בית מאיר יורה דעה קלו

דיבור עכ"ל. וא"י כלל מה מתמיה ולענ"ד אדרבא דבריו מותמהים דאיך מדמה דינא דצינור דהוי טעמא משום שאובין ובאמת פסול שאובין אפילו בכלי גללים שאינם מקבלים שום טומאה נמי הוי כמבואר סי' ר"א סעיף ל"ה ומשום שקבע בקרקע ודאי דלא בטל שם כלי מיני'. (ואם חברו במסמרות ובנה עליו מבואר בהרמב"ם בריש פרק כ"ו דכלים דבטל שם כלי מיני') אבל טומאה פשיטא דבטל מיני' כמבואר סי' ר"א סעיף מ"ח והכא דמיירי בכלי שאינו עשוי לקבל מידי נמצא דאין הפיסול אלא לדעת הראב"ד מטעם הואיל שמקבלים טומאה איכא גזירת מרחצאות הואיל ועומדת על דבר המקבל טומאה אבל משום שאובין ליתא גבייהו כמו ע"ג כלים או שליבות שהם פשוטין ולא מקבלים מידי נמצא דזה הפסול דומה לדינא דהוייתו ע"י טהרה בעינן דמבואר סי' ר"א סעיף מ"ח דאפילו צינור של מתכת אם מחובר לקרקע בטל טומאה מיני' וכשר מכ"ש גזירת מרחצאות דבטל דמ"ש. לכן לדינא דברי המהר"מ מיושרים אף דמשמעות הרשב"א והראב"ד דלא כותי' משמע מדלא חילקו בתקנקם דעשיות השליבות כ"א בשל אבנים מ"מ לענ"ד סברתו נכונה ומדידי' ודאי דלק"מ:

שם עיין בש"ך ס"ק מ"ה כתב בשם האחרונים ההיתר משום דאף הרשב"א והמחבר לא איירי אלא כשהי' סולם זה בשליבות בתלוש. ולענ"ד לא משמע הכי בהרשב"א שהרי לא המציא היתר אלא בשל אבנים. ואם איתא ליפלוג בדידי' [ואף שהבאר הגולה מביא בשמם יישוב דחוק לא נלענ"ד] ואף כונת הב"י לא משמע כלל הכי שהרי כתב בבה"ב דגבי סילון שאני משום דאינו ראוי למדרס והיינו משום דסתם סילון עגול ואינו ראוי לעמוד עליו אלא אחרי הקביעות בקרקע משא"כ שליבות שראוים למדרס בעודן תלושין (ומה שדחק הש"ך עצמו בהבה"ב לשטת האחרונים לא משמע לי כלל) משמע מדבריו אבל אם הי' ראוי למדרס אף שלא הי' עשוי לכך הי' אסור להראב"ד. ע"כ לענ"ד האמת בכונת הרשב"א ומחבר בזה כהט"ז אף אם אינו עשוי למדרס רק שראוי למדרס אסור לעמוד על גביהן אמנם ודאי דאף הרשב"א מודה בסתם נסרים רחבים אינם טמאים מדרס וכדברי הרמב"ם שבבאר הגולה וכדמוכח מהא דמסככין בנסרים ואי אמרת דמקבל טומאת מדרס אפילו מדרבנן הי' פסול לסכך כדמשמע שילהי פ"ב דסוכה א"ו כדאמרן אבל טעם היתר שלנו ברור דסמכינן על הטור בשטת אביו הרא"ש והר"ש כמסקנת הט"ז אבל לא כדמשמע מטעמי' שכתב דהשליבות והסילון הכל אחד ע"פ מה שביאר כוונת הרא"ש. ולדבריו יהי' הש"ע סותר עצמו תכ"ד. וזה אינו שבהדיא מחלק בבה"ב דבסילון כע"מ משום דאינם ראוים למדרס משא"כ בשליבות. ועוד דלפירושו בהרא"ש שכתב דבסילון לא שייך למיגזר שמא יעשנו במקום מוצא המעיין בלא נקיבה כשפופרת דהא כל סילון יש בו נקב כשפופרת ומשום זה כתב דזה נמי שייך בשליבות. לדבריו קשה על הרא"ש מה טעמא דספסל דמ"ש לסברתו משליבות. וגם במה שכתב בהועוד נמי קשה זה. וגם במה שכתב בטעם הרא"ש שלעצמו נמי קשה כזה ממעין שהעבירו על גבי ספסל שאסור לטבול על גבו אבל העיקר לענ"ד כך הוא דלטעם הר"ש והרא"ש דהיינו להר"ש גזירה שמא יקבענו סמוך למבוא המים ולהרא"ש שמא אתי לטבול תוך כלי בלא חיבור להנהו טעמים אין לחלק כלל בין דבר המקבל טומאה או לאו. אלא עיקר החילוק כדביאר הר"ש בתשובה דסילון הואיל ואינו עשוי להוליך המים למקוה אלא אדרבא לשאוב מן המקוה למקום אחר שפיר דמי דטעמייהו לא שייך אלא אם הכלים עשוים להביא המים דהיינו לאו דוקא דודאי אף בלא הכלים היו באים המים להמקוה דאל"ה ת"ל דהווייתו ע"י טהרה בעינן לחד שיטתא אלא ר"ל שכל מי המקוה באים מעל הכלים. ואח"כ כתב הרא"ש ועוד אפילו נימא כשיטת הראב"ד דטעמא דמתני' משום גזירת מרחצאות והיינו אפילו הכלי רק מקצתו במקוה נמי אסור אם הכלי מקבל טומאה לכך כתב הרא"ש דסתם סילון אין לו בית קיבול וראוי למדרס פשיטא דלא הוי כדביאר הבה"ב והוי דומיא דבקעת. אך הטור תפס חילוק ראשון עיקר וכדביאר הש"ך ס"ק מ"ו ולכן אפילו הי' כלי גמור שפיר דמי. וזה כונת המהר"ל מפראג שבט"ז ולא כדכתב שכיון לדעתו אבל ודאי טענה דאין לו. לבזבזין לחוד לא הי' מהני דספסל יוכיח. נמצא דאך על תי' הראשון והטור סמכינן. ומה יפה כחו של מהר"ם לובלין שהי' חושש תמיד לכתחילה לשיטת הראב"ד אחרי שחזינן שהרא"ש עצמו חייש להכי בתירוץ של הועוד ולא כט"ז שכתב דאף לתירוץ הועוד שליבות וסילון חדא וז"א כדמוכח מספסל. וגם מ"ש דלטעם הרא"ש של עצמו ליכא למיגזר מידי כיון דשליבות אין להם תוך זה ג"כ אינו כלל מהוכחה דספסל. א"ו דכל היתר הטור אינו אלא מן תי' הראשון של הרא"ש וכדברי הש"ך הם ומטעם שאינו עשוי לעבור המים עליו להביאם אל תוך המקוה וכמשמעות המתני'. וגם הרמב"ם סובר הכי כדאיתא בב"י ודוק. וספרי תשו' אחרונים שמביא הש"ך אינם בידי לעיין בם:

שם בש"ך. שגגה יצאה מלפניו. נ"ב שגגה זו מבוארת ג"כ בהמ"פ סי' ל"א ובהוכחה אבל אינה עיקר כי עיין בתשו' רשב"א סי' קצ"ה:

סעיף מ או שהוא בלילה. נ"ב וטובלת בנהר במקום שא"א להיות עמה נר דולק:

הלכות מקואות

סימן רא סעיף ב' בט"ז סק"ג לכאורה דקושי' מעיקרא ליתא דהא כתב הב"י בשם הראב"ד וכו' ע"ש. וא"י מה הועיל דהא הרמב"ם וטור וש"ע ע"כ מדלא חילקו וכתבו דבמקום שהי' מהלך בתחילתו מטהר בזוחלין ש"מ דלא סבר להו כהראב"ד ור"ן בזה ואליבייהו מוכרחים דברי התה"ד. וכה"ג לשיטת הר"ש שפי' מתני' דנדל בלא ריבה במים שאובין מיירי דאל"כ אינו מטהר כלל בזוחלין אליבי' נמי ההכרח לדברי תה"ד. ומה דמקשה הט"ז ממתני' דבריכה דהיינו סעיף ר"ל דהא שם נמי מקום הבריכה לא היו שם זוחלין מעיקרא ואמאי מטהרים אעפ"כ בזוחלין וה"ה נהרות אשר על כן בדה טעם לאיסור נהרות מלבו מה דלא משמע כלל מכל רבותינו רש"י ורמב"ם וראב"ד ור"ן. וא"י מה הועיל לדברי וש"ע שכתבו וכן אם רבו מי גשמים על מי נהר אינם מטהרים בזוחלין דמבואר דהיינו משום שמי הגשמים רבו על הזוחלין. וגבי בריכה סתם הש"ע דמשמע אף אם מי הבריכה רבו על מי המעיין דלא כש"ך שם אלא כהט"ז נמי מטהר הבריכה בזוחלין. ומה גם שטעמו וסברתו לא הבנתי כל עיקר. וקושייתו מבריכה א"י מדוע מיאן בסברת הפרישה שכתב ס"ק כ"א ד"ה יש לה כל דין מעיין. ויש לתת טעם מ"ש מטבילה בנהרות בעת הגשמים דפוסל ר"י הא גם שם נמשך המעיין עם מי הגשמים ולמה לא יהא למי הגשמים תורת מעיין (וגירסא זו עיקר דלא כש"ך ס"ק ל"א שגירסא משובשת בפרישה הטעתו) וע"ז מתורץ בטוב טעם דש"ה דמי המעיין הוא מעורב ואינו בעין גרע טפי ור"ל דבשלמא בבריכה שהמעיין עומד בפני עצמו ולא בטל כלל ממילא כשלא נפסק הקלוח הי' הבריכה מחובר למעיין ודינו כמעיין. משא"כ בנהר שהמעיין עצמו מעורב אזי כשלא ריבה לתוך גומת המעיין להרמב"ם ולהראב"ד ור"ן במקום שנתרחב אף דין המעיין חזר לדין הנוטפין: בב"י ד"ה מקוה ומעיין יכול לשאוב כל מה שירצה ע"ש כל דבריו צ"ע הניח הקדמה להקשות וכתב משמע מתוך דברי הרמב"ם וכו' אבל אם ריבה במקום משך מי המעיין למטה אם רבו הנוטפין עליו נפסל מלטהר בזוחלין ואם רבו שאובין עליו נפסל מלטהר אף באשבורן. ועל הקדמה זאת מקשה דמ"ש ממקוה שיש בו מ' סאה דכל מים שאובין שבעולם לא פסל להו וה"ה במעיין. ומכח זה מיאן וכתב דלהרמב"ם אין חילוק כלל בין ריבה לתוך גומת המעיין לחוץ מגומה. ודבריו לפ"ר תמוהין דלפני זה השיג על הר"ן נמי מדסתם הרמב"ם דאין חילוק אליבי' בין מקום שנתרחב למקום שהי' מהלך