בית מאיר יורה דעה קמה

לא בזה ולא בזה דמשמע דאיירי כדעתו הנ"ל ע"כ ל"ד אלא לישנא מקוה שחלקו משמע שמקוה אחת שלם חלק לשתים אבל ודאי נראה מפירושו שה"ה אפילו חלק והניח בצד אחד מקוה שלם ובצד השני חסר נמי לא עלתה הטבילה בהחסירה והטעם כמבואר בר"ש שם משום דנראה כשתי מקואות ור"ל מפני ששפתי הסל והגרגותנא עולים למעלה מן המים. ותדע שהרי רש"י פי' דהא ארעא כולא מחלחלא והמים הנובעין באין מנהר גדול ובעינן מ' סאה במקום אחד. וזה להדיא דלא כפי' הריב"ם. וגוף פי' הריב"ם תמוה לי שפי' כשחופר וכו' כנ"ל והרי זה תלה בדלא תניא דזה גופה מנ"ל דהיכא דחופר כנ"ל דלא מהני החלחול אף דמינכר מפני שבשניהם חסרים לא מהני כשפופרת או להגהות הב"י הצירוף. בשלמא לפי' רש"י באמת כתב הרא"ש דמזה מביא הר"י ז"ל ראי' שאין עלי' תשו' דאף מעין בעי מ' סאה במקום אחד והיינו מפני המפורסם בבתי המדרשות שלטבילת אדם אף במעיין בעי מ' סאה וקשה ות"ל שהיא מחוברת ע"י החלחול לנהר גדול א"ו שמ"מ פסול מדרבנן מפני שאינו נראה מ' סאה במקום אחד. אבל לפי' הרמב"ם קשה כנ"ל. וגם העיקר חסר. ולהכי לענ"ד הדין שהעתיק הרמ"א משמו ומותר וכו' וכן דין הש"ע אם המקוה האחד שלם והשני חסר שהנקבים מצטרפין הכל צ"ע למעלה כי לא נפקו אלא מפי' הריב"א והוא לענ"ד נגד כל הפוסקים ובפרט מפי' רש"י הנ"ל לא משמע כלל הכי אלא צ"ל כל שאינו כשפופרת ביחד אסור ומשום גזירה דרבא במקוה שחלקוה בסל וגרגותני ומשום דנראה כשתי מקואות. (שוב מצאתי בתשו' ח"צ סי' מ' נמי משיג על ההוא דינא מכח פרש"י וזה נכון. אמנם מה שמחלק מדעתו בין שק וקופה לסל וגרגותני דלא כהר"ש לענ"ד הם דברים שאין בהם ממש והוכחת הר"ש הוא מדמחלק בין סל וגרגותני שמלאו כלים לחלקו ש"מ דמה דנקיט מטבילן היינו אפילו ליכא בפיו כשפופרת דאילו נימא דוקא בדאיכא הא לא"ה לא מהני מה דעריבו דרך הנקבים א"כ מה משמיענו בחולק דלא עלתה לו טבילה פשיטא דהא בחולק פיו הוא למעלה מן המים א"ו דערובו הוי ע"י הנקבים בלא פיו ומ"מ משמיענו דכי חלקו נעשה כשני מקואות. ומה שפי' בדברי רבא הוא פי' זר ואינו אלא סניגרון לדבריו הראשונים ואף אין ענינו כלל לפירושו לשון החולק ע"ש ודוק. ובהדיא איתא בהגהות רמ"א סעי' ט' מהרמב"ם דין סל ושק כחדא דלא כדעתי'). ואולם גוף דינא דרבא תמהני שלא העתיקו הרמב"ם ז"ל. ולהנ"ל בעניותי א"י מה הוקשה להראשונים בפ"ח דטהרות הביאו הב"י על המתני' דפ"ו דמקואות דתנן עירוב מקואות כשפופרת. ות"ל דבהנ"ל מוכח דוקא טופח אינו חיבור הא ע"מ להטפיח הוי חיבור. ומה הקושי' הא זה דעירוב מקואות היינו שתוך הכותל המפסיק יש נקב שעל ידו מעורבים המים ופשיטא דבפחות מכשפופרת לא עדיף ממקוה שחלקוהו בסל דאף שכולו מעורב מ"מ מפני ששפתי הסל עולים למעלה מהמים פסולה משום דנראה כשתי מקואות ומכ"ש כשמחיצות הכותל מפסיק אלא שמתחת למים באמצע הכותל מעורבים ע"י נקב דפשיטא דיש לפסול מטעם דרבא משא"כ בטופח ע"מ להטפיח דאיירי דהמים המחברים הוא על פני שטח הארץ ורואה פני האויר ונראה כמקוה אחת ע"י שניכר לכל החיבור דהא בלא זה ע"כ לומר דבנקב כשפופרת במקום אחד לא חשו למה דנראה כשתי מקוואות. ומכ"ש דקשה לפי' הריב"ם אליבא דגירסת הב"י דבשניהם חסרים בעי כשפופרת במקום אחד ולא אמרינן בהו אפילו ע"י צירוף לכשפופרת הא כשפופרת במקום אחד מהני די"ל דמתני' דמקוואות איירי בשניהם חסרים וטופח ע"מ להטפיח חיבור איירי באחת שלם ואחת חסר. ואולי הוצרכו לבא לחילוקם מיתר משניות מלבד ההוא דפ"ו דמקואות דאיתא נמי שם מדין כשפופרת מה דלא שייך לבא עליו מטעם שנראה כשתי מקואות וצ"ע

סעיף נ"ז הג"ה ולכן כלי וכו'. עיין ש"ך כתב ע"כ דבמעיין איירי. וכל דבריו לענ"ד תמוהים דהא לשון הרא"ש הוא ממתני' דפ"ז דמקואות מחט שהיא נתונה על מעלות המערה וכבר הביא הב"י שהרא"ש כתב מערה היינו מקוה ומעולם לא נאמר על מה דצריך מעיין דוקא שם מערה. ובלי שום ספק דאיירי ממי גשמים. ומה דקשה לו דאי במקוה אפילו יש מ' סאה מה הוי כיון דהוי זוחלין כשנתלש. ושכח בזה דברי עצמו שבס"ק ל"ו השיג על המהרי"ק ופוסק דנפסק מן המעיין דין מקוה עליו וא"כ מה בכך דאיירי במעיין אכתי קשה אפילו יש מ' סאה מה הוי כיון דהוי זוחלין. אבל באמת מעיקרא אפילו במקוה לק"מ מתרי טעמי חדא מדברי הריב"ש שבב"י פה שהוא בלשון זה תוך ד"ה כתב עוד שנשאל וכו' ואף חוץ לגומת המקוה במקום שמגיעים המים יכולים להטביל כלים שגוף הנטבל יעלה בהם ואין נקראים זוחלים אעפ"י שלא ישארו המים במקום שמטביל בו הרי הוא נקרא אשבורן כיון שמן המקוה באו ואליו הם שבים אלא שנפחתו בהכרח מחמת אדם. וזה הוא גונא דא ממש שבודאי לא ישארו המים על המעלה כאשר יסיר האדם ידיו אלא הם שבים אל המקוה ותו מן הטעם שביארתי אני שם ס"ק ל' שמאחר שהמחט מונח והגל בא עליו טרם שניכר זחילתו על הארץ עדיין לא נפסלו ולא נעשו זוחלין אפילו לא ישיבו אל המקוה. ומה שכתב ותו דאי במקוה איירי וכו' ואם איתא הא אפילו בגל שנתלש מהמקוה ס"ל הכא דמטהר בזוחלין גם זה לענ"ד אינו דשם כבר ביארתי ס"ק הנ"ל דאילו ים אינו מטהר בזוחלין נמצא מי הים פסולין לטבילה מטעם זחילתן על קרקע הים עד שיתאספו במקום אשבורן ופשיטא דאפילו בשעת נפילה עדיין לא באו למקום אשבורן ונשארו בפיסולן כמקדם משא"כ לר' יוסי כיון דבמקומם היו מטהרים בזוחלין רק כשנתלש הגל ממנו והופסק מעיינו יופסלו מפני זחילתן עדיין בהכשירן עומדין ומטהרים וה"ה הכא שהיו מקודם במקוה באשבורן אינם נפסלים בנפילתם עד שינכר זחילתן ממש. לכן לענ"ד הברור שדין זה במקוה מי גשמים איירי. ושוב ראיתי שכבר הרגשתי נמי על דברי הש"ך אלו בהעתק הישן הנ"ל וע"ש. אמנם אם המקוה מי מעיין תלי' בפלוגתא דלעיל סעיף ה' דלמשמעות התה"ב כמו שלדעתו או ע"פ סברת מהרי"ק דאף שנתלש מ"מ כל כמה שהם זוחלין עדיין לא פסק חיותם ומטהרין בזוחלין כן מטהרים בכ"ש ה"ה בזה או על פי סברתי דכל כמה שלא הזחילו על הארץ עדיין בדינם הם עומדים ה"ה לענין כ"ש. אמנם לסברת הש"ך דיש הבדל בזה שאף במקום שמטהרים בזוחלין מ"מ מיד שנתלשו יש להם דין מקוה לענין מ' סאה ה"ה בזה ודוק

סעיף ע"א. בט"ז ס"ק פ"ו לפי שכאן מיירי אפילו בטמא טומאה דרבנן. נ"ב לא מן השם הוא זה דהא הרמב"ם פסק בזה דלא כר"י אלא כר"מ דבטומאה דרבנן טהור ואעפ"כ כתב לשון זה. אלא העיקר מטעם הש"ך סק קמ"ה: סימן ר"ב סעיף ו' ט"ז סק"ו. ולפי זה אתי שפיר וכו' דרך פיו. נ"ב ע"ש בהרמב"ם שכתב גם שם והופכה במקוה ומטבילה והיינו ע"כ כדברי הב"ח דסתם יורה גדולה פיו רחב

הלכות נדרים סימן ר"ד. סעיף א'. עיקר נדר וכו' או שיאמר אסור ככר זה עלי וכו' וכן הוא ברמב"ם וטור דלשון זה לחוד הוא עיקר נדר. וכן הוא בר"ן ריש נדרים וכן באמת מבואר בסוגי' דשבועות שתים בתרא מסקנת רבא שפי' דאיסור הטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר נדר ופירשו שאמר איסור ככר זה עלי. ואין חולק לענ"ד בזה אמנם המ"ל פ"א מה"נ הניח הר"ן בצ"ע שסותר עצמו במ"ש בשבועות פרק הנ"ל בלשון זה והיינו דאמרינן עד שידור בדבר הנידר שעיקר נדר בהתפסה הוא ואע"פ שאם לא התפיסו חייל ההוא מדין יד הוא דמהני שכשהוא אומר הרי זה אסור עלי אנו גומרין בדבריו כקרבן עכ"ל. ולפיכך כתב והמ"ל