בית מאיר יורה דעה קלח

מהר"ש פ"ד דמקואות למדתי שזאת התוספתא היא גופא דתוספתא שמביא הב"י מגמרא דמכות ושם הטעם משום דחיישינן שמא באותו מקום היין עומד צבור במקומו וכדכתבו תוס' שם במכות דמיירי ביין לבן אבל באדום חזינן אם משונה מראות המים. ובהתוספתא דמיירי ביין אדום ולכן שם לא עלתה לו טבילה מחשש הנ"ל. אבל במקום שלא נשתנה ודאי ליכא למיחש לזה אבל ודאי מקוה שנפסל בשינוי מראה אפשר להתוספתא אף אם יש מ' סאה שלא נשתנה נפסל כולו משום שינוי במקצתה אם נימא שהתוספתא חלוק על המתני' וכן צ"ל להרא"ש וטור שסתמו דלא כהמתני' אלא כהתוספתא וצ"ע:. עוד שם מקשה על הרמב"ם וכתב וקשה שהרי כתב בפ"ד וכו'. וקשיא לי א"כ אף לפי' התוספות שכתבו שביין איירי ומשום חששא דטבילה ביין בעין נמי קשיא הרי תנן ג' לוגין מים ונפל לתוכו יין ומראהו כמראה היין ונפל למקוה לא פסלוהו. וכך פסק הטור ופסק נמי אבל שאר כל המשקין לא פסלו המקוה בג' לוגין ומשמע דמותר לטבול תיכף ונמי נימא שמא עומדים שאר המשקין צבור בעין. אמנם בכ"מ שם מחלק בין נפל לתוך המקוה ע"י שפיכה דלא חיישינן ואמרינן ודאי נתערב יפה יפה ובין נשבר חביות בתוך הים דחיישינן כיון שלא נשפך מלמעלה למטה שמא עומד בפני עצמו וממילא אף הנ"ל לק"מ וק"ל: סעיף ל"ו ואם חקק בו עיין ש"ך כתב ודוחק לומר דמיירי שחקק הגומא סמוך למקוה בענין דליכא המשכה משמע מיני' שסובר שאף אם חקק בו לקבל לא מקרי כלי אלא אותו מקום. וזה אינו כדאיתא בהדיא בהש"ע נעשה כולה על ידו כלי וא"כ פשיטא דלק"מ דמיירי שהצינור ארוך עד תוך המקוה ובאים מן הצינור למקוה והוי שאובין שלא בהמשכה וק"ל

שם בש"ך סק"פ הניח הרמ"א בצ"ע. וא"י כתב דברים אלו מבוארים בב"י ס"ס זה ומבואר שם דאם הכלים נקובים כשפופרת פשיטא דהוי חיבור. והמעיין שם יראה להדיא שמתרי טעמים השיג בשם התוס' חדא דאין ניצוק חיבור והיינו אפילו ניצוק ע"י שפופרת ועוד הא בעינן כשפופרת אשר ע"כ כתבו התוס' דההוא דינא דפרק כל הבשר לא נאמר רק לענין נ"י. ומה גם כיון שעכ"פ מוכח מהפוסקים שחולקים על האגור בשם המרדכי דבפרק כ"ה לא איירי אלא לנ"י מה"ת לומר בשום ענין ניצוק חיבור שלא כמתני' דטהרות דהא אף המרדכי אינו מחלק שהיכא שהמים עולים תמיד הוי ניצוק חיבור. אלא כדי ליישב התוספתא שלא מחלק בין טבילת ידים לטבילת כל הגוף. אמנם למסקנתנו שבניקב בכונס משקה עכ"פ מחולק נ"י מטבילת כל הגוף שבזה מודה הש"ך וע"כ פי' התוספתא כביאר הב"י וממילא ניצק נמי אינו חבור בשום צד כסתם מתני' וזה ברור. ומה שמביא הש"ך ראי' מסעיף נ"ב יותר תימה התם שלא ע"י ניצוק הוא אלא בשניהם שוים ע"פ אדמה בענין שהחיבור הוא על הארץ משא"כ ניצוק שהחיבור ע"פ האויר ודוק

סעיף מ' בט"ז ס"ק מ"ז תוכן דבריו לחלק ולומר שאין המים שבדלי נחשבים שאובין משום חיבור המים שבכלי להמקוה ע"י ניצוק אף לפסק רמ"א שאין ניצוק חיבור ע"ש ודוק ועיין במרדכי שבב"י ס"ס זה וד"מ ס"ק ל' נראה מדבריהם להיפוך שאף שסובר המרדכי ניצוק חיבור לולא שסובר כלי שניקב בכונס משקה בטל לי' מתורת כלי לגמרי הי' נחשב המים שבתוכו שאובים והיו פוסלים המקוה ולא הי' מהני לזה ניצוק חיבור ע"ש ותמצא כדברי. ובאמת היינו כסברת הרא"ש דלמה שבתוך הכלי לא מהני חיבור למעיין או למקוה. ואף שהט"ז ביאר הטעם בשם הרא"ש בס"ק י"ד מטעם גזירה מה בכך ה"נ ההוא גזירה. אמנם מ"מ אפשר דבריו נכונים ליישב קושייתו כיון דבאמת מצד הכלי אינם שאובין שהרי ניקב. רק מצד שבאים מיד האדם יהיו חשובים שאובים ע"ז אפשר דמהני ניצוק שיהא מחובר ובשאוב כזה לא גזרינן מחובר אטו אינו מחובר דדוקא תוך כלי מצינן סברת הרא"ש ולא בנדון זה ובזה י"ל דל"ק עליו מהמרדכי דהמרדכי איירי משאוב דכלי ולזה לא מהני חיבור ע"פ סברת הרא"ש וצ"ע

סעיף מ"א המניח כלים תחת הצינור. לענ"ד צ"ל דמיירי אליבא דהרא"ש כשהי' ראוי לבא המים זולת הכלים דאל"ה אף בלא מקרי שאובין מ"מ הווייתן ע"י טהרה בעינן וכדלקמן סעיף מ"ח ופשוט הוא וק"ל

סעיף מ"ו בש"ך ס"ק ק' ומיירי כאן וכו' דאל"כ אפילו לא ה' עליו שם כלי בתלוש אם הוא כלי המקבל טומאה פסול וכו' א"ו דהא בכלי המחובר לקרקע לא שייך הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה וכדלקמן סעיף מ"ח

סעיף מ"ח בש"ך ס"ק ק"ד תי' קושי' המעדני מלך דמזחילה שאני ועוד י"ל ע"ש. ולענ"ד דבריו תמוהים דבשלמא אם דינא דסעיף מ"ח ודסעיף י"ד היו משני משניות ולא הי' קשה רק הסתירה שפיר לחלק בסברא משא"כ ששני הדינין ממשנ' אחת יוצאין רק זה ע"פ פי' הרמב"ם וזה ע"פ פי' הרא"ש ושפיר קשה מ"ש דבסעי' י"ד מבארינן מתני' דמקל בלא אדם הסומך ומשום זה פסק דאפי' במקבל טומאה דרבנן אין מזחילין והכא מפרש המתני' דמקל דמיירי באדם הסומכו ומשום דמקבל טומאה מדאורייתא הוא. הא ע"כ דבר המקבל טומאה דרבנן מותר לסמוך ושפיר קשה מ"ש. אף שהאמת שהרמב"ם שמפרש בסעיף י"ד ביאר בפי' דאפילו בטומאה דרבנן. והרא"ש שמפרש כדסעיף זה ביאר בפי' דוקא ע"י אדם מ"מ קשה על הש"ע כיון שרוצה לפסוק כחומרי שניהם הי' לו לפסוק אף הכא ע"פ פי' הרמב"ם בזה דדינא דמקל איירי אף בלא סמיכת אדם כיון דפסק לעיל נמי בזה כפי' הרמב"ם דאטו הפי' דהרא"ש במתני' דמקל מכריע דוקא שמיירי ע"י אדם הסומך דהא אף לפי' הרא"ש אפשר לפרש בזה כפי' הרמב"ם. וגם בפי' הרמב"ם אפשר לפרש בזה כהרא"ש שמיירי ע"י אדם הסומך למקל וכיון שזה לא שייך לזה קשה קושי' המע"מ. אמנם כי דייקינן לענ"ד הקושי' ליתא וכדחזינן שהרא"ש שהביא פי' הרמב"ם וקלסי' ולא השיגו אף במאי דפי' המתני' בלא סמיכת אדם והיינו משום דלפי' הרמב"ם דאיירי המתני' ממי מעיין שרוצה לעשות זוחלין נמצא דאפילו זב וזבה יורד וטובל מיירי כפשוטו ע"פ פי' הרמב"ם וממילא לא הוזכר כלל סמיכת אדם במתני' ומה"ת להעלותו במשמעות המתני' ולפרש דר"י אומר כל דבר המקבל טומאה היינו ע"י אדם הסומכו כיון שלא הוזכר מזה דבר וע"כ היינו כדפי' הרמב"ם דאפילו במקבל טומאה מדרבנן כמו מקל נמי אין מזחילין משא"כ לפי' הרא"ש דמיירי המתני' ממי גשמים שרוצה לעשות מקוה מהן וא"כ ע"כ אפילו זב וזבה לא איירי מטבילתן דהא זב מים חיים בעי אלא היינו אפילו זב וזבה מותרין לסמוך המקל נמצא מה"ת לומר דר"י פליג בפלוגתא רחוקה אלא דר"י אומר כל דבר המקבל טומאה היינו שאסור לסומכו אפילו אדם טהור כיון שמקבל טומאה ומשמע אבל בלא סמיכה שרי כיון שהמקל אינו מקבל טומאה דאורייתא נמצא דלפי' הרא"ש אין במשמעות המשנה כ"א ע"י סמיכה ולפי' הרמב"ם המשמעות איפכא. ושפיר פסק הב"י כחומרי דתרווייהו וכמשמעות דתרווייהו אליבא דכל אחד ודוק כי ברור הוא

תו למה שכתבתי לעיל בש"ך ס"ק ק"ד קושייתו שמביא בשם המע"מ מדף ודקדק שאינו מקבל טומאה מן התורה אבל מדרבנן פשיטא לי' שמקבל טומאה. ובזה הקשה קושייתו וכבר הרגיש הב"ח בזה וכתב דדוקא טבלא כתב הטור שאין מביאין מים על ידו למקוה אפילו באין לו שפה כלל ומיירי ביחדו למלאכה משא"כ דף דמיירי בנסר דלא חזי למלאכה שאינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן. אמנם בהגהות דרישה הקשה מצינור של עץ שקבעו בשל מתכת שמבואר סעיף זה נמי דשרי ומקשה הא הוי פשוטי כלי עץ וגם הט"ז ס"ק מ"ג הרגיש בזה. וזה באמת נראה קושי' הואיל שהרמב"ם בפ"ה דמקוואות בפירושו כתב וכבר ידעת שהמקל מקבל טומאה מדרבנן לפי שהוא פשוטי כלי עץ ושפיר סברי דלא גרע צינור ממקל. אמנם נפלאתי כי בפ"ד מהלכות כלים פסק הרמב"ם עצמו דכלי עץ הפשוט שעשוי לתשמיש אדם בלבד כמו הסולם אינו מקבל טומאה