בית מאיר יורה דעה קמב

אותו מכל צד ומ"מ אם טבלה ע"ג לא עלתה לה טבילה משום גזירת מרחצאות אטו תוך כלים היכא שהוא קבוע:

ומכ"ש באופן הנ"ל לטבול אך בתוך כלי המקבל טומאה. את זה ראה הב"י והביט שאין היתר לזה אלא בנקב המטהרו שתו אין בו משום גזירת מרחצאות מדאין שם כלי כלל עליו לא לענין שאובין ולא לענין טומאה שבזה פוסק כחומר היוצא מפי' הרמב"ם להתוספתא דבעינן נמי שתהא קבוע בארץ ולענ"ד לא יפה הגיה הרמ"א ז"ל לכתוב וי"א דבעינן כשפופרת (ע"פ הטור ורא"ש בתשו' כי בהתשו' הרא"ש הוכיח הב"י דאפי' בשפופרת נמי לא ודבריו בהד"מ נמי לענ"ד אינם סלולים ע"ש ודוק) כי נהי דבכ"ח ששיעורם בכזית החמיר מ"מ בכלי עץ ששיעורם כרימון ובכ"ח ששיעורו כאגוז הקיל (שיעור אגוז הוא פחות מביצה וגדול מכזית שבת דף פ"א) דהש"ע בעי לטהרו. ולשיטת הראב"ד בכשפופרת לענ"ד בודאי אם טבלה בו לא עלתה לה טבילה. ובזה ממילא מסולק הצ"ע שהניח הש"ך סס"ק כ"ג ע"ש היטב ודוק. אך לפ"ז הא צ"ע מה שמביא הב"י בשם הר"ן סוף ד"ה וכתב הרא"ש בפרק התינוקת בלשון זה ואיכא דקשיא לי' וכו' משמע דוקא כמוציא רימון דנפיק לי' מתורת כלי ואמאי בכשפופרת סגי. ולדידי הא לק"מ דקשיא להו ולאו כלי הוא ונהי דמשום שאיבה לית בהו ע"י חיבור כשפופרת מ"מ גזירת מרחצאות איתא תוך כלים עד שינקבו כמוציא רימון. וביותר יש לתמוה על הר"ן ז"ל שהרי נמי עומד בשיטת הראב"ד ולמה דחק שם וצ"ע. לכן בע"כ אני מוכרח לחזור מדעתי ולומר דס"ל דזה אינו דומה ודוקא בלטבול על כלי המקבל טומאה בלא שום מעשה הוא דגזרו גזירת מרחצאות דכל שהכלי מקבל שום טומאה לא תעמוד עליה ואפילו המים לא נפסלו מכח שאיבה כגון על גבי ספסל משא"כ תוך כלי והוא מוכרח למיעבד מעשה כדי לפוסלו מהיותו כלי כדי שלא יופסלו המים משום שאובין שוב לא גזרינן במידי שמפני הכרח המעשה מידכר דכיר ולא חשו עוד מה שהוא מקבל טומאה עדיין. אמנם מדלשון הרמב"ם וש"ע המה בסתם נקב המטהרו. וגם בב"י הכריח מתשו' הרא"ש דלטבול תוך כלי לא מהני שפופרת אפשר מהראוי לנהוג לכתחילה בכלי עץ שינקב כמוציא רימון ודוק. ועיין בקונטרס ראשון לש"ע סעיף ח' ודוק:

סעיף ח בש"ך ס"ק כ"ו כתב דמיד שעברו בכלי נעשו שאובין. ר"ל שאובין דרבנן משום גזירה להר"ש מדהוא קבוע אטו פעמים יקבע אותו סמוך למוצא המעיין ואין שם כשפופרת ולהרא"ש מפני שהוא על שפת המעיין גזרינן אטו תוך כלי אינו מחובר למעיין. שוב כתב בשם הב"ח אבל נקב בשולי הכלי כשפופרת אז ודאי דנתבטל שם כלי ושרי לטבול אף בתוך הכלי וכו'. זה לענ"ד ליתא עד שינקב נקב המטהרו כל כלי כדינו וכנ"ל:

שוב כתב שם בהג"ה ועיין בב"י וכו'. וכבר מחו לי' אמוחא הר"ר יוסף טייצאק והב"ח. המעיין בב"י היטב יראה כי אין במחיית הר"ר יוסף כדי להמית ואדרבא מפי' הר"ש משמע כהב"י שהרי כתב ואי לאו מתני' דעל גבי שפה כ"ש הייתי יכול להעמיד דבכי ההוא גוונא ודאי דוקא פסלינן (ר"ל שהשוקת עומד על שפת המעיין ואין שם כשפופרת הנוד והוו המים שבתוכו שאובין גמורים) אבל אי אפשר לומר כן דהא מכשירין על שפת השוקת ופסלינן בתוך השוקת ואילו לפי' הרמב"ם והרא"ש מיבעי' לי' למימר איך אפשר שיהא הכלי עומד במקום מוצא המעיין ולא יהא שם כשפופרת ויעברו נמי מן צד הכלי על שפתו אלא משמע כהבנת הב"י בדעתו אמנם הב"ח יפה הקשה על פי' זה ע"ש

ס"ק הנ"ל כתב הב"י בשם המרדכי וכו' אל גיגית וכו'. עיין ב"י תראה כי עיקר חידושו אף שהגיגית גדולה טובא ומקבלת מ' סאה בלח שאינו מקבל טומאה. מ"מ לענין שאיבה כלי הוא ונעשים שאובין (וא"י מה החידוש ולו יהא כלי גללים) וא"כ ע"כ בגיגית של עץ איירי דכלל זה לא נאמר אלא גבי כלי עץ או עור או עצם כמבואר ברמב"ם פ"ג מה"כ. וא"כ יש לתמוה על מה שמביא שם בשם הרוקח ראי' לזה מדאצטריך לתרץ בירושלמי ים שעשה שלמה נקובים היו ות"ל דהוי גדול טובא ולא מקבל טומאה. והא הים הי' כלי מתכת ומה לו ענין לזה. וכן מצאתי בתוס' פסחים דף ק"ט ע"ב באמת משני הכי. ומה שמסיים הש"ך ופשוט הוא דאם יש בשולי הגיגית וכו' דכשר. לענ"ד להנ"ל ליתא אלא צריך נקב המטהרו שהוא כמוציא רימון בכלי עץ. ואל תאמר הא בל"ז אינו מקבל טומאה כיון שמחזיק מ' סאה. כי עיין בהרמב"ם הנ"ל תראה כי הכלים העשוים להתגלגל לא מקרי כלי עץ העשוי לנחת ומקבל טומאה. וא"כ סתם גיגית לענ"ד נמי מקבל טומאה ודברי המרדכי הנ"ל נמי מזה צ"ע

סעיף י מעיין שהמשיכו וכו' כתב הט"ז ובפרישה הקשה וכו'. ויפה כיון דז"ל הפרישה ויש לתת טעם מ"ש מטבילה בנהרות בעת הגשמים דפוסל ר"י הא גם נמשך המעיין עם מי הגשמים ולמה לא יהא למי הגשמים תורת מעיין. כצ"ל דלא כש"ך ס"ק ל"א מפני הגירסא משובשת שגג בכוונתו. והט"ז בסעיף ב' דחק לתרץ בדבריהם שאינם מובנים לי. ולדידי נראה דל"ק לפסק הרמב"ם פ"ח מה' פרה שכל הנהרות פסולים למי חטאת זולת מי נהר המושך דהיינו מעיין וע"ש בכ"מ. וא"כ י"ל נהרות שאין הגונות למי חטאת להכי פוסל בהם רבי' נוטפין משא"כ מעיין מתוך חשיבותו אפי' למי חטאת ועכשיו הבריכה שהם מי מקוה מחוברים אליו שפיר אינו נפסל ברביית נוטפין. ואף הפרישה תי' בטוב טעם דש"ה וכו' ע"ש: בש"ך ס"ק ל' מביא המהרי"ק ופליג עליו וראיית המהרי"ק מגל דוחה בקש וכתב דש"ה שהגל נתלש מעצמו וחיותו רב. וא"י מה סברא היא זו כל הנפסק נפסק מעצמו. תו כתב וגם נתלש מהים גופי' וא"י מה הרבותא דים ממעיין אדרבא מעיין כשר לטבילת זבים וים פסול. תו כתב וגם כן דרך זחילתו אף שנתלש וזה גופה סברת מהרי"ק דלא ניחא לו ולענ"ד אף דלשון רש"י חולין שמביא המהרי"ק מורה קצת כדעתו מדפי' דף ל"א ע"ב מטבילין בראש הגל הנתלש מן הים והלך למרחוק ובא לארץ הבין מדכתב והלך למרחוק שכל עיקרו נתלש מן הים. אמנם בחגיגה דף י"ט פרש"י ראשין אחד מראשי הגל כשהוא מגיע לארץ. וא"כ אף בחולין הכי כונתו רק מפני שגלי הים תמיד באמצעות הים רוגשים כתב והלך למרחוק אבל מ"מ י"ל דר"ל ראשו אחד נשאר מחובר בהים וראשו השני של הכיפה הגיע לארץ וא"כ לק"מ. ומה דנקט מ' סאה באמת ע"כ לכ"ע הוא ל"ד וכדכתב הדרישה ס"ק י"ג. וקצת משמע נמי הכי אף לשון הרמב"ם שכתב היו שני ראשי הגל נוגעים בארץ וא"י למה הקפיד שיהיו ב' ראשיה נוגעין בארץ ומה כולי האי אם ראש השני עדיין תוך האויר הא מ"מ הטבילה היא על הארץ וצ"ע. ולהנ"ל אולי כונתו שראש אחד יהי' עדיין מחובר תוך הים וקרי לי' נמי על הארץ מפני שעיקרו דים שוכן על הארץ. ואם לא ניחא ל בזה מפני סתימת הפוסקים הנשמעים כדעת מהרי"ק דאפילו כולו נתלש וכדמשמע נמי לשון הרמב"ם לפי פשוטו יראה לענ"ד דיש לדחות ראייתו באופן זה אחרי שנדקדק לדעת המהרי"ק, קשה לתירוץ ראשון שבגמרא דקמ"ל דלא נגזר אטו חרדלית של גשמים מה ארי' דתנא גל שנתלש ונפל על האדם כיון דאיירי ביושב ומצפה ליתני גל שנתלש ונפל על הארץ טובלין בו ולא יהי' מקום לטעות דאיירי בלא כונה וממילא יהי' נשמע דלא גזרינן אטו חרדלית. אלא משמע דבאמת אחר שנפל לארץ והוכר זחילתו שוב אין מבטלין בו אחרי שהופסק מעיינו. אך בזמן נפילתו קודם שהוכר זחילתו על הארץ נהי דאשבורן לא הוי מ"מ כל כמה שלא הוכר זחילתו על הארץ לא נפסלו ונשארו בטהרתן כמו שהיו כשרים בתוך הים [ועיין סעיף נ"א] לר' יוסי משא"כ לר' יהודה דסובר דים אינו מטהר אלא באשבורן פשיטא דעדיין הם פסולים ולא נעשו אשבורן ולהכי מפרשו הראשוני' דאתי' כר' יוסי ודוק ויתר הדברים בהש"ך מבואר לעיל

סעיף יב בש"ך ס"ק ל"ז. עיין בו ותמצית דבריו לתי' הטור שבסי' קצ"ח שהרא"ש פי' לדר' יוסי ובלבד שלא