב ליזהר בנדרו ד"ת שוב חל הנדר מקרי אף דמפקפק קצת בה. מדשמעתי קושי' בשם המופלא מוה' אברהם במוה' איצק מקאפין האגין מה מקשה הגמרא גיטין ל"ה ע"ב וניחוש דילמא אזלה לגבי חכם הא אפשר למודרה אם גנבה יאסור עליה לחם ולא יחול איסור זה עליה אלא שעה אחת קודם מותה. נמצא אם גנבה כל ימיה היא באיסור אכילת לחם מספק שמא תמות בתר שעה. כדקיי"ל הנותן גט לאשתו ולא יחל עד שעה אחת קודם מותו אסורה לאכול בתרומה מיד. והחכם אינו יכול להתיר משום דשמא לא תמות בתר שעה ולא חל הנדר. משא"כ הבעל הא יוכל להפר עד שלא חל. ולסברת הר"ן ניחא דזה נמי חל הנדר מקרי הואיל ואסורה מן התורה מיד מפני הספק דשמא תמות אמנם בל"ז אפשר לדחויי ההוא קושי' דלא ניחא לש"ס לומר דתהא נאמנת ע"י נדר כזה במה שאינה עוברת אלא מספק כי אפשר דתיקל לעצמה ולא תחוש אליו. גם מעיקרא דדינא מסופק אני אם לא ההוא גופא שאסורה בתרומה מיד אינו אלא חששא דרבנן אפילו למסקנת הפוסקים דספק דאורייתא ד"ת לחומרא מ"מ חששא זו דשמא ימות מיד אינו אלא דרבנן ומדאורייתא לכ"ע שרי ואנן בעינן לאוסרה באיסור דאוריית' וק"ל

סעיף כ ואם נשבע לחבירו שלא יזוז מעיר פלוני ועבר ויצא מתירין לו וכו'. מבואר דבתר שעבר עדיין יש תרופה לנדרו ע"י התרה לנפקותא שיפטר מעונש שמים. וכן מבואר בטור וש"ע ס"ס רל"ח להדיא. ולפ"ר לענ"ד לא הי' משמע הכי במס' שבועות דף כ"ח דלא קאמר אלא אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות ופרש"י וקרבן הוי לי' שיור וכן מלקות למזיד. וזה ניחא במזיד והתראה ובזמן סנהדרין אבל בזמנינו מה שיור שייך ואם לפטור מעונש לזה לא הי' צריך להאריך אי בשוגג אי במזיד ולשון הרמב"ם סוף פ"ו מה' שבועות מוכח לאשר סברתי. וכן מוכח לענ"ד מדברי תוס' גיטין דף ל"ה ע"ב שמקשו ומה הקושי' וניחוש דילמא אזלא לגבי חכם דילמא מדירין אותה על ככר ותאכלנו בפנינו ואם איתא דאף בתר עבירת השבועה מועיל ההיתר להציל מהאיסור למפרע מה בכך שתאכלנו דילמא תאכלנו על סמך שיתיר לה בתר הכי [שוב ראיתי שבחידושי רמב"ן על גיטין משני באמת הכי] (ודוחק גדול שתחוש אולי תמות קודם ההתרה) וע"כ כי היכי דלא נימא דהתוס' חולקים על כה"פ לידחוק שמה שכתבו שם בד"ה אבל דרך קושי' הוא בל"ז לאו דוקא. ועיין בפ"י ומה שפירשו ע"ד זה קושי' הש"ס דבל"ז אין קושי' על המתני' היינו דאפשר ליישב המתני' אליבא דרבא דפליג בשבעות על אמימר וק"ל:

(בש"ך ס"ק מ"ג. כתב ב"י בשם הריב"ש דכל שאין חבירו מדירו אעפ"י שנשבע לתועלת חבירו לכ"ע א"צ דעת חבירו וכו'. והריב"ש מיירי להדיא באינו מקובל טובה. ובודאי שכן הוא דכ"ע מוכרחים להודות בדין זה דאל"כ איך מתירין בפשוט נדרי הקדישות ונדרי צדקות לעניים הא הוי לעבודת הקב"ה ולתועלת העניים. א"ו דכל שהוא בלא קבלת טובה ובלא שחבירו מדירו אלא שמעצמו א"צ דעתו. ואף שמן הקב"ה אנו מקבלים טובה בכל עת ורגע עיין ש"ך ס"ק מ"א וק"ל אם היכא שנשבע ע"ד חבירו עיין לקמן:

בש"ך ס"ק מ"ד. ולענין דינא וכו' דבכה"ג וכו'. נ"ב בכה"ג [ דפי' העט"ז. ולענ"ד כל שנשבע לתועלת חבירו אפי' שלא השביעו חבירו אלא מעצמו שייך לכ"ע טעם החשד. אם נשבע ע"ד חבירו והריב"ש שבס"ק מ"ג שכתב לכ"ע א"צ דעת חבירו ע"כ היינו רצונו וכתב הכי על נ"ד שהי' דבר מפורסם ופשיטא שידעו מיעוט הקהל מן ההיתר באופן דלא הי' שייך חשד. וא"כ א"י לפרש מ"ש ולענין דינא וכו' אם לא שנגיה וצ"ל דבכה"ג כלומר שבשביל טובה נדר מעצמו דבר לתועלת חבירו וחבירו לא הדירו דהיינו פי' העט"ז אין יכולים להתיר בלא דעתו והיינו מ"ש הד"מ על דברי הריב"ש אבל אין נראה כן דעת הפוסקים וצ"ע:

סעיף כא בש"ע בלא דעתם וכו' ואין נקראים רבים וכו' . אבל אם אמר סתם ע"ד רבים יש לו התרה ומוקדם בהגהות רמ"א ואם אותן הרבים אומרים שלא להתיר לו אפילו לצורך חציה אין מתירין לו. ויש להקשות א"כ בממ"נ על הסוגי' דמכות ט"ז תחילה מה קסבר דמשני דאיכא לאשכוחי ביטלו בשהדירה על דעת הרבים ות"ל דמ"מ לא ביטל אם יסכימו אותן הרבים להתירו. ואם זה מ"מ חשוב ביטול מפני שמצדו לבד אין בידו להחזירה ותולה בדעת אחרים. א"כ לבסוף מה קסבר ע"ב דמפני דלדבר מצוה יש לו התרה לא חשוב ביטול הא מ"מ חשוב ביטול כיון דתולה בדעת אחרים שהרי אם ירצו אותן הרבים ימחו אף בדבר מצוה מלהתיר. ונהי דבסתם לדבר מצוה יש לו התרה מ"מ משכחת ביטלו כגון שהדירה ע"ד הרבים שלשה בפניהם והם מיחו מיד מלהתיר והוי שפיר ביטלו מדתולה בדעת. אחרים עד שיחזרו וירשו להתיר ולענ"ד מזה יש להוכיח שטת הב"י דלדבר מצוה לא מהני מחאתם. ואולי יש לדחוק דוקא שלא במקום מצוה חשוב מבטל כיון דסתם נדרו אין לו היתר בלא דעתם מפורש. משא"כ לדבר מצוה כיון דסתם נדרו יש לו היתר אף כי מיחו הרבים לא חשוב הוא המבטל אלא הרבים שמיחו הם מבטלים ועכ"ז דחוק וצ"ע

בש"ך ס"ק מ"ה, כתב בד"מ דמכאן משמע אפילו נשבע על המצוה עצמה מתירין לו דלא כתשו' רמב"ן סי' ר"נ ואין להקשות איך ס"ד דהרמב"ן הכי שהרי בהדיא אית' במס' מכות י"ו ע"ב דאפילו בנדר שלא להחזיר אשתו אנוסה שגירש דיש לו התרה מפני שהוא לדבר מצוה אף דנדר על המצוה עצמה. דלק"מ דשם הא אי אפשר בשבועה שהרי הוא נשבע לבטל המצוה דאינה חלה אלא ע"י נדר שאסר עלוה הנאתו או הנאתו ממנה וזה לא הוי נדר עצמה אלא שהמצוה ממילא מתעקרה ומודה הרמב"ן בזה דיש לו היתר. וא"כ צ"ע נמי ראיות הד"מ כי שם נמי נדר הוי וראיות מהשולח עיין תשובת פי סי' י"ב

בש"ך ס"ק ס"ח. מסוים. אבל לא אסרו וכו'. נ"ב עיין תשובת רמ"א סי' פ"ג: