בית מאיר יורה דעה יד

אמר מלמעלה בכ"ש ועלה אמר וכן אר"י המפלת את שגולגלתו אטום. ואם זה אטום פירושו חסר מהגלגולת א"כ אף במלת מלמעלה דאמר ר"פ נמי הכונה שנחסר מלמעלה דהיינו מהגלגולת אפילו בכ"ש וזה ודאי ליתא כהנ"ל. דלכל הפחות בעי כסלע. א"ו הנאמר מלמעלה בכ"ד ר"ל מלמעלה למטה בכ"ש מן האברים שהם אטומים דהיינו חסרים. ולא מבעי' חסר כל הראש אלא אפילו אבר אחד ממנו דהיינו הגלגולת. (ומ"ש רש"י שיחתוך מגלגלתו ע"כ ר"ל שיחתוך מגלגלתו ולמעלה) ועלה קאמר וכן אמר ר"י המפלת את שגולגלתו חסרה דהיינו כולו. וזה ברור לענ"ד באופן שאין משם ראי' של כלום. ומה שמביא התב"ש מלשון הרמב"ם דנקט ניקב במקום נשבר שבגמרא. נמי לענ"ד אין כדאי לבנות על דקדוק זה יסוד אלא שזה תלוי בהספק שבפר"ח סי' נ"ד אם להרמב"ם בסוג שבורה אף נברא כך דאלו למשמעות רוב הפוסקים שם דלהרמב"ם ודאי כל השבורים אם נברא כשר ממילא מוכח מדלא מנה בפרק יו"ד ניקב עצם גלגולת דעוף של מים בטריפות בפני עצמם תחת סוג נקובים אלא לא מנאו כלל וכללם עם נפחת הגלגולת בסוג שבורה ודאי משמע דחד דינא להו ודוקא בידי אדם והא דנקט ניקב להורות דאפילו בנקב הנעשה בהעצם ואין בו חסרון נמי טריפה אבל לעולם דוקא הנעשה אחר שנברא שלם. נמצא אף זה אפשר לצרף להיתר. אבל לענ"ד אין צורך ודי בהיתר כל הנהו לחוד בלי ספק

סימן לג סעיף ב' להרמב"ם טריפה. נ"ב ואם נברא חסר עיין פרק ח' מהלכות שחיטה הלכה י"ו וס"ס נ':

סעיף ג וושט וכו' בכ"ש נבילה. כתב הש"ך תוך הדבור וכן משמע בסמ"ג שכתב דנקובת הוושט טריפה וע"כ וכו'. וז"ל ספר תפארת שמואל ב"י סי' ל"ג כתב על הטור ורבינו לא חש ואנו אומר דדק שפיר וכ"כ התוס' והרא"ש להדיא בהאי בעי' דשהה במיעוט סימנים וא"כ צ"ל לדעתם דמה דאסיקנא בפרק השוחט דהוי נבילה קאי אפסוקת הגרגרת ולא אנקובת הוושט דההוא טריפה הוי אפילו לאחר חזרה. משא"כ ברוב וושט וגרגרת הוי כמאן דליתא כלל ודלא כרש"י ורמב"ם ודוק עכ"ל. וא"כ י"ל דהסמ"ג בשיטה זו. אך כבר כתבתי בצדו דודאי מהטור אין שום ראי' שהרי בסי' ל"ד בגרגרת ודאי ל"ד וכתב נמי טריפה ולהכי צ"ע בהסמ"ג (וכמדומה לי שכעת כבר עיינתי בהסמ"ג ונמי ל"ד אף בגרגרת) אמנם הראי' מתוס' ורא"ש לפי' ר"ת ודאי ברורה. ודלא כהדרישה שכתב הכא סק"ד ובזה נתיישב דלא תקשה אהא ממ"ש לעיל סי' כ"ד בדין שיהה שכתבו תוס' בשם ר"ת דאע"ג דמיטרפה במיעוט קמא בנקב דילמא לא גמירי שהייה אלא במידי דמנבלה בי' כו' דמשמע דבנקב נבילה די"ל דלעיל קאמר דלא מנבלה בי' למות מיד דלא גמירי שהייה אלא במידי דמנבלה ומתה מיד אבל מ"מ אפילו בנקב קטן א"י לחיות י"ב חדש והיא טריפה וכל טריפות אם נשחטה כראוי יציאתה מידי נבילה וכשאין שם שהייה במיעוט קמא הרי נשחטה כראוי ומותרת שם אפילו לאכול דהא לא מחשב נקובת הוושט בדרך שחיטה הוא עכ"ל. והם לענ"ד דברים דחוקים בלי טעם דהא פסיקת רוב סימן נמי לכ"ע לא הוי נבילה מחיים כמבואר בש"ך וכ"ה וא"כ איך אפשר לומר דלא גמירי שהייה אלא במידי דמנבלה כגון רוב סימן אחד הא אף זה אינו נבילה מחיים ומה בכך שמתה מיד או תוך י"ב חודש. וגם מי הגיד לו נבואה זו דזה מת מיד. א"ו משמע כהת"ש דרוב סימן אחד עכ"פ מידי דמנבלה הוא ע"י שאין לה הכשר שחיטה משום דההוא סימן כמאן דליתא והתורה אמרה שחוט ב' סימנים משא"כ נקובת הוושט דאינו אלא טריפה ששחטה שפיר י"ל דלא גמירי שהייה בו והיא שחיטה מעליותא. וכבר הבאתי ראי' מתוס' בכורות דף כ' עם פי' המהרש"א ובאמת הסוגי' אינה מכרעת כדכתב הת"ש זולת מהלשון שבגמרא ויש מהן נבילות דמשמע דיש מהסוג האמורים שני סוגי נבילות לשון הרבים ולהכי פרש"י ז"ל ושמהן נבילות כגון נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיטה דידהו ומה שרושם תחילת הסוגי' נקובת הוושט אלמא טריפה הוא ולא נבילה כאלו הקושי' גם מנקובת הוושט. זה ודאי צ"ע מנ"ל דהא י"ל כהת"ש אם לא שנדחק שהבין בדעת המקשן האמת מדפשיטא לו ממתני' דאפילו נפסקה הגרגרת זמן מרובה קודם שנשחט הוושט דנמי נפסלה בשחיטה קרוי אף די"ל דוקא אפילו פסק הגרגרת ואח"כ מיד שחט הוושט זה נכלל תחת הכלל דנפסלה בשחיטה אבל נפסק הגרגרת זמן רב קודם שחיטה אינו בכלל זה ש"מ דס"ל דבזה אין סברא לחלק ומשום דהפירוש ברבי ישבב כל שנפסל בשחיטה היינו במקום שחיטה וכדאיתא לשון זה בספר החנוך מצוה ת"מ כתב וכן אמרו כל שנפסלה בשחיטתה כלומר כ"ז שנפסלה הבהמה במקום שחיטתה דהיינו הסימנין ומקשה שפיר מגרגרת וממילא א"כ הקושי' נמי מנקובת הוושט. ואפשר נמי מדפי' רש"י ז"ל פירושו בביאר אך בהתי' ולא בהקושי' דאף הרושם ל"ד וצ"ל וכו'. ודע דכשיטת רש"י ורמב"ם מבואר בהר"ן פ"ק גבי ה' הלכות שחיטה מדפריך על רש"י דלא חשיב נקובת הוושט. וגם בתה"ב דף ק"ז ע"ב מדהקשה למה לא פריך הגמרא אנן היכי אכלינן בישרא ונימא סמוך מיעוט לחזקה דלא כפי' המהרש"א בבכורות הנ"ל ע"ש ודוק שמסיק דא"ל מש"ה סמוך

בש"ך סק"ד וכן משמע מפרש"י. נ"ב וכן הוכיח הרשב"א ריש א"ט מכח דאל"ה וכי מתה עומד ושוחט

סעיף ד הגה"ה אבל אם יש לחוש שניקב ע"י קוץ אפילו לא ניקב רק הפנימי טריפה הש"ך דייק מזה הא ניקב החיצון לבד כשר שהפנימי יש לו בדיקה והקשה ס"ק כ"א אמאי הא קיי"ל דחיישינן שמא נתרפא. וכן הקשה הפר"ח ודחה תי' הש"ך ע"ש שמסיק דבאמת ל"ד וה"ה ניקב: החיצון לבד דטריפה. ולענ"ד י"ל דהדין עם הרמ"א דהנה בסי' מ"ט הקשה הט"ז בס"ק ג' דהכא נמי ס"ס ותי' הנקה"כ ופר"ח דהכא שכיח שניקב גם החיצון ולהכי לא מצרפינן זה לס"ס. ודבריהם תמוהים שהרי הט"ז נשמר מזה וכתב דאם זה לא חשיב ס"ס משום דשכיח מכ"ש דלא ליהוי ס"ס הספק דניקב אחד מהאברים. דהא בחשש ניקב חיצון דוושט פלוגתא ובמחט בחלל הגוף לכ"ע חוששין. אמנם דבריהם אפשר להתקיים להפירוש הבריא נתרפא שאז י"ל דוקא בההוא חששא דהיינו היכא דחזינן דאף עור הפנימי אינו נקוב מעבר לעבר ואין החשש אלא לנתרפא הוא דאמר עולא א"ח אבל ניקב הפנימי כולו מודה עולא דחיישינן לנקובת החיצון. ומדאין לו בדיקה לשיטת רש"י ומסקנת הש"ע דטריפה נמצא דאף בחשש זה אין פלוגתא. ואדרבה כבר נשמע הכי בהחלט מרבא לשיטת רש"י דחושש אפילו במסמס קועא דמא לחוד לנקובת העור דוושט ומכ"ש דניחוש מנקיבת עור א' לשני. ושפיר דההוא חשש נראה להרמ"א שפיר דאין לצרפו לס"ס יותר מהחשש דניקב א' מאברים בחלל הגוף. וא"כ הכא דאיירי בספק ע"י קוץ פשיטא דשפיר דייק אפילו לא ניקב רק הפנימי. אבל בניקב רק החיצון ולא מינכר אם מחמת חולי או קוץ מה"ת לחוש לס"ס דשמא נתרפא הא בחשש זה ודאי פליג עולא ונלמד בק"ו מדין דסי' מ"ט. ואולם כ"ז לשיטת הט"ז ס"ק י"ח דמ"ש תוס' ורא"ש ורמ"א ובחיצון אין ניכר שום חולי ל"ד ואפילו שלט במקצת חיצון נמי כשר. וכן מסיק הפר"ח ומבאר יותר וכתב אבל הך לקותא דמיא לחולי דליכא למיחש לנתרפא וגם יש לו בדיקה מבחוץ. אבל באמת לבי מהסס בזה כי רחוק לדעתי שיכתבו כולם ובחיצון לא מינכר שום חולי שלא בדיוק. אלא נלענ"ד דדוקא הכרת שחין או צרור דם המורה על שהנקב בא מחמת חולי ולא ע"י קוץ הוא דאפשר להכיר אם שלט בהחיצון אם לאו אבל אם ממכה של חולי כבר שלט במקצתו שוב נקב משהו לא מינכר בעור החיצון ואף שראינו שבא ע"י חולי יש לחוש לנקובת החולי כל החיצון כמו ע"י מחט וקוץ. וכמו כן אם יש נקב ולא מינכר אם מחמת חולי או מחמת קוץ בלא הספק דשמא מחמת קוץ נמי יש להטריף מהחשש שמא אף עור