בית מאיר יורה דעה קנב

שאני טועם דצריך לנתינת טעם ות"ל דהוי דשיל"מ והוכיח מינה שיטת הירושלמי ודילמא הריף מוקים המתני' בנדרים שצריך לפתח דוקא ובענין הנ"ל שזה אפשר דאין לו מתירין דמי יימר דימצא לו פתח חזק בענין הנ"ל. [ואולי יש לידחוק דעיקר קושייתו מן נודר על בשר זה שנמי בנותן טעם ואפשר בזה לא שייך מפני שקשה לו]. תו קשיא לי על גוף הדין שהמציאו שנדר הנעשה כדי להציל מהיזק א"א בחרטה דמעיקרא. ומדוע לא הא מ"מ יוכל להתחרט דרך משל באכילת הגבינה המזיקו בחליו על מה שעשה הנדר בסתם עולמית אלא שהי' לו לנדור לזמן דרך משל על שנה באופן ששיער שבודאי לשעה זו יופסק חליו או ימות בו. ושוב כשמבקש התרה ע"י חרטה הוי לי' נדר שהותר מקצתו שהותר כולו ומותר אפילו תוך הזמן ועיין בדברי א"ח שבש"ך ס"ק כ"א. ואולי הרמב"ן לשיטתו שבב"י סי' רכ"ט שע"י חרטה לא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו. ור"ל שתוך זמן מיחושו שהגבינה יזיקנו א"א אלא בפתחים אבל סתימת לשונו לא משמע הכי אלא משמעותו הוא אפילו בעבר חליו א"א בחרטה. גם דברי הרא"ש וש"ע א"א ליישב בדרך זה] וכההוא גונא איכא לאשכוחי חרטה דמעיקרא אף על אופני הש"ע. וכן ע"כ לומר בתירוץ הר"ן על עובדא דרב סחורה שכתב ההוא דלא פתח לו בחרטה יש מפרשים שאותו נדר הי' כעין דבר מצוה כגון שנדר להתענות זמן ידוע ואילו הי' מתחרט על עיקר הנדר יאבד שכר תעניותיו. וקשה הי' לו להתחרט על נדרו עולמית ולבקש התרה ע"פ חרטה זו א"ו שזה א"א מפני שאז הוי נדר שהותר מקצתו והותר כולו ונמצא דהי' מתענה בלא קבלה שלאו כלום ושפיר. משא"כ ע"י הפתח נתחרט מעיקרא אף בהפסד השכר וזה עולה בענין הר"ן. משא"כ בענין הרא"ש והש"ע או הרמב"ן מה לו בהכי אם יתחרט באמת על מקצתו דהיינו העולמית ושוב ליהוי הותר כולו הא מ"מ חשש הזיקו כבר חלף ועבר לו. אף קשה לי עד מאוד הא כל עיקר פתח שפתח הקב"ה למשה רבינו לא הי' אלא ע"י פתח כי מתו כל האנשים והא ודאי לא הי' מתחרט ע"י זה על עיקר הנדר שהרי עכ"פ קודם שהענו הי' צריך להנדר והרי זה ממש כנודר על אכילת גבינה בעת חליו. וע"כ שבאמת אך צריך לפתח שיתחרט על ידו על שלא הטיל תנאה בנדרו שלא ימשך אלא עד. שיעבור הסיבה שבשבילה נדר. וצ"ע כי לפ"ר באופן זה יש למצוא פתח אף בנדון הש"ע ואפי' לא הי' נמנע מלידור אלא שהי' מטיל תנאי בהנדר שלא ימשוך אלא כנ"ל. ולהכי ע"כ לומר שלא החמיר הרא"ש בענין הפתח היכא שהי' לו תועלת בנדרו שצריך להיות שע"י הפתח הי' נמנע מלידור אפילו שהי' צריך לעבור על דעתו אלא דוקא בהענין שממשיל שזה אפשר אילו לא נדר בסתם לא הי' לו מקום להמלט ממה שאוהביו הפצירו בו כי אילו הי' מטיל תנאי בנדרו היו מרגישין בו שעושה כדי לקנטרם. משא"כ בנודר סתם סברו שבאמת דעתו קץ בענין זה. אבל באכילת דבר המזיקו או בדומי' דמשה רבינו מפני יראת אנשים בודאי א"צ להתחרט ע"י הפתח אלא על שלא הטיל תנאי בנדרו ונדר סתם דמשמע לעולם. אך עדיין צ"ע הא זה אפשר בחרטה שלא ע"י פתח נמי וע"כ לומר בדברי הרמב"ן הנ"ל כדכתבתי לעיל בהג"ה. ובהיתר מרע"ה הדבר פשוט דאילו לא פתח לו הקב"ה להודיעו שהענו ושעל ידו יתחרט פשיטא דמאליו לא נחית להתחרט. שוב מצאתי בתשו' הרמב"ן סי' רנ"ה נראה מדעתו ששתי שבועות נשבע משה רבינו אחת ליתרו שלא יצא ממדין. ובזה הרגיש שהרי לא הי' לו חרטה דמעיקרא מפני חפצו בצפורה וניחא לו בהמצאתו שנדר כזה שאינו מצד עצמות חפצו בהנדר סגי בחרטה דהשתא. אבל מאוד תמהני איך לא הרגיש נמי בקושייתי דמה חרטה דמעיקרא הי' לו על השבועה שלא לילך למצרים הא זה ודאי ממש כנשבע בחליו על הגבינה, ואין לומר כמשמעות לשונו שם שכתב ועוד נדר אחר נדר שלא לירד למצרים מפני שאנשיה רעים וכנודר שלא אכנס בבית זה שנחש בתוכו. ועל זה הוא שמצא פתח כי מתו וגו' ונימא שמוקים נדר משה רבינו זה שתלה נדרו שלא לירד למצרים במפני שאנשיה רעים. דא"כ איך מייתי ר"א ראי' מזה שפותחין בנולד הא שנינו בדף ס"ה וכן הוא בש"ע סי' רל"ב סעי' י"ט דזה לא חשוב נולד מפני שתלה נדרו בדבר. וצ"ע רב כי לפ"ר נראה דלא כדהבנתי תחילה שדעת הרמב"ן והרא"ש הם אחדים אלא שהרמב"ן אינו מקפיד אלא בהיתר שע"י חרטה דצריך להיות חרטה דמעיקרא אבל ע"י פתח מתיר בפשיטות אפילו בע"י חרטה שמחמתו מלידת הפתח ואילך כל שאינו נולד שאינו מצוי דומי' דעניות. ובדעת הרא"ש ע"כ לידחוק כנ"ל. אמנם לפי' הקונטרס וכן פי' הכ"מ להרמב"ם שהפתח של עניות הי' בטעות מעיקרא שכבר בשעת הנדר היו עניים שפיר. וא"כ יש לתרץ בטוב קושי' הכ"מ וב"י לשיטת הרמב"ם מה מייתי ר"א ראי' ממתו כל האנשים הא זה דניחא לו אף לרבנן לא חשוב נולד. וכמעט הניח בתימה. ולהנ"ל י"ל דהא כבר פי' הב"י להסמ"ג שסובר בדעת הרמב"ם דס"ל דאע"ג דהשתא שנולד דבר זה שאינו מצוי הוא מתחרט מעיקרו ואילו היה יודע שיוולד דבר זה לא הי' נודר מ"מ כיון שרצונו הי' שלא יולד דבר זה ושיתקיים נדרו אינו מתחרט אלא מנולד ואילך מקרי ואין פותחין בו וא"כ לר"א אף זה מתירין לו ושפיר מביא ראי' ממתו האנשים דהא שם אף דהוי ניחא לו מ"מ הא לא אפשר דמתחרט על עיקר הנדר שהרי כל זמן שהיו חיים הי' מוכרח להנדר מיראת הנזק א"ו דכל שנתחרט משעת הנולד נמי חשוב חרטה. ופשיטא דה"ה דפותחין בנולד. ומשני דעניים היו וכפי' הקונטרס הנ"ל. משא"כ נולד דלא שכיח דניחא לו דומיא דר"ע וכלבא שבוע דניחא לו הנולד ומשעה ראשונה מתחרט בעיקר שפיר עיין ודוק

ודע שעוד קשה לי על ההוא כללא דש"ע דתמיד א"א בהתרה אלא ע"י חרטה דמעיקרא הן בחרטה בלבד והן ע"י פתח ואם הנדר כדי להינצל מנזק צריך פתח חזק שאם הי' יודע לא הי' נודר אף אילו לא הי' ניצול מהסיבה שבשבילה נדר א"כ מה מקשה הגמרא גיטין ל"ה ע"ב וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם הא כיון שהוצרכה להנדר ואפילו לאסור באותו דבר עולמית כמו שרצו היתומים כדי שתבא לגביית כתובתה איך אפשר לה בחרטה דמעיקרא הא אילו לא נדרה לא גבתה והרי זה ממש כנדר שלא לאכול הגבינה שאין מתירין בחרטה כ"א ע"י פתח. ובודאי שלפתח זה צריך חקירת חכם גדול להמציא פתח שעל ידו תתחרט על הנדר אף אילו הי' מפסידה כתובתה וממילא מוכרחת להגיד לחכם הנדר וסיבתו. וא"כ ל"ק אף למ"ד בעלמא אין צריך לפרט הנדר. אמנם למה שהבאתי לקמן סעיף ז' בשם הרמב"ן שהמציא שנדר שאין תכליתו גוף הנדר אלא לקנס א"צ בחרטה דמעיקרא אלא אפילו בחרטה דמהשתא סגי אז לק"מ ודוק. שוב ראיתי שבתשו' רמב"ן גופי' סי' רנ"ה מביא ראי' זו לדינו זה

סעיף ה' ואם נשאל וכו' מותר. יראה לענ"ד דזה אינו אלא לפי' הרמב"ם ושיטת הב"י דאך הטעם משום ההנאה שמקבל בהיתר הנדר ממי שהנאתו אסור לו דודאי איסורא דעביד עביד וההיתר משום זה במקומו עומד. אבל לפי' הריב"ש שהוא העיקר להסכמת אחרונים וכן לענ"ד שאם בני העיר אסורים בהנאתו לא יכול להתיר זקן שבעיר וכמבואר בהריב"ש מטעם לא יחל דבריו וכיון שהוא נוגע חשוב כנדרי עצמו. ודאי משמע דאפילו בדיעבד אינו מופר אך א"כ צ"ע הטור שהעתיק דברי הרמב"ם על לשונו שמורה לפי' הריב"ש] וכדדייק לשון הריב"ש שכתב אינו יכול להתיר ודלא כט"ז שכתב משום קושי' הב"י שאינו אל כף הדמיון לכתחילה ודחק למוקים בטעמו דשייך הטיית דעת והיינו בנדר שיותר ע"י פתח ולא שייך בחרטה ובודאי אין חילוק כמוכרח מהירושלמי ולענ"ד במח"כ הב"י ז"ל מעיקרא אין התחלה לקושייתו שהרי הר"ן דף ט"ו חולק בזה על הרמב"ם שהרמב"ם מפרש הלאו דלא יחל על הנודר ולא על המודר והר"ן הוכיח דלא יחל אדבר קאמר וכמו שגוף הלאו קאי על הדבר ה"נ הדרש דהוא עצמו לא יחל אבל אחרים מיחלין לו קאי נמי על הדבר והכי קאמר קרא הוא עצמו לא יחל דבר שהוא אסור בו ונגיעה