בית מאיר יורה דעה קמו

שסותר עצמו ריש נדרים ששם נמי גומר דככר זה אסור עלי הוא עיקר נדר ולא יד. ואני ת"ל כבר הגהתי בצד הר"ן דידי בשבועות הנ"ל שהוא ט"ס וצ"ל שכשהוא אומר הרי זה נדור עלי גומרין וכו'. ולא כס"ד מעיקרא דזה הוא עיקר נדר ושמואל לא איירי אלא בהתפסה ולבסוף העלה דזה אינו אלא יד ועיקר נדר אינו אלא בהתפסה. וכן הוי נמי ס"ד דתוס' ריש נדרים תוך ד"ה שאני אוכל לך ולבסוף מסקו נמי כהר"ן ותדע דאיך ס"ד לומר דהר"ן יסבור דאומר ככר זה עלי איסור אינו אלא יד. חדא כיון דהטילו הכתוב בין שבועות נדרים כמו בלשון שבועה הוא עיקר שבועה כן בלשון נדר הוא עיקר נדר. ותו דאילו משום יד הוי לי' להגמרא לרבויי ידות נדרים מהכא. ותו דאילו נאמר כהלשון שבפנינו שכשאומר הרי זה אסור עלי אנו גומרין דבריו כקרבן א"כ הנודר מן הבשר יום שמת בו אביו אינו במציאות אם לא או שאומר אכילת בשר יום זה עלי כקרבן או קרבן או שאומר אכילת בשר עלי איסור ואנו גומרין דבריו כקרבן א"כ מה זה שתלתה הברייתא איזה איסור נדר האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו. הא יום שמת בו אביו גופי' אך נאסר מדהתפיסו בקרבן. א"ו יום שמת בו אביו אסר עליו אכילת בשר ע"י איסור לחוד שהוא ג"כ עיקר נדר בלא שום התפסה ושוב משמיענו דמה שמתפיס בו הוא נמי מתפיס בדבר הנדור. וכדאיתא בש"ך סק"ד. לכן הברור לענ"ד שהוא ט"ס בהר"ן. אך הא איכא למידק בלשון הר"ן נדרים שכתב עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו ובין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה אלא היכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור. וכך הי' לו לומר ובין וכו' אלא היכא שלא אמר לשון איסור אלא הרי עלי כדבר פלוני בעינן שיתפסנו בדבר הנדור. אך עיין כנה"ג הנדפס בצד הש"ע פה מה שמאריך להשיג על תשו' הרדב"ז. ויראה לענ"ד דאף הר"ן דלא כותי'. ולהכי הורה לנו דאפילו בנדר שהוציאו בלשון איסור ואמר ככר זה עלי איסור כדבר פלוני כל שרוצה להתפיסו בעינן וכו' ואם התפיסו בדבר האסור אעפ"י שאמר תחלה עלי איסור מ"מ שרי. אמנם עיין בהריטב"א קדושין נ"ד הביאו המ"ל נשמע מיני' כמשמעות המ"ל בהר"ן דשבועות ואולם אין זה מקומו העיקר לדינין אלו וכמו שכתב בעצמו ודוק. ומה שמשיג הכנה"ג עליו מפסק הרא"ש בנדרי כשרים וע"ש. יראה לענ"ד דיש לומר לחלק בין אמר כנדרי כשרים תחילה ע"פ דברי הרא"ש נדרים ס"ט דהיכא דאמר קיים ליכי ומופר ליכי אף ר' יוסי מודה דאמרינן תפס לשון הראשון והיינו ע"פ דברי תוס' דפ' מרובה דף ע"ג ע"ב שכתבו דקסבר רבא דטעמו של ר"מ משום דדעתו של אדם אם יכולים שניהם לחול יחולו ואם לאו תפיס לשון הראשון דדעתי' אקמא. [ור"ל לענ"ד דלא מפרשינן דבריו בחזרה אף בתכ"ד אלא במפרש או חוזר בהדיא וכן סובר הרא"ש אליבא דר' יוסי לאוקימתא דרבא] דנמי מודה ר' יוסי היכא דא"א בשום צד שיחולו שניהם וא"כ ה"ה בנדרי כשרים תחילה אמרינן תפיס לשון הראשון. (ועיין ב"ב דף ק"ה בתוס' ד"ה ובא. ואפשר כונת הרא"ש נמי דמספק יש להחמיר כלשון הראשון ודוק) אבל בנדון הרדב"ז שאמר תחילה הרי את עלי אסור שוב מה דאמר כאמי אמרינן נמי תפיס לשון הראשון. ולפ"ז אפשר בדוחק ליישב אף דיוקי מהר"ן ע"ד זה דלא בא אלא למעט אם אמר תחילה כחתיכה דחזיר יאסר עלי ככר זה דשרי אבל אפשר דמודה להרדב"ז וצ"ע

סוף הסימן. עיין בש"ך מה שמביא בשם תשובת ר"מ מינץ באחד שנדר לתת מעשר וכו' ונתחרט וא"י לפרשו שאם הכונה שיכול לחזור בלא התרה משום דהריוח לא בא לעולם. הרי מבואר בח"מ סי' רי"ב שנדר ודאי חל אף על דשלב"ל דהיינו בלשון אתננו וה"ה הכא לתת פשיטא דנדר גמור הוא לכ"ע. ולהרמב"ם אפילו ביהי' הקדש נהי דקדושה לא הוי עליו מ"מ צריך לקיים נדרו. ואם כונתו באמת ע"י התרה מה זה שמסיים ומיהו וכו' חלה ההקדש מה בכך הא אפילו בקדושת מזבח גופי' קיי"ל כב"ה דיש שאלה וכן פסקינן סי' רכ"ח סעי' מ"ב אפילו בצדקה שהיא בעולם ממש וצ"ע. ומה שמסיים הש"ך ושאני התם וכו' א"י כלל מה אומר. שוב ראיתי שהט"ז סי' רט"ו ד"ה מעשה כבר הרגיש

סימן ר"ה בש"ך ס"ק ז'. ולי נראה וכו' אבל לאסור וכו'. נ"ב כבר דחה זה הט"ז כהוגן כי עיין סי' רי"ג בטור כתב וכ"ש שאם אומר יאסור פי עליך וכן הוא שם בתשוב' רשב"א שבב"י שאם אמר אני אוסרך ביתי שלא תדור בו הוי נדר: סימן ר"ו בש"ע סוף סעיף א' במודרני ממך אסור לדבר עמו. נ"ב מדרבנן. ועיין סימן רי"ג סעיף א': בסוף הסימן. ומיהו בנזירות. כתב הש"ך דבר זה אינו בב"י. נ"ב כבר הוא בבדה"ב

סימן רח סעיף א'. ואם רוב אנשי וכו'. עיין דרו"פ היטב ומבואר מיני' ממה דקשה לו מדין הקציר דאזלינן הכא אף לקולא בתר הרוב דהיינו אם הרוב אין קורין בשר מליח אלא של ע"ג והמיעוט קדשי שמים לענין שנאמן לפרש דבריו ומשום שפירש וא"י מקום ליישבו דלענין אם פירש הא אפילו במחצה על מחצה מהני. ותו ממקום שבא להוכיח דאפילו לקולא אזלינן בתר רובא מדין הקציר שם לא נשמע מעולם דצריך לפרש דבריו. ומשמע ברור אפילו בסתם. וגם בדברי הט"ז לא הונח לי אבל הנלענ"ד דמעיקרא לק"מ דדוקא במתפיס בבשר מליח או כי"נ דהא בשום צד אי אפשר לומר שכונתו הי' להתפיס בתרווייהו בשל קודש ושל ע"ג דהא תרתי אלו סותרין זא"ז שזה תופס נדר וזה אינו תופסו להכי נראה להטור דודאי אם הרוב קורין לחומרא אין לו נאמנות לקולא וממילא אפשר דה"ה לקולא אם הרוב קורין כן לבשר ע"ג דנמי סתמא אפילו אין משמעות כונתן אלא לפי הרוב וא"צ לפרש אלא במחצה ע"מ כי מה"ת לומר שיתפס לשונו דוקא על המיעוט ולא על הרוב. וכן בהקציר דודאי לשונו אין סובל אלא חד קציר או דחטים או דשעורים דהא אין זמנם שוה ואיהו חד זמן אך נקיט לנפשי' ולהכי פשיטא שא"א לומר שאחז המיעוט בלשונו ועזב הרוב. משא"כ בשמן וכבשים דאפשר שכונתו הי' על הכל ואפילו על מה שהמיעוט קורין שמן או כבוש שפיר דמשום ספק נדרים להחמיר אמרינן שמא כונתו הי' נמי על מה שהמיעוט קורין אותו כמו שאמר ועיין ברמב"ם פ"ט ובלח"מ שם. וזה ברור לענ"ד

בש"ך ס"ק ד' וה"ה להקל כגון וכו'. נ"ב צ"ע דבזה סותר תירוץ הפרישה שהביא מקודם דהא זה ע"כ איירי בסתם דאילו במפרש למה לי רוב

סעיף ג בש"ך ס"ק י"ג מסיים וכמבואר בב"י אין להקל. נ"ב צ"ע למה הא קנס דרבנן הוא ובדרבנן הולכין אחר המקיל והיינו טעמא דהרמ"א שלא הגיה עליו אלא אדרבא סוף הסימן מסכים להדיא

סימן רט עיין ט"ז מסיים על פירושו כן נראה לי נכון וברור נ"ב א"כ הרישא או שהדירו חבירו ע"כ איירי משל עצמו א"כ העניית אמן למה לי א"ו הרישא פירושו משל חבירו וא"כ למה הוסיף הטור בהסיפא משלו א"ו פי' הב"י עיקר

סימן רי סעיף ג' הנודר וחוזר בו תכ"ד. נ"ב הוא מהרמב"ם וקשה נדר בקונם דמסיק הסוגי' בכתובות דקונמות קדושת הגוף הוי והרי הרמב"ם פוסק בפט"ו מה' מע"ק דגבי הקדש לא אמרינן תכ"ד כדבור דמי ועיין ש"ך ח"מ סי' רנ"ה: סימן ריא סעיף א' האומר וכו' כתב הש"ך משמע וכו' מטעם שכתב הר"ן לפי שאמר התנאי בשעת הנדר וכן משמע בטור וכן משמעות באשרי. מה שכתב שכן משמע בטור זה אמת שהרי סתם הדברים אבל מ"ש שכן משמע באשרי. זה לענ"ד ודאי ליתא שהרי הרא"ש, כתב בפירושו על דין דסעיף ג' אבל אם הי' זכור הכל אפי' אמר על דעת הראשונה אני עושה בטלים לתנאי וקיימי' לנדרו כי דבריו סותרים זא"ז דאם הי' רוצה לקיום התנאי למה הוא