בית מאיר יורה דעה קמח

דאל"כ תחול בכולל. ועיין או"ח סי' תי"ח. ולי נראה שאינו אלא נדר מצוה שבסי' רי"ג סעיף ב' משא"כ אם התענית עבירה

תו שם בט"ז וא"כ וכו' למה פסק בסעיף שאחריו. נ"ב אי מש"ה לק"מ כדאיתא בהכ"מ שגם הרמב"ם סובר חילוק הרמב"ן להלכה. ומ"מ נראה לשון הגמרא דתענית לפרש בנדר ממש ומשום דבדרבנן עשו חיזוק ופסק כהרמב"ם אלא מה שסותר עצמו ק"ק: סעיף ד בש"ך ס"ק י"א בא"ד י"ל דע"כ הרמב"ם ס"ל. נ"ב א"י דא"כ דלדעת הש"ע דלא ס"ל הכי בנודר לזמן הא ע"כ או דהסוגיא דתענית איירי בלא הוציא בנדר ממש או שהפי' תדחה גזירתנו היינו ע"י התרה א"כ היכי מצא הש"ע סמך מן הש"ס דבכל ימיו עשו חיזוק. לכן לענ"ד אין תירוץ זה עיקר

סעיף ה' אבל על מצות ל"ת דעלמא אינו חל בין בביטולו בין בקיומו. לפ"ר תמוה מה עסק לביטול לא תעשה ע"י נדר הא נדר אינו חל כלל באעשה כיון שהוא רק איסור חפצא. וניחא לי ע"פ מה דאיתא סי' רל"ב אם אמר קונם כל פירות שבעולם עלי לא חל הנדר והוי נדר שוא. ובסי' רל"ו בב"י מביא בשם הרא"ש שהטעם משום דסתם לעולם משמע ואי אפשר לחיות בלא כל הפירות שבעולם. ויש להקשות הא גם שם מביא הב"י בשם הר"ן שהקשה על דין הרמב"ם דהיינו אם נשבע שלא לאכול ז' ימים דהוי שבועת שוא ומלקין אותו ומותר לאכול לאלתר ואמאי נימא שלא יאכל עד שיסתכן ושוב תדחה שבועתו מפני פיקוח נפש וכתב וטעמא היינו משום דהוה לי' נשבע לעבור על ד"ת שנשבע להמית עצמו הילכך הוי שבועת שוא. וזה ניחא בשבועה אבל אם אסר בקונם כל פירות שבעולם דנדר חל על דבר מצוה נשאר הקושי' יהא באיסור כל פירות עד שיסתכן. משא"כ להרשב"א שהנדר אינו חל בביטול ל"ת זה. נמי דכותי' דודאי במיתת עצמו הוא מוזהר בלאו דלא תרצח ושפיר הדר שייך תי' הר"ן ובאופן זה הוא דשייך ביטול לא תעשה ע"י נדר ודוק: סעיף ו בש"ך ס"ק י"ד. וכן אם נשבע שיאכל ככר זה. נ"ב ולענ"ד בזה אף הדעה ראשונה מודה

סימן רטז סעיף א' בט"ז ס"ק ג' וכתב ב"י בשם הר"ן וכו' ומ"ה לא יתסר בחילופיהן. נ"ב היינו בשהחליפן אחר ולא הוא: סעיף ב בש"ך סק"ו. ולא משמע מידי. נ"ב עיין סעיף ג': בש"ך סק"ז. על פלוני. אסר בכל אופן שנתבאר כמו שאסר על עצמו. נ"ב משמע מיני' דלשיטת הר"ן שהביא ס"ק א' ה"ה בזה אפילו החליפן אחר וזה אינו להמעיין היטב בהר"ן אלא דבזה מודה הר"ן אפילו באילו אין אסור אלא בשהחליפן המודר עצמו. וזה ביאר נמי הסמ"ג בשם ר"י ומדין אסר על עצמו לא מצאתי מידי בסמ"ג. ולכן גם מה שכתב בס"ק א' וכ"כ סמ"ג הוא ע"פ דברי הב"י. וכבר תמהתי לשה בצד ב"י דידי ג"כ על כבודו בלשון זה. סוף ד"ה ומ"ש דדבר שזרעו בנה וכו' מסיים וכבר כתבתי ברא"ש סי' זה שאין זה דעת הר"ן אלא שאפילו החליפן אחר אסור. ונ"ב תימה לי הא זה שכתב הר"ן היינו דוקא להמדיר ומשום דאמר אלו אבל לגבי המודר דאין איסורו אלא משום כל חלופי א"ה ודאי דאינם אסורים אלא כשהחליפם המודר עצמו דשייך למקנסי' מדעביד איסור, ומ"ש תוך האיבעי' דכל איסור הנאה וכו' הילכך ל"ש הוא ול"ש חבירו על כרחך בשהחליפן חבירו והיינו מ"ש כדעת הסמ"ג בשם ר"י עיין ודוק

סעיף ד' בש"ך ס"ק י"ב א"ו כדפרישית וע"ש. נ"ב א"י מה פעל ובמה תירץ קושי' מהרש"א וכן הרשב"א גיטין כ"א הניח קושייתו בצ"ע ובהריטב"א עירובין משמע כמהרש"א דלא הקשה אלא ממת ע"ש וק"ל ועיין במ"ל פ"ח מה' גירושין. ולענ"ד אפשר להכי ל"ק לתי' ממכרו משום דזה לא מקרי כריתות הואיל דתלוי בבחירת אדם אם ירצה למכרו משא"כ מיתה ודומה לו שאין תלוי בבחירת אדם ומיתה ודאי מוכרח דמקרי כריתות גיטין דף פ"ג ע"ב ע"ש וק"ל. שוב ראיתי שהש"ך כיון בפירושו שלא תלכי לבית אביך כולל אף שלא תלכי לבית בניו במקום שהם דרים ואפילו אינו בית אביהם ולא נראה הכי דעת כל הראשונים ואף לא דעת הטור א"ע סי' קמ"ג ע"ש ודוק: ל. סעיף ז' בש"ך ס"ק כ"ג מסיים וכן משמע בתשובת רשב"א נ"ב עיין בזה תשובת ר"י מטראני חלק א' סי' קי"ח

סעיף יא בש"ע האוסר על עצמו יינו של פלוני. נ"ב ובזה אפילו מכר הפלוני יינו לאחר אסור הכי איתא בפי' הרא"ש דף פ"ב ע"ב סוף ד"ה ומדסיפא:

סימן ריז סעיף ח' עיין בב"י מקשה בשם הר"ן על הרמב"ם מדוע מחלק בין עופות לדגים אחרי שבגמרא משוה אותם ומביא המהרי"ק שמאריך בתירוצו. ואני בעניותי א"י מה קשה להו שהרי בדגים כתב הרמב"ם שתולה במקומות וכתב עליו הטור ובודאי כן הוא והתנא דקאמר וכו' במקומו הי' השליח ממליך עליו וע"כ מ"ש הטור והתנא אין בדקדוק שהרי לא מצינן שום תנא הכי אלא אדרבא בהתנאי' מבואר דדגים אינם בכלל בשר אלא דהסוגיא מוקמי לר"ע בשהקיז אלא ע"כ דקאי על קושי' הגמרא דמקשה בפשיטות דגים נמי מימלך עלייהו ומתורץ אליבא דהרמב"ם שבמקום הש"ס הי' ממליך עלייהו ומ"מ סובר הרמב"ם דבדגים מקומות יש ובעופות בכל מקום מימלך עלייהו ולהכי משוה אותם במקום הש"ס ומקשה מ"ש עופות דאסירי משום דממליך עלייהו בכל מקום הא במקומינו בדגים נמי מימלך ומשני דדגים מותרים ביום הקזה אפילו במקום דמימלך וזה למד ממה שסתם התנא עופות לאיסור ודגים להיתר שפיר דסותם אף במקום דממליך כגון ביום הקזה. אבל איך סותם עופות לאיסור אם נתנה במקום א"ו משום דעופות בכל מקום ממליך עלייהו וכן מוכח מדברי רשב"ג שאמר עופות מותרים ואין צ"ל דגים הרי דיותר ראוי לאסור עופות מדגים וא"כ מה מקשה על הת"ק מעופות אדגים א"ו דעלוי דעופות אינו אלא שהם בכל מקום ממליך עלייהו ומ"מ שפיר מקשה מ"ש במקום הש"ס ודוק סעיף י"ג. עיין ש"ך ס"ק י"ט ומה שמסיק דבאמת אם אמר ירק שאני טועם אסור אף בירק שדה לענ"ד ליתא ולהכי דייק התנא ואמר מפני שיש לו שם לווי וכן השנוים שם במשנה כולם ושמן שומשמין שכל שיש לו שינוי בהשם אפילו אומר שאני טועם אינו מרבה אותם ואין זה כלל בדמיון כבוש או מלוח ושלוק עיין בדף נ"ג ודוק אך בודאי הנודר מן התמרים לענין הדבש שוה לענבים שאני טועם שהוא איבעי' דלא איפשטא אם אסור ביין לכן עדיין צ"ע סעיף ט"ו. בש"ך ס"ק כ"ג, ובתשובת מהרי"ל וכו' נ"ב ע"ש כי לא חידש מאומה כי אם שכתב שדעת הרא"ש לאסור וכדכתב הטור:

סעיף י"ז ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם ואפילו וכו'. יש לעיין אם מהני לזה מפרש שלא כיון אלא לחד במחצה על מחצה ומכ"ש ברוב ומיעוט אם מפרש כהרוב. כי לפ"ר יש ללמדו מסי' ר"ח ומכ"ש ברוב ומיעוט כנ"ל. וכן משמעות הפו"ד בסי' ר"ח. אלא דלא משמע לי כלל הכי מסתימת הגמרא וכל הפוסקים והטעם לחלק י"ל דהא בסי' ר"י בט"ז סק"א מבואר בשם הרא"ש וריב"ם שאם הוציא פת סתם בכונה ואמר שלא כיון אלא לפת חטים אמרינן דברים שבלב לא הוי דברים. וא"כ ע"כ לחלק בין זה לבין הדין דסי' ר"ח דמהני פירושו ע"פ כונתו ולא אמרינן דברים שבלב לא הוי דברים. ויש לחלק בשני אופנים דדוקא גבי פת די"ל כ"ע קורין בין דחטין ובין דשעורין פת סתם שפיר י"ל דלא אזלינן בתר דבריו שבלב נגד המפורש בלי ספק. משא"כ היכא דבלשונו גופו יש ספק שפיר דאזלינן בתר כונתו כיון שהכונה אינה מכחשת הלשון בבירור. וא"כ ודאי דהכא נמי דמועיל פירושו אפילו במחצה ע"מ. אך יש לחלק נמי דדוקא בסי' ר"ח כיון דא"א לומר דכונתו הי' בלשונו על שניהם בשר