בית מאיר יורה דעה קלז

בתחילתו. ובזה יפה דיבר כי המעיין בפי' משניות על מתני' דנדל יראה להדיא כדבריו שכתב בלשון זה ושפך מים שאובין בעיקר המעיין עד שנתחזקו אלו הגולות וגדלה המעיין נמי מטהרין בזוחלין וא"כ אי נימא נמי שלהרמב"ם אין חילוק בין תוך גומת המעיין לחוצה מה יענה לקושי' הראב"ד ור"ן על מימרא דשמואל מנהר וגם מדבריו שכתב אם רבו מי הגשמים על מי הנהר אינם מטהרים בזוחלין ואפילו בנהרות המושכין ומ"ש ממעיין המשוך כנדל א"ו כדברי הר"ן דדוקא בריבה לתוך גומת המעיין. וקושי' הב"י מעיקרא ליתא כי המעיין בלשון הפי' משניות ובפסקים יראה להדיא שדקדק בלשונו דוקא בהרישא מעין המושך ששם הדין לטהר אף בזוחלין כתב וריבה לתוך גומת המעיין למידק הא שלא בגומת המעיין אינן מטהר בזוחלין. אבל בסיפא במעין העומד לא חילק וכתב לתוך גומת המעיין הואיל ושם בלא זה אינו מטהר אלא באשבורן. ואם כדברי הב"י שכתב שמשמע מיני' דבריבה חוץ לגומא פסול שאובין אף באשבורן אף בסיפא הי' לו לאפלוגי. א"ו לא משמע כלל מדבריו הכי ואף הרמב"ם מודה דלגבי אשבורן אין חילוק ואפילו לגבי שאובין וכקושי' התה"ד הנ"ל ממקוה. רק לגבי לטהר בזוחלין הוצרך לחלק בכך מפני קושי' הר"ן כנ"ל והסברא לחלק בין פסול שאובין לפסול נוטפין בזוחלין כבר חילק התה"ד וק"ל

בהגהות דרישה סעיף כ"ה. כתב שהטור סמך עצמו על דין נהרות ע"ש. וא"י מה הועיל דהא עכ"פ הי' צריך להשמיענו דבמעיין המשוך מטהר בזוחלין או אליבא דהראב"ד ור"ן במקום שהי' מהלך בתחילה ובנהרות כדכתב הראב"ד דוקא אם נפסקים או כדעת הרמב"ם אם ריבה בגומות המעיין ובנהרות משום דנתרבה שלא בגומת המעיין והיותר נראה שהטור סובר כשיטת הר"ש אעפ"כ הי' לו להביא עכ"פ מתני' דנדל ולפרשה בלא מים כהר"ש. עוד דזה תמוה שיהא נגד אביו. הכלל שצ"ע העלמו משנה שלימה ואחריו נמשך הש"ע. ואולי משום דלא שכיח

קונטרס א בב"י ד"ה מקוה ומעיין הנ"ל. מביא בשם הר"ש פי' למתני' דנדל בלא מים. נראה מפירושו שם למתני' ומהבאת התוספתא על המתני' דר"ל דמעין העומד בתחלתה ואח"כ ע"י חפירת בני אדם נעשית זוחלין אינה מטהרת בזוחלין אף במקום שהי' המעיין עומד מתחילתה כיון שעיקרה של המעין לא היתה זוחלין וגם מעין המושך אינה מטהרת בזוחלין מה שנעשה אח"כ ע"י חפירת בני אדם. וקשיא לי לדבריו פי' מתני' שלפני זה העבירו על גבי בריכה והפסיקו ה"ה כמקוה דנשמע הא קודם שהפסיקו ה"ה כמעין ות"ל דהא הוי כעושה בריכה במקום שלא הי' מהלך בתחילה שאינו מטהר בזוחלין אטו משום שהי' בבריכה מי גשמים טפי עדיף. והי' נראה לי לדחוק דאה"נ קודם שהפסיקו נמי לא הי' מטהר בזוחלין אלא באשבורן רק שלענין זה הי' דינו כמעין לטהר בכ"ש משא"כ לאחר שהפסיקו ה"ה כמקוה לכל דבר. וזה נראה מרומז בלשון הר"ש שכתב והפסיקו ה"ה כמקוה ואין מטהר בכ"ש דמשמע הא קודם שהפסיקו הי' מטהר בכ"ש. אבל בזוחלין ודאי לא ובסיפא חזר והמשיכו נמי צ"ל מה שפי' התנא פסול לזבים וכו' דמשמע הא לשאר ענינים חזר דינו לדין מעין. היינו נמי רק לכ"ש ולא לזוחלין כיון דלא הוי מקום שהי' זוחל מתחילה וזה דוחק רב. אבל מוכרח לשיטת הר"ש שרוצה לפסוק כהתוספתא ופי' להתוספתא אף בריבה בלא מים כדי שלא יקשה עליו כנ"ל. ומהתימה מהב"י ד"ה מעין שהמשיך לבריכת מים שכתב ומשמע לי ע"פ דבריהם דהיינו הר"ש והרשב"א וכו' אף לענין טהרת זוחלין ולא שת לבו אליבא דהר"ש לכל הדברים וצ"ע: סעיף ח בין לאחר שיצאו. עיין ט"ז וש"ך בשם ב"ח כתבו . בפשיטות דאם ניקב בשוליים כשפופרת הנוד דמותר לטבול אף בתוכו. ולענ"ד המעיין בב"י יראה להדיא שדעתו אליבא דתשו' הרא"ש להחמיר אף בניקב כש"ה דלא לטבול תוך כלי ופירושו מוכרח בפי' התשובה. ולענ"ד אף מוכח הכי מפי' הר"ש על המתני' דפרק ה' דמקוואות משנה ב' שפי' על גבי כלים נקובים דאל"ה מ"ש משוקת ע"ש. ועלי' קאי נמי דברי ר' יוסי ובלבד שלא יטבול על גבי ספסל ופי' גזירה אטו טבילה בכלים ומדלא פי' בכמה איירי הנקב משמע אפילו היותר גדול וגם מדלא פי' שר' יוסי דוקא על גבי ספסל אוסר לטבול אבל תוך כלי מנוקב מודה דשרי משמע שסובר שר' יוסי חדא מנייהו נקיט וה"ה לכלי מנוקב דלא כדפי' הב"י אליבא דהרמב"ם בסי' קצ"ח א"כ מוכח מזה דהר"ש סובר אליבא דר' יוסי דהלכתא כותי' דאסור לטבול תוך כלי מנוקב ואפי' כש"ה. והד"מ בס"ק י"א כתב דאף לר"י וב"י אליבא דהרא"ש מ"מ, אם ניקב כמוציא רמון ודאי מהני לטבול בתוכו והראי' מים שעשה שלמה. ואפשר שאינה ראי' כ"כ כיון דהאיסור תוך כלי המנוקב כש"ה מחובר למעיין אינו אלא דרבנן אפשר במקדש לא גזרו וסתימת לשון הר"ש משמע דאין חילוק כלל ואפי' הנקב גדול כמה וק"ל

סעיף י מעין כו' יש לה דין מעין. הט"ז הרכיב לפרש מתני' דבריכה דוקא במעין המשוך ע"פ מתני' דנדל. ודבריו לענ"ד תמוהים שתנא דמתני' דבריכה מתחילה מסתם סתם ולא חילק כלל בין מעין המשוך לעומד ונימא דסמך על מתני' דבתר הכי. ולא עוד אלא שהטור והש"ע השמיטו כל דינא דמתני' דנדל ולא פירשו כלל החילוק בין מעין המושך לעומד ודינא דבריכה לא חילקו כלל ואיך אפשר כדבריו א"ו לענ"ד לא קרב זה אל זה דהלא הרמב"ם וראב"ד ור"ן שביארו מתני' דנדל בריבה ע"י מים שאובין שעי"ז יצא המעיין ממקום עמידתו שהי' קטן מהכיל ונעשה זוחלין ולכן אינו מטהר אלא באשבורן הואיל ועיקר המעיין הי' אשבורן וע"י המי גשמים הוא שנעשה זוחלין ומשמע מזה אבל אם הי' מעיין עומד ולא ריבה במים רק שחפר סביב הגומא עד שנעשה זוחלין פשיטא ע"פ פירושם דמטהרת בזוחלין כדמעיקרא. משא"כ לשיטת הר"ש וא"כ גבי מעיין שהמשיכו על הבריכה לשיטת רוה"פ מה בכך שהי' עומד אטו המי בריכה גרמו להיות זוחלין הא אדרבה שהמשיכו על מי המעיין לתוך הבריכה דהיינו שחפרו סביב המעיין עד שזוחלה למקום הבריכה נמצא פשיטא שהי' קודם שבא אל תוך הבריכה כבר מעיין המשוך ומה שייך לחלק בכאן בין מעיין משוך לעומד שתמיד מעיין המשוך הוא כיון דלשיטתם המשוך ע"י בני אדם נמי נקרא מעיין המשוך. ולשיטת הר"ש בלא זה אף אם מעיין המשוך מעיקרא הוא מ"מ אי אפשר לפרש דין דבריכה לענין טהרת זוחלין משום דלא מקום שהי' מהלך בתחילתו הוא וכנ"ל בב"י לכן לענ"ד שפיר עשו הרמב"ם וטור שסתמו לגבי בריכה ולא חילקו וגם המתני' שפיר דלא חילקה. אף להר"ש וכדכתיבנא לעיל ודוק

סעיף יא הג"ה ומ"מ כו' דלא עדיף מנהרות לדברי הפרישה הנ"ל אינו מדוקדק דודאי עדיף מנהרות אם המעיין עומד בפני עצמו והוי ממש כמי בריכה. וזה נכלל. בהט"ז ס"ק כ"ב

סעיף כו בב"י ד"ה היו בו מ' סאה ונפל לתוכו מים ונשתנו מראיו בחציו אפילו הטובל וכו' שם כתב ומהתוספתא גופה הוא מוכרח לפרש כן וכו' ע"ש. כנראה מדבריו שסובר שטעם הפיסול באותו מקום הוא משום שינוי מראה. ותימה הא מסיק לעיל מזה בשם הראב"ד ורשב"א שהמעיין אינו נפסל בשנוי מראה והכי פסק בש"ע. וריש הסימן מסיק נמי דהים דינו כמעיין לכל דבר. (אך עיין ב"ח על ההוא דינא ואפשר הב"י סובר כותי' בזה נמי. אמנם באמת אף התוספתא לא כתב אלא הי' בה מ' סאה ופי' הר"ש מכוונת נמצא אם מקצתה נשתנה מראה ממילא לא נשאר מ' סאה שלא נשתנה נשתנה וכך הם דברי הטור נמי ואין חולק בזה רק שדברי הב"י צ"ע) וא"כ קשה למה יפסול בשינוי מראה. אמנם