בית מאיר יורה דעה קמז

נודר הלכך אזלינן בנדרים להחמיר ואומר שנדרו הוא עיקר ומה שאומר על דעת הראשונה אני עושה דבריו בטלים עכ"ל וא"כ פשיטא שה"ה אם מתנה שיהא נדרו בטל ושוב נודר בלא סיבה הרי תנאו ונדרו סותרים זה את זה והולכין בתר נדרו להחמיר דמ"ש. ומהתימה על הטור שסותם נגד אביו והרא"ש מדלא מביא סברת הרשב"א לחלק בין ת"ח לע"ה ש"מ נמי דלא חש להקושיא. ובתי' הר"ן הראשון הא ודאי דלא ס"ל לחלק כי מה הבדל יש בין אמר התנאי בשעת הנדר ואומר בפי' שעל דעת התנאי הוא נודר ומ"ש כי התנה מכבר ואומר בשעת הנדר על דעת הראשונה אני עושה א"ו סובר החילוק הר"ן השני שכתב ועוד דבשלמא לעיל אפשר לומר שאעפ"י שהוא יודע שאין בנדרו ממש הוא נודר לזרז חבירו אבל כאן שהם נדרי עצמו אי לאו דעקרי' לתנאי למה הוא נודר וזה ברור. וא"כ ההוא דינא דש"ע אינו מתקיים אלא דוקא באופן דשייך לתרצי' למה הוא נודר ובנדרי זריזין אין נ"מ אלא בגונא אחרינא שמוכרח להטעות חבירו בשבועתו שוב מצאתי תשו' מהרח"ש חלק ג' סי' כ"ב הוציא מפסקי הרא"ש סתירה לפירושו ולפ"ז אין בדבריו הכרח] א"נ כדי שיאכל אצלו חבירו אך לא בא הנדר על סירוב חבירו שיהא שייך נדרי זריזין ומבטל לשבועתו בפני אחרים כגונא דכתב הט"ז דאילו בנדרי עצמו ודאי נדרו מתקיים להחמיר כדכתב הרא"ש להדיא וכן הר"ן כתב על חילוקו השני וזה עיקר וא"ל אם נשבע להטעות חבירו הא מבואר סוף הסימן מי שהשביע חבירו אין ביטול זה כלום די"ל זה דוקא היכא שחייב לחבירו ע"פ דין מצד תביעה או שחבירו מכריחו לישבע דומיא דתשו' הרמב"ן סי' רע"ג ע"ש שכתב תוך התשובה וענין זכירות התנאי א"י לו ענין כלל. וכן עובדא דמהרי"ק שבסי' רל"ב בש"ך ס"ק כ"ד אבל למשל אם חבירו רוצה לעשות לו רעה וזה כדי להעבירו מהמעשה הרע מבטיחו בדבר מה אך עד כי יעבור השעה שלא יהא עוד סיפק בידו להרע לו וכדי שיאמן ההבטחה נשבע לו מעצמו ומקודם ביטל השבועה בפני עדים לזה ודאי מועיל הביטול ואף דאינו ממש נדרי אונסין שיועיל לו ביטול מחשבה לחוד היינו משום דהוי דברים שבלב שאינם מוכרחים אבל ביטול להדיא בפני עדים מועיל. ולשיטת הר"א ממיץ ע"כ לומר דבאמת הי' יכול הגמרא לשנויי בכה"ג דמבטל הנדר שלא בפניו בפני עדים והוי מוכח טובא אלא דדחיק לי' למוקים המתני' בהכי כדכתב הט"ז. ובאמת דברי הר"ן נוחים יותר ואין דין הר"א ממיץ מוכרח כ"כ ועיין תשובת מור"ם לובלין סי' י"א שמיישב קושי' הר"א ממיץ בפשוט

בש"ך ס"ק א' וכתב בפרישה וכו' והריני מבטלו מעתה ה"ז בטל. נ"ב עיין בזה בט"ז ססק"א כי יפה השיגו כדמבואר בהרא"ש הנ"ל שכתב אבל אם הי' זכור הכל אפילו אמר ע"ד הראשונה אני נודר בטלי' לתנאי' וכו' ע"ש

סימן ריב בהג"ה אבל הנשבע בתורה. כתב הט"ז זה לדעת הרמב"ם. נ"ב זה אינו כי בהרמב"ם מבואר דין שבועה ונדר אחד אלא היא דעת הרמ"א ע"פ הב"י שהחמיר לענין מעשה וכרשום בפנים

סימן ריג סעיף א' בש"ך ססק"א וכן מחלקין תוס' נ"ב ע"ש כי התוס' מחלקים כדמחלק הט"ז

סעיף ב האומר אשנה פרק זה הוי כאילו נדר לצדקה נ"ב לשון הרא"ש לאו היינו נדר גמור דלא אקרי נדר אלא במתפיס בדבר הנדור אלא מחשבת לי' כאילו נדר צדקה דאמרינן בר"ה בפיך זו צדקה. אבל אם נשבע לשנות פרק זה להר"ן הוי שבועה גמורה הואיל ויכול לפטור עצמו בקריאת שמע ועיין בו

סימן רט"ו סעיף א' בש"ך סק"ב. אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה וכו'. והאמת שכן איתא בהר"ן הביאו הב"י ריש סי' רל"ט והוא בנדרים ט"ז ע"ב ושם נאמר חידוש יותר דאפילו אמר סתם קונם סוכה עלי מותר לישב בה למצוה וע"ש. ולענ"ד הוא תמוה ומוכח דלא כותי' ואף דלא כהש"ך שהרי שם דף ל"ט איתא המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב ומקשה אי בשנכסי חולה אסורין על המבקר אפילו עומד נמי לא והכי פסקינן בסי' רכ"א ע"ש בש"ך ס"ק כ"ה ופי' הר"ן אפילו עומד נמי לא שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית לי' לאתהנויי מאיסורא אפילו במקום מצוה ומ"ש ישיבת הסוכה. (ועיין ר"ה דף כ"ה בתוס' ד"ה המודר) ואף דברי הר"ן שבש"ך סתורים מדבריו עצמם שבדף ט"ו ששם נמי פירש הכי על הנאת תשמישך בחד טעמא עם שבדף ל"ט. וא"כ לענ"ד לא מוכח כלל נמי דינא דהר"ן ז"ל דקונם זריקת צרור עלי קונם שופר עלי לענין שיהא אחר תוקע. ועיין בא"ח סימן תקפ"ו בב"י שהמרדכי הרגיש בחילוק זה דשאני ישיבת סוכה שגופו נהנה. ולענ"ד הוא מוכח מן הש"ס כנ"ל ומה"ת להמציא איסור ע"י קונם שיהא זה כקרבן וקרבן גופי' הא שרי זריקתו ונגיעתו בלא הנאה וצ"ע. ואולי התשו' מנחם עזרי' שרומז הש"ך עלי' מרגיש בכל זה ומה שהב"י מביא בסי' רל"ט שהסמ"ג כתב כדעת התוס' לא מצאתי זולת מה שכתב שאם אסר הנחת תפילין חל ומודינא בלשון איסור אבל בלשון קונם וזריקתו צרור לענ"ד צ"ע

שוב כתבתי הדברים פה נכתבים בלא עיון הראוי וכן צ"ל כתב הש"ך אבל אם אמר קונם הנאת סוכה עלי מותר לישב בה וכ"כ הר"ן זה מבואר בקושי' רבא עלי' דאביי להדיא אלא שהר"ן הקשה שם אף על אוקימתות רבא באומר ישיבת סוכה עלי נמי הא מצות לאו ליהנות ניתנו והוכיח מזה דאם אמר קונם זריקת צרור עלי דנמי חל הנדר. וזה צ"ע כנ"ל ואי משום קושייתו יש לעיין הא אף על קושי' רבא גופי' צ"ע מה הקושי' דהא איתא בדף ל"ט המודר הנאה מחבירו נכנס אצלו לבקרו עומד אבל לא יושב ומקשה אי בשנכסי חולה אסורין על המבקר אפילו עומד נמי לא ופי' הר"ן גופי' שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית לי' לאתהנויי מאיסור. הרי להדיא שאפילו במודר הנאה מ"מ אסור בהנאת הגוף אף שאותה הנאה אינה מגיע לו אלא ע"י המצוה. וכן בדף ט"ו גבי הנאת תשמיש פי' הר"ן נמי הכי ע"ש ומוכרח הוא וא"כ מה מקשה רבא עלי' דאביי דהא מ"מ אסור בהנאת הישיבה כמו שאסור המבקר בהנאת העמידה. ובע"כ לומר דכיון שמזכיר בפי' השם סוכה ואמר הנאת סוכה עלי ועיקר הנאת סוכה אינה הישיבה שאינה של מצוה אלא הנאת המצוה הוא עיקר הנאתה. להכי לא חל הנדר משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ובלשונו אינו אלא הנאת המצוה וזה לא חשוב הנאה. וא"כ מה תו קשיא להר"ן על אוקימתת רבא דכיון שהזכיר בפי' ישיבת סוכה עלי הרי שאסר על עצמו הנאת הישיבה להדיא ומה בכך דמצי' לאו ליהנות ניתנו הא מ"מ אסור לאתהנויי מאיסור ההנאה שהיא מבלעדי המצוה דהיינו הישיבה. אבל זריקת צרור שאינה בכלל הנאה של כלום מנ"ל להוציא מזה דחל נדרי' וזה לענ"ד גוף החילוק שבתוס' ר"ה הנ"ל בין שופר לסוכה ע"ש וק"ל. וכנלענ"ד עיקר. ואילו נאמר כדמסתבר באמת לפ"ר דישיבת סוכה להכי לא חשיבה הנאה מבלעדי המצוה משום דזה אף בביתו יוכל לישב. א"כ קשה מה מקשה גמרא לעיל אפילו עומד נמי לא. ובשלמא בדף ט"ו דמשני הר"ן דכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו הנ"מ לומר שאין קיום המצוה חשיבה הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופי' בהדי דמקיים מצוה הנאה מקרי וזה ניחא דשם א"א לגופי' ליהנות הנאה זו אלא ע"י המצוה משא"כ הכא אטו לא יוכל לעמוד בביתו אלא מפני שרוצה לקיים המצות ביקור מוכרח לעמוד שם ומה הנאת הגוף יש לו בעמידה זו יותר מביתו. [ואמת שכבר יש משמעות בפי' הרא"ש שם שהוא תימה בעיניו]. ומה"ת לא נאמר גבי עמידה זו מצות לאו ליהנות ניתנו אבל הישיבה חשיבה הנאה שאינה מכח המצוה שהרי יוכל לקיים המצוה בעמידה ולכן אסור. א"ו מוכח מזה דמ"מ חשובה העמידה הנאה מבלעדי המצוה וה"ה הישיבת סוכה וצ"ע. שמ סעיף ג בט"ז סק"ג באמצע דיבור ונ"ל שהוא מוכרח וכו' ודמיא לשבועה. נ"ב אבל מ"מ שבועה גמורה לא הוי