בית מאיר יורה דעה קנא

בר"ן בשם הרשב"א בנדרים דף פ"ה. וביש"ש פ"ט דב"ק סי' ס"א משיג עליו בסברא. ולענ"ד מוכח מדין גט דלא כותי' ושם שאני משום דבל"ז רשות כהנים עליו ודוק כי צ"ע

סימן רכד ואסורין וכו' כמו בית הכנסת. הוא דעת הרמב"ן והר"ן תמה עליו בדף מ"ח כאשר נמי הוא בש"ך סק"ב בשם האחרונים. ולענ"ד נראה ליישב הרמב"ם כי עיין ריש פרק השותפין בהר"ן מה שנתקשו הראשונים בפסקי ההלכה בדין ברירה ובלי ספק היינו מפני שסוברים שהויתר שאוסר ר"א הוא דאורייתא והרמב"ם סובר דמעיקרא לק"מ כי מה שר"א אוסר ויתר אינו אלא מדרבנן. ובאמת הכי משמע בהר"ן סוף הפרק שכתב שאינו אלא חומרא דנדרים ואולם בח"ר גבי הלכתא כראב"י כתב בפירוש הכי בשם י"א ובדרבנן הא כ"ע ס"ל דיש ברירה. ומה שהסוגי' במס' ב"ק מדמה דין שותפות בור לדהכא היינו משום דמה דקיי"ל בדרבנן יש ברירה ולא בדאורייתא ע"כ הוא משום דהלכתא דברירה הוא ענין מסופק ובדרבנן קים לן ספק דרבנן לקולא משא"כ בדאורייתא ושם הא קתני מאימתי נפטר הראשון הרי הראשון מחויב ועומד אלא שאם אין ברירה ודאי נפטר הראשון ע"י שהשני נעשה שואל דידי' הא ודאי שע"י ספק א"א ליפטר הראשון ולרמי' חיובא על השני אלא נשאר הראשון בחזקת החיוב ועיין מס' ב"ק מ"ו ע"ב ודוק ושפיר. וא"כ תו לק"מ על הרמב"ם דהא פשיטא דדירת בה"כ אינו דומה לדריסת הרגל שאינו אלא ויתר אלא הנאה גמורה דאורייתא ומדקיי"ל גבי' אין ברירה אף אי נימא דראב"י אף בדאורייתא ס"ל יש ברירה מ"מ מדאנן קיי"ל בדאורייתא אין ברירה שפיר פסק לאיסור ומה שהסוגי' מדמה בה"כ לחצר השותפין הוא אך לענין דלא נימא באין בו דין חלוקה לכ"ע יש ברירה אבל ודאי דיש הבדל במיניהם שזה אינו אלא וויתר וזה חשוב הנאה גמורה ודוק. שוב מצאתי נמי בהדיא בחידושי רמב"ן מס' ב"ב דף ק"ו בד"ה והלכתא כתב בא"ד ולי נראה משום דיותר מותר במודר הנאה מן התורה אך לא מדרבנן ובדרבנן יש ברירה. וברור ת"ל שהרמב"ם מיושב

סימן רכו ש"ע סעיף א'. ואסורים ליכנוס בו עד שיחלקו עיין בב"י כי הרשב"א חולק דאפילו בתר שחלקו אסורין מטעם דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה. והר"ן כתב על הרמב"ם ונ"ל בטעמו דאע"ג דקיי"ל אין ברירה בדאורייתא אפ"ה אנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל א' מהם לאוסרה על חבירו בענין שתהא נאסר עליו לאחר חלוקה דאי הכי אסר עליו נכסי דידי' ואינו בדין עכ"ל. וסברא זו לענ"ד צריכה ראי' ואולם לענ"ד יש לו ראי' ברורה מן הש"ס סנהדרין קי"ב אמר ר"ח עיסה חצי' של עיר הנידחת וחצי' של עיר אחרת מותרת מ"ט כמאן דפליגה דמי. וקשה נמי הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה א"ו מטעם אנן סהדי דלא ע"ד כן נשתתפו וכו' וזה ברור. שוב אחר כמה שנים מצאתי קושי' זו מסנהדרין כבר הוא בכתובים בספר שאגת ארי' בהלכות פסח הקשה אותה על הרמב"ם. ונעלם ממנו סוגי' דנדרים הנ"ל כי אדרבא משם ראיות הרמב"ם ועל הרשב"א שבנדרים הנ"ל הוא קושיא עצומה. וא"ל על סברת הר"ן ממה דפסק הש"ע י"ד סי' של"א סעיף י"א כי שם הוא איסור טבל הבא מאליו משא"כ נדר או עיר הנידחת שהאיסור בא ע"י מעשיו

סעיף ב' בש"ך סק"י ונראה כשרוצים בגוד או אגוד וכו' ובס"ק י"ג משיג על הב"ח. וכל דבריו תמוהים שהרי מה שמחלקו הרא"ש וטור וש"ע דדוקא בלשון חצרי הוא דמהני כפי' ולא בלשון חצר זה ע"כ לא קאי אלא אם הנודר אסר חבירו מחלקו דבזה שפיר בחצירו יש תקנה להמודר משא"כ בחצר זה דמה בכך שימכר חלקו מ"מ יהי' המודר אסור אבל בשהדיר עצמו מחלק חבירו ואנן כפינן אותו למכור חלקו כדי שלא יכשל מה שייך בזה כלל לחלק בהכי דהא אין התקנה בהכפי' אלא שאז לא יהי' לו כלל חלק בהחצר ולא יכשל וא"כ דכל החילוק לא קאי אלא אם הנודר אסר חבירו מחלקו פשיטא דשפיר פי' הב"ח דאפילו בחצירי אין תקנה למכור להשותף וכדכתב הריב"ש הובא בש"ך סי' רי"ו סק"ט. וכן הוא שם בש"ע סעיף ח' בככרי שהוא אסור על המודר אפילו מכרו לו. ומזה תדע שאף מה שכתב סק"י ונראה וכו' הוא ג"כ שגיאה דתמיד לא יכול הנודר שהוא בעל הכפי' לומר גוד או אגוד שאם הוא אסר נכסי חבירו על עצמו אינו יכול לומר אגוד מטעם הריב"ש ואם הוא אסר נכסיו על חבירו אינו יכול נמי לומר גוד מטעם הריב"ש וזה ברור. ודע דכל זה דוקא בשלא אסר אלא חצירו או נכסיו אבל באסר הנאתו על חבירו כלישנא דמתני' וריש לשון הש"ע פשיטא דתמיד א"א למכור זה לזה כמבואר סי' רכ"א סוף סעיף ה' וק"ל. שוב ראיתי בדף רמ"ד ע"ב בנקה"כ חזר בו והודה שיפה פי' הב"ח

סימן רכח סעיף א' עיין בב"י מביא בשם רבינו ירוחם שכתב בשם הרמ"ה יחיד מומחה בעי' סמוך או ג' הדיוטות בעינן דגמירי וסבירי אבל לא גמירי ולא סבירי אפילו י' אין מפירין וכן מוכח ביבמות פרק כיצד עכ"ל. ועיינתי בפרק כיצד ובעניותי לא זכיתי להבין כונתו (והוא בסוף הפרק) ואם ההוכחה מדבמתני' תנן החכם שאסר ומ"מ ס"ד דהמקשה דאינו אלא בג' ול"ק לי' דא"כ חכם מאן דכר שמי' א"ו דאפילו בשלשה בעי גמירי וסבירי שהן הנה המכונים בשם חכם. וממילא היחיד מומחה היינו סמוך. אי מש"ה לא ארי' מידי דודאי המקשן דלא ידע כלל דאפשר ביחיד פשיטא דלא ס"ד אלא דבעינן שלשתן גמירי וסבירי דהא ראשי מטות כתיב משא"כ להתירוץ ולהמסקנא דיחיד מומחה מתיר ביחיד והיינו ע"פ המבואר נדרים ע"ח דגז"ש דזה הדבר מורה שאצל ג' אף הדיוטות כשרים ובע"כ ראשי מטות לא כתיב אלא לגבי יחיד ממילא נשמע דהדיוטות לא בעינן גמירי וסבירי ויחיד מומחה למר כדאית לי' או בסמוך או. מובהק בדורו וע"ש בר"ן היטב ובשטת בית שמאי שהרי אף למה דבעי הדיוטות דגמרי להו וסברו מוכרח הר"ן לידחוק שלא יהא נגד הב"ש ע"ש וק"ל

סעיף ד' במה דברים אמורים וכו' הילכך צריך למצוא לו פתח שאילו הי' יודע שיבא לידי כך הי' נמנע מלידור אע"פ שהי' צריך לעבור על דעתו וכו'. ובתשו' להרמב"ן סי' רנ"ג הביאה הב"י איתא דמשום כך מי שאסר על עצמו אכילת הגבינה לעולם מפני שהיא רעה לחליו ג"כ אין מתירין לו בחרטה אם אין לו פתחים ממקום אחר וכיון דניחא לו במה שנדר מעיקרא אלא שעכשיו מתאוה לו אין זו חרטה דמעיקרא ואין לו היתר אלא בפתחים אחרי' בודאי כונתו ג"כ שצריך למצוא לו פתחים שעל ידם הי' נמנע מלידור אף שלא הי' יכול להשבית יצרו מלאכול מה שיזיקנו דאין לומר הפתחים יפעלו שיתחרט על הנדר שעשה אלא שהי' לו למנוע מאכילת הגבינה בלא נדר זה אפשר בחרטה בלי פתח נמי א"ו יודע בעצמו שלולא הנדר לא הי' יכול להתאפק משלא לאכלו שזה בודאי א"א לו בחרטה דמעיקרא לולא הפתח שעל ידו הי' נמנע מלידור ואפילו הי' אכלו להזיקו ובודאי כמה קשה למצוא פתח בענין זה. וא"כ תימה לי על הסוגיא דנדרים דף נ"ט שנותנה לכל הנדרים בסתם דין דבר שיש לו מתירין מדאפשר בשאלה. ואם הי' הנדר במניעת אכילת בשר או יין או גבינה המזיקו בחליו מה איכא למימר ומי פשיטא שימצא פתח בענין זה ואף אם נדחק בהסוגי' דמשני הכי קונמות קאמרת שאני קונמות דהוי כדבר שיל"מ דלא איירי באופנים הנ"ל אלא בסתם קונמות הנעשה מרצון הפשוט שלזה פשיטא דאפשר בשאלה ע"י חרטה אכתי קשה יותר על סתימת הש"ע סי' רי"ו סעיף י' והוא מהרמב"ם הן אמת שבהרמב"ם פ"ג מה' שבועות הלכה ח' אינו מזכיר כלל הקפידה זו של חרטה דמעיקרא אלא סתם כל שניחם על נדרו ומעצמו מבקש התרה מתירין לו. אלא בלא ניחם מעצמו הצריך לפתח. ועיין בב"י פירושו להסוגיא אליבי' לק"מ דפשיטא דכל הנדרים אפשרים בשאלה. אבל על הסכמת הש"ע פה כדעת רוב המורים קשה לי מאוד סתימתו בסי' רי"ו. ואם קושייתי קושי' ושע"כ לידחוק לשיטת רוב המורים ומכללם הר"ן למוקים הסוגיא דדף נ"ט בנדר פשוט דוקא ולא בנדר שהוא למנוע מעסק חזק של היזקו א"י מה הרעש הגדול שהרעיש הר"ן בנדרים נ"ב על הריף מהמתני' דהנודר מן הבשר בלשון