בית מאיר יורה דעה קמד

שפיר למיעבד הכי דנהי שאף. אותן המים שלמעלה מן עלי' זו יש בם לבדם שעור מקוה מ"מ מפני שמורגלים לחממה וכשרוצים לחממה שואבים מהם כדי לחסרה כדי שלא ירבו הצוננים ויש לחוש שישאבו עד שתחסר מן מ' סאה ושוב ימלאו אותן בהחמין שהם שאובין גמורים ואף שהם מי מעיין שאינם נפסלים בשאיבה מ"מ באופן הנ"ל שהמים שלמעלה מופסקים ע"י הנסרים ואינם מחוברים. ע"י נקב כשפופרת לא חשיבי המים שלמעלה אלא כדי גשמים שנפסלים בשאיבה כשאיו בם לבד מ' סאה והכי איכא למשמע נמי מן תשובת הרא"ש כלל ל"א סי' ו' ע"ש וק"ל. ותיקונה על פי נקב בתוך הנסרים כשפופרת ושפיר

סעיף מ"א. בש"ך ס"ק צ"ג וכדבריו מוכח וכו. גם לדבריו אתי שפיר. נ"ב לפ"ר א"י לפרש מה דלפרש"י לא אתי שפיר

סעיף מ"ד בט"ז ס"ק נ"ה. דהתם ההמשכה הוא בהיתר נ"ב א"י לכוון מה היתר ואיסור בזה יותר מזה

סעיף מ"ח. ואם הסילון של מתכת מחובר לקרקע וכו' לשון זה איתא נמי בהטור. והברור שלשון זה משמע אפילו לקח סילון הנעשה תחילתו להשתמש בתלוש וחיברו לקרקע. וכן מורה בבירור לשון תשו' הרמב"ן סי' רכ"ז שבב"י שהרי כתב נמי אך אם קבע הצינור בקרקע כדי שיעברו המים בתוכו למקוה כשר ומביא ראי' ממתני' דפ"ו דמקוואות כיצד מביא סילון של אבר מניח ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים ומושכן וטעמא כדאמרינן דכל שהוא קבוע בקרקע בטל לגבי קרקע ואינו מקבל טומאה וכמו ששנינו במס' כלים כל כלי מתכת טמא חוץ מן הדלת וכו' והצינור שנעשו לקרקע עכ"ל. ובודאי שהמתני' דמקוואות דקתני ומביא סילון של אבר אינו מתפרש בנעשה מתחלה לקרקע אלא אפילו סילון פשוט הנעשה להשתמש בתלוש מביאו ומחברו בקרקע והוא כשר. אבל תימה לי שהרי במס' ב"ב דף ס"ו מסיק דלרבנן בדף של מתכת בין קבעו ולבסוף תיקנו ובין תיקנו ולבסוף קבעו נמי מקבל טומאה וכן פסק הרמב"ם סוף פרק י"א מה' כלים. ולהכי נראה שמיאן הרא"ש בתשובה לפרש המתני' דסילון מטעם חיבורו בקרקע שהרי כשנעשה להשתמש בתלוש אינו מועיל אח"כ קביעתו בקרקע [ומצאתי שכבר הרגיש התוי"ט פ"ו דמקוואות עלי' דהרשב"א מן פי' ר"ע משנה ד' פ"ב מכלים] אלא מפרש היתירה מטעם השקה שהוא הדין דסעיף מ"ט וההוא דינא דסילון כתב בהתשובה כלל ל"א סי' ז' בלשון זה אמנם יש להתיר מקוה שהמים נכנסים לתוכו דרך סילונות של מתכת מטעם אחר כיון שאינם מקבלים טומאה כדתנן בפרק י"א כלי מתכת שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ וכו' מפני שנעשו לקרקע ואפילו אינם מחוברים לקרקע טהורים כיון שלא נעשו אלא לשמש הקרקע וכן הנך סילונות כיון שנעשו להיות מונחים בקרקע תמיד אינם מקבלים טומאה. הרי להדיא שאינו מתיר סילון אלא מטעם שנעשה מתחילה אך לחברו בקרקע אבל ליקח סילון הנעשה מתחלה להשתמש בתלוש מעולם לא התיר לחברו בקרקע וא"כ על הטור ודאי יש לתמוה שפוסק שלא כדעת אביו. ועל הש"ע נמי קשיא שפוסק כהתשו' המיוחסת להרמב"ן והיא צ"ע כנ"ל ואולם אף על דעת הרא"ש קשה כי מ"ש בנעשה מתחלה להשתמש עם הקרקע ומ"ש דף שקבעו ולבסוף תיקנו דהיינו עשיית הכלי לא הי' אלא להשתמש עם הקרקע. (ומצאתי שהרגיש בזה הס"ט בסי' קצ"ח) ומה שהביא הרא"ש ז"ל ראי' מפרק י"א דכלים י"ל דזה החוץ אינו מוציא אלא אותן כלים שתמיד אין עשייתם ראוים אלא להשתמש עם הקרקע וע"ש תי"ט משא"כ דף וסילון דפעם משתמשים בו בתלוש דבזה הלכה כרבנן דדף דאף אם כלי זה נעשה מתחילתו להשתמש עם הקרקע מ"מ אין קביעתו מטהרו. וזה נראה בדעת הרמב"ם שסותם סוף פרק י"א מכלים כרבנן דדף ובפ"ט הלכה א' מעתיק מתני' דכלים חוץ מן הדלת וכו'. ובזה מה שסתר הרא"ש בתשו' וכתב ומה שכתבתי דאפשר לפרש צינור היא צינורא דדשא אין נפקותא בזה שהרי תלה טעם טהרת אלו הכלים מפני שנעשו לקרקע ופי' ר"ש מחוברים עם הקרקע ותשמישן עם הקרקע וכן צינור שנעשה לחברו בקרקע לענ"ד צ"ע דלההוא פי' צנורא דדשא שפיר דהוי דומיא דאינך כלים דכל עיקר תשמישן ועשייתן אינו ראוי לתשמיש תלוש. משא"כ סילון. ודע שמה שהראב"ד ז"ל שם סוף פרק י"א משיג וכתב אבל אם היתה כלי וחיברה לו טמאה עד שיתבר פירוש במסמר. כנראה כתב פי' זה כדי דלא ליקשי עלי' מדינא דדף ומחלק בין קבעו לבד לחיברו במסמר. ולענ"ד לא הועיל בזה כי מ"מ קשה מפרק ח' הלכה י"ב שמבואר מסוגי' דפרק במה אשה דאפילו קבעו במסמר לא מהני א"ו מוכרח פי' הרמב"ם וכדפירשו הכ"מ עם כי הוא דחוק. ואולם פסק הרמב"ם פט"ו הלכה ו' שכתב תנור של מתכת וכו' מטמא משום כלי מתכת ולא במחובר לקרקע והוא ע"פ פירושו להמשנה בלשון זה לפי שהכלים הבנוים בארץ טהורים בזה נראה אפילו כדעת הרמב"ן בהתשובה דכל שנקבע בקרקע אפילו הי' תחילה כלי שהשתמש בו בתלוש נמי נתבטל ואינו מקבל טומאה וא"ל תנורים שלהם אפילו של מתכת לא היו ראוים כלל להשתמש אם לא ע"י בנינה בקרקע דא"כ אפילו קודם שנקבעו בקרקע לא יקבלו טומאה כדפסק בפרק ט' הלכה א'. ואולי ר"ל ולא במחובר לקרקע היינו שנבנו מתחילה על הקרקע וא"כ ל"ק עליו אלא הקושי' הנ"ל מדף וצ"ע

סעיף נ"ב בסופו אם יש נקבים דקים הרבה מצטרפין וכו' אם המקוה אחד שלם והשני חסר אבל אם שניהם חסרים אינם מצטרפין. זה מדברי ראב"י שבב"י שכתב תחילה נראה דאם יש נקבים וכו' מצטרפין וראי' ממתני' דאם הי' שק או קופה מטבילין כמו שהן מפני שהמים מעורבים בהם. וסובר דהטעם מפני שהנקבים הדקים שבשק או קופה מצטרפין לכשפופרת. (וע"ז יש לתמוה מי לא ארי' נמי דמטבילין מחט קטנה תוך שק קטן מאוד עד שכל נקבי השק יחד אינם כשפופרת) ושוב כתב והא דאמר רבא בפרק חומר בקודש מקוה שחלקו בסל ובגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה דהא ארעא וכו' אלמא לא מהני נקבים להיות חיבור וי"ל דהתם מיירי שאין באחד מהן מקוה שלם לבדו דאז אפי' כשפופרת לא מהני להיות חיבור. (כן הנוסח במרדכי דפוס אמשטרדם) וזה בודאי דלא ככל הפוסקים והש"ע שמבאר להדיא שאפילו בשניהם חסרים מהני כשפופרת. ולהכי נראה הגיה הב"י וכתב וי"ל דהתם מיירי וכו' דאז אפילו כשפופרת לא מהני נקבים ור"ל שדעתו לחלק דבשניהם חסרים צירוף הוא דלא מהני הא כשפופרת במקום אחד מודה דמהני וכן פסק בש"ע ולענ"ד אין הלשון סובל הג"ה זו דא"כ מה לשון אפילו דפשיטא בלא כשפופרת אף ע"י צירוף מה"ת אלא כך הי' לו לומר לפי' הב"י דאז לא מהני צירוף לכשפופרת) ושוב כתב וההוא ארעא דחלחולי מחלחלא (כלומר דקשה לו לדרכו דהא בארעא החלחול מגיע עד נהרות וימים נמצא דהוי שלם וחסר ומדוע לא נימא התם הצירוף לכשפופרת) ה"פ כשחופר בסמוך זה לזה ב' או ג' חפירות שכולם חסרים ואין באחד מהם מ' סאה אע"פ שניכר דארעא חלחולי מחלחלא והחלחול מפעפע מזה לזה אפ"ה לא הוי חיבור. (ור"ל כיון שהג' חפירות חסרים לא מהני החלחול ואי משום דידעינן דארעא חלחולי מחלחל ומגיע עד למעיינות גדולת זה החלחול אינו ניכר ולא חשוב חיבור) אבל אם חופר אצל הנהר או אצל המקוה שלם בכדי שאנו רואים את החלחול כה"ג נראה דהוי חלחול חיבור וראי' משק וקופה. ובאמת לענ"ד הראי' משק וקופה המעיין בפי' הר"ש ורמב"ם אינה ראי' של כלום כי שם לא משום צירוף כשפופרת הוא וכדהוכחתי לעיל בהג"ה אלא כדפירשו שבטלים המים שבתוכם אגב מי המקוה כיון דמלא נקבים ואין מחזיקים מים כלל. וכן פי' הרמב"ם וכדמבואר בהגהות רמ"א סעיף ט'. ומה דקשה לו מדינא דרבא מקוה שחלקוה וכו' והוכיח מזה דלא איירי אלא בשניהם חסרים אחר החלוקה הגם שרש"י ז"ל נמי פירש לא עלתה לו טבילה שעשאן כשני מקואות ואין שיעור