בית מאיר יורה דעה קנ

סימן רב בש"ע סעיף ב' לא אוכל אותו היום. מסיים הש"ך וצריך שאלה. הנה לפי המבואר בגוף תשו' הרא"ש דעיקר ההיתר דשרי בלילה משום דמדמהו לאומר היום דאילו ביום זה כתב שם דאסור אף בלילה ודאי דצריך שאלה. אבל כבר הביא הב"ח בשם הסמ"ק דיום זה נמי שרי בלילה. וכן הוא בש"ך סק"ב ולכן הגיה הב"ח בהתשו' יום אחד במקום יום זה וא"כ דיום זה נמי שרי בלילה לענ"ד עדיף מהיום וא"צ שאלה. ועיין בט"ז סק"ו ובנה"כ ותלי' בפלוגתא זו. ולענ"ד העיקר כהט"ז. אף גם צ"ע דא"כ אפילו כי אמר לא אוכל אותו יום נמי שרי בלילה דאותו וזה לענ"ד חד. וזה צ"ע דבהרא"ש משמע דעיקר היתירו משום דמדמהו להיום כיון שאמר אותו היום ומשמע מיני' דאילו אמר אותו יום הי' אסרו בלילה כמו ביום זה וזה ודאי צ"ע שאינו עולה כלל לפי הגהות הב"ח

סעיף ז בש"ך ס"ק ט"ו בשם הסמ"ע אבל אם עומד בר"ה וכו' דאל"כ הול"ל שנה זו. נ"ב קשה לי דאם עומד בר"ה נמי לא מצי למימר שנה זו משום דאז הי' מותר בכניסת ר"ה הבא משא"כ שנה סתם הוא אסור מעת לעת דשעות

תו כתב שם להוכיח שגם דעת הר"ן הכי. ומלבד מה שהקשיתי כנ"ל על גוף סברת הסמ"ע. אף עם דברי הסמ"ע לא אזיל כלל פירושו בהר"ן שמה שכתב הר"ן דף ס"א פירושו בהגמרא היינו בעומד בר"ה ולהכי לא מיתסר בעבורה בשאומר שנה סתם. ומ"ש בסוף דבריו וכו' קאי על העומד באמצע שנה. והוא תמוה ואינו דמה שפירש דף ס"א דעיקר הרבותא בעומד בתחילת השנה היינו לפי האמת ופשטות המשנה דאיירי בהשנה דאף דמסיק הסוגי' דמהו דתימא הלך אחר רוב שנים נראה לי דזה לא ס"ד אלא בעומד בר"ה אבל למה. דרצה הש"ס להוכיח דשנה כהשנה ולפי' הר"ן דאל"ה לא מתסר אלא בי"ב חודש כרוב שנים פשיטא דאי זה לא שייך אלא בעומד בר"ה קשה מנ"ל להוכיח דילמא לעולם שנה היינו כשנה אחד ומה דאסור בי"ג חודש היינו משום דאיירי בעומד באמצע שנה. ואולי כוונתו דההוכחה אזלה על דרך דמסתמא המתני' בכל ענין איירי ואפילו בעומד בר"ה ומ"מ הוא דחוק בהר"ן. והעיקר לענ"ד כדכתב בתשובת ר"א ששון סי' קנ"ד דלבסוף חזר הר"ן מפירושו ופי' כדפי' הרא"ש הוכחת הסוגי'

סעיף ח בש"ך ס"ק י"ז בא"ד ולי נראה דהא"ז וכו' ולכך פסק דיחלוקו א"י למה לא פסק קרקע בחזקת בעליה. ועיין ח"מ סי' שי"ב סעיף ט"ו

סעיף טו בש"ך ס"ק כ"ז מסיים שוב מצאתי וכו' וכמ"ש תוס' שם. נ"ב ולענ"ד הרמ"א לא מטעם התה"ד מחמיר אלא משום דמדמה אותו לדין דא"ח סי' תקס"ט וכן כתב הדרישה פה

סעיף כ בט"ז ס"ק ט"ו. מסיים הא קמן דאפילו בלשון תורה מקרי חג. נ"ב עיין בדבריו בא"ח סי' תרמ"ח ובמה שכתבתי בצדו. ובאמת מבואר שם בהר"ן דלא כמהר"ל מפראג נמי אלא דהכא משום לשון בני אדם

כש"ע סעיף כ"ב קונם שאת נהנית לי. נ"ב עיין סי' רל"ה בש"ך סק"ו וע"כ הכא איירי באופן זה

סימן רכא סעיף א' ומותר ללעוס חטים. נ"ב והיינו בשאין משכירין כיוצא בו

סעיף ב בש"ך סק"ו והב"ח פסק וכו' דלא אמר חנן וכו'. וכיוצא בו בחוב בע"פ. נ"ב עיין בזה ש"ך ח"מ סי' קכ"ח

בש"ע שם ואפילו הכנענים. נ"ב בהר"ן הובא בב"י איתא דוקא במזונות יתירים ומשום דאל"ה מדמהו לבהמתו ומסתימת הש"ע נראה דמחלק משום דבעבד שייך מ"ש בש"ך ס"ק ח' ולהכי אינו חשוב אלא הנאה דממילא

סעיף ד בש"ך סק"ל א"נ מיירי שעכשיו רוצה להיות עד לראות המעשה. נ"ב וא"כ דוקא במקום שאין נוטלים שכר ע"ז או שנותן לו שכרו

סעיף ח בט"ז ס"ק ל"ו ודבר ברור וכו'. נ"ב עיין ב"ש סי' ע' מביא ס"ק כ"ו בפירוש הכי בשם בעל התרומות. וגם בר"ן כתובות שם מבואר הכי וכן בחידושי רא"ה שם ובסוף מסיים הט"ז ומלבד כל הנ"ל וכו' שלא יהי' שלוחו ויכול להוציא ממנו מעות. נ"ב לענ"ד אי מש"ה לא ארי' דהכא כיון שאמר לא יפסיד בלא שליחות יש מקום לחייבו מתורת ערבות. ועיין בח"מ סי' נ' ש"ך ס"ק ח' משא"כ בחנוני הרגיל כיון שאינו אומר לא יפסיד שפיר הוכיח הרא"ש דאילו הי' חייב ע"כ הי' שליח. עיין בדבריו ודוק. אבל מה אעשה שכבר הסכימו לדעתו כל הראשונים כנ"ל. וכן מוכח מקושי' התוס' כתובות ד"ה באומר ע"ש שדחקו בתירוצם. צם. ואילו הי' מחויב לשלם לק"מ דיעמיד פרנס משמע לי' באופן שיהא מחויב לשלם. א"ו שדעתם נמי דלא כהפרישה. והמוזכר לעיל בשם הש"ך ח"מ עיין בתשובת ר"א ששון שמחלק באופן שלא יקשה עליו מזה

בש"ך ס"ק מ"ט מביא דין בשם המבי"ט. ואינו בידי לעיין בו אבל מבואר הכי בנדרים ס"ה ע"ב ע"ש

בש"ע סוף הסימן הנודר הנאה וכו' אבל ביום הראשון לא יצא וכתב הט"ז והאי איסור הנאה ואינו קנוי לו לשום דבר ודין זה הוא מתשובת הרשב"א. ולפ"ר תמהתי שסותר בזה דעתו שהחליט בחידושיו למס' סוכה דף ל"ה (אבל שוב ראיתי שהחידושי סוכה לאו דהרשב"א אלא דהריטב"א) ומסיק שם במתני' ובגמרא דאין בערלה אפילו ביום הראשון איסור מטעם לכם וכתב ותו דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים זכות בו לכם קרינן בו וכן מסיק שם בגמרא אלא העלה דעיקר טעם של ערלה ותרומה טמאה משום דכתותי שיעורייהו. וזה בודאי לא שייך בא"ה דקונס שהרי ראוי הוא לכל העולם זולתו ולהכי הוא כשר ביום שני. וכנראה דבפסקו זה אזיל הרשב"א לשיטתו שכתב בחידושיו למס' נדרים דף מ"ז שהקשה שם על המתני' דפרק הגוזל בלשון זה וקשיא לי כיון דאסרינהו עליו בקונם שוי' עלי' עפרא בעלמא כשאר א"ה וכו' וכיצד ב"ח נפרע ממנו וכו' וב"ח שזכה מן ההפקר הוא זוכה דהוי לי' כזוכה מן ההפקר דא"כ ודאי דלאו לכם קרינן בי' ודלא כהריטב"א הנ"ל. אמנם לפ"ר ראי' מבוארת לדעת הריטב"א ממה דקיי"ל בגיטין כתב הגט על א"ה מגורשת וכדאיתא בא"ע ריש סי' קכ"ד ואילו לדעת הרשב"א ז"ל דא"ה הפקר נינהו ולא חשיבו דידי' הא בעינן עכ"פ ונתן מדידי' כמבואר שם בגמרא ובפוסקים ובודאי נשמע מזה כדעת הריטב"א דכל שהוא שלו ואין רשות אחרים עליו עכ"פ דידי' מקרי ולא הפקר. ומה דחמץ בפסח מקרי לאו דידי' ע"כ מפני שחיוב תורה עליו להשביתו והוי כרשות אחרים עליו. אך צ"ע הרי בב"ק דף ע"א ע"ב איתא כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך א"ה הוא ולאו דידי' קטבח. הרי שקורא אותו לאו דמרי' מפני הא"ה. ואולי מפני שהתם נמי מצוה על כל עולם לבער תקרובת ע"ג וצ"ע. ובמה דפריך התם משור הנסקל נמי ע"כ משום דמצוה על כל העולם לסקלו אבל מ"מ מה דמקשה נמי הכי בדף ע"ב מחולין שנשחטו בעזרה ודאי צ"ע ליישב עם הפסק דגט ואולי גם שם יש לדחוק מפני דכל הקנס דגניבה היינו מפני שגנב וחיסר לחבירו וא"ה אינו חסר לחבירו במידי חשוב לענין זה לאו דמרי' וכעין מההוא טעמא חשוב לר"ש מדסבר דבר הגורם לממון כממון דמי קדשים שחייב באחריות דמרי' קטבח עיין ב"ק דף ע"ו רש"י ד"ה אמילתא) ואולם על דעת התוס' וראב"ד שסברו דערלה ותרומה טמאה כפשטות הסוגי' דסוכה שהוא מטעם לכם עליהם אין להקשות מגט כי י"ל נהי דמודו לדעת הריטב"א דלאו הפקר הוא וחשוב דידי' [ואף אם הקדישו ההקדש חל עליו ועיין בספר פני ארי' סי' ל"ט] אלא דבאתרוג ס"ל דדרשינן לכם בדרך שלך יהא או להיתר אכילה עכ"פ או להיתר הנאה ג"כ. ואפשר שבפסקו זה אף הרשב"א בשיטת התוס' ומטעמייהו אסרו ביום הראשון. אך החידושי נדרים הנ"ל אין בידי ליישב מהלכה הברורה דגט הנ"ל ועיין נמי