בית מאיר יורה דעה קלה

לכלוך אזי יש לחלק בין עלו בהם מיא שאז אינה מקפדת ברחיצת ראשה ושרי ובין לא עלו בהם מיא שאז מקפדת ואסור עיין בב"י ודוק. ותימה לי איך אפשר כזה הא איתא בתוספתא והיא בש"ע לקמן השירים והטבעות אוצין חוצצין רפוים אין חוצצין. והקשו בב"י הרשב"א והראב"ד וא"ת טבעות דחוקים אמאי חוצצין הא מיעוט שאינו מקפיד הוא אדרבא נוי הוא לה ומתרצים פעמים יש שמקפדת להסירם בשעת לישה וכיון שמקפדת בשום פעם אע"פ שאינה מקפדת בשעת טבילה חוצצין. וא"כ לרבותיו של רש"י טבעות אפילו רפוים נמי לחצוץ כיון שמקפדת' בשום פעם הוי כמו חוטין מוזהבות דלההוא לישנא ההוא דמקפיד עליו, חוצץ אפילו במידי דלא מיהדק איתמר. וראיתי בהלבוש ואפשר דחק לשנויי קושי' זו וכתב בלשון זה. וי"א כו' ואע"ג דעיילי בהו מיא כיון שמקפיד עליהם שלא יטנפם המים והוי ניחא לה שלא יבאו שמה המים פוסלת בטבילה כחציצה דלא עיילי בהו מיא. וכן כתב על המטונפות דעיקר הטעם הואיל וניחא לה שלא יבאו שמה המים הוי כחציצה דלא עיילי בהו מיא ופוסלת הטבילה. וכנראה דלומד דאף רבותיו מודים דמיעוטו המקפיד דוקא חוצצין היכא דלא עלו בהו מיא והיינו אם מקפיד בשום פעם שלא בשעת טבילה אבל במקפדת בשעת טבילה וניחא לה שלא יבאו שמה מים בזה הוי כמו שלא עלו בה מיא וחוצצין. ומלבד שהסברא דחוקה מאוד כיון דלפ"ז עכ"פ הנאמר מיעוטו ומקפיד חוצץ היינו דוקא בדלא עלו בו מיא קשה א"כ באיזה מקום נאמר שמקפדת בשעת טבילה כיון דלא ניחא לה הוי כמו לא עלו בה מיא וסברא זו לא מצינן כל עיקר ונמצא דללישנא דמקפדת יש עוד חילוק בדיני חציצה. אף גם קשה לי דאיך אפשר לומר אף סברא זו דהיכא דמקפדת בשעת טבילה והי' ניחא לה דלא עלו בהו מיא אף דעלו הוי כלא עלו וחוצץ. א"כ עיין סעיף מ"ו נדה שטבלה בבגדיה. ונהי דהש"ך פירשם בבגדים רחבים מ"מ עכ"פ אפילו רובא ומקפיד הוי דמי הוא זה שאינו חושש על השרת בגדיו במים ומ"מ כיון דעלו בהו מיא ש"ד ומכ"ש מיעוטו ומקפיד ומכ"ש דקשה זה נמי לפי' הב"י. לכן נלענ"ד שהטור סובר הפי' ברבותיו דרש"י באופן אחר שהבינם רש"י ז"ל והיינו מדראה שהראב"ד בספר בעלי הנפש הביאו הב"י תפס שיטת פירושם לעיקר וביאר כונת הגאון רב אחאי בתיכי דטניפין מבואר כונתו ע"פ פי' רבותיו. ע"כ למד פירושם ע"ד זה דל"ק סובר דכל שהוא אריג לא גזרו ועיקר ההיתר משום דעלו בהו מיא אפילו לטבילת מצוה שפיר כמו בגדים רחבים וא"כ נהי דמטנפין או שהמה מוזהבים ש"ד. וא"ד סברי דודאי נהי דעלו בהו מיא לחפיפת ראשן אשר מכח זה אינם מקפידין להסירן ברחיצת ראשן. מ"מ לטבילת מצוה דצריך ביאת מים מבלי שישאר מקום כל שהוא בלא מים לענין זה לא עלו בהו מיא שפיר וחציצה הוי אלא דשרי מכח דחזינן לאחוותי דלא קפדי בשעת רחיצת ראשן נמצא דהוי מיעוטא שאינו מקפיד ואינו חוצץ. ולפ"ז במטונפים ומוזהבים דלא היו מרחצת בהן ראשן וקפדי להסירן הוי חציצה לטבילת מצוה מדלא עלו בהו מיא הצורך לטבילת מצוה. כן נלענ"ד הפי' ברבותיו של רש"י ובהטור הכא. אף שידעתי שדברי הטור א"ח סי' שמ"ג, אינם עולים כפי' הזה בל"ז דבריו, שם סותרים להכא. ומה שפי' הט"ז שם דבריו ע"פ דברי ההג"ה דבמקפדת אפילו טיט לח חוצץ לא נראה לענ"ד שהרי הטור אינו פוסק כלל דברי המרדכי אלו שבהגהה. ויותר אפשר שבא"ח מדלא נ"מ לדינא לא נחית לדקדק בפי' הרבותיו כמו הכא שדקדק בפירושם ע"פ הראב"ד דלעיל ולשון הטור דמחלק בין מהודקים לרפוים ר"ל שמכח זה אינה מקפדת להסירם בשעת רחיצה להנאת רחיצה ואין ר"ל שרפוים עלו בהו מיא לטבילת מצוה ודוק כי מ"מ עדיין צ"ע:

סעיף ט דם יבש שעל המכה. נ"ב משמעות מסקנת הב"י שצ"ל שעל גבי מכה ור"ל חוץ למכה סביב אבל מה שכנגד פי המכה הוי כמו שבתוך המכה וע"ש:

בט"ז ס"ק י"ד והביא רש"ל הג"ה וכו'. נ"ב והב"י מביא בשם הסמ"ק בלשון זה הורגלו הנשים להסיר מעליהם כל גרב וכל שחין אע"פ שמן הדין לא הי' צריך. לפ"ז אין לאסור מלטבול אשה שיש לה חטטין בראשה ועיין בס"ט

סעיף כ"ח. הש"ך בס"ק ל"ו מביא בשם תשובת מ"ב בלשון זה אבל אין לה תקנה שישכבוה על הסדין ויטבלוה דסדין מקבל טומאה ואסור עכ"ד כדלקמן סעיף ל"א ותשובה זו אינה כעת בידי (ואולם כהיום ת"ל היא בידי אבל לא נתחדש לי דבר מתוכה) אמנם תמהני דהא הטעם של סעיף ל"א היינו משום גזירת מרחצות ע"פ מתני' דהעבירו ע"ג שוקת ע"ש בב"י. וכל הוכחתם אינו אלא כדי להעמיד מתני' זו אף בכלים נמצא דלדברי המ"ב אף כלים אינם ראוים לטבול תוך סדין וה"ה שק דמ"ש ובהדיא איתא בסי' ר"א בהג"ה ס"ס ט' ומותר לטבול כלים בסל או שק והוא ע"פ מתני' דפ"ו דמקואות וזה ודאי דשק דבר המקבל טומאה הוא כמבואר בתורה. ואמת שזה נוטה כמו קושי' הר"ש על הראב"ד ממה דמטבילין כלי בתוך כלי וע"כ לחלק או כחילוק הר"ש בין כלי קבוע או תלוש וסדין זה הא תלוש הוא או כדחילק הרא"ש בין אם הכל נטבל תוך המקוה ומים מקיפים מכל צד דשרי ובין אם טובל ע"ג כלים שרק מחוברים למקוה ואין המים מקיפין אותם נמצא עכ"פ דסדין שרי וכמתני' דשק דמ"ש. והנה לא נעלם ממני מה שכתב הר"ן בפ' שני דשבועות הביאו הב"י וז"ל ולפ"ז הא דעבד אבוה דשמואל מפצי לבנתי' וכו' ולא כפי' רש"י שהרי מקבלת טומאה. (וכהיום ראיתי שזה באמת ראיית המ"ב) מזה משמע כדברי המ"ב. אמנם אחר העיון אם נאמר שדברי הראב"ד ור"ן המה הלכה וכדי שלא יקשה עליהם מתני' דשק ע"כ לומר שהנהו מפצים או דנמי קבועים הוי שם ביתידות או שהיו מתחילים על היבשה קודם הנהר באופן שלא היו המים מקיפים אותם מכל צד. והשני אופנים משמעים שהי' כך כיון שהיו עושים כדי שלא יחוץ הטיט שעל שפת הנהר משא"כ טבילה שבתוך הסדין הוא ממש של תוך השק. אח"כ עיינתי בהראב"ד ור"ן שבב"י ובאמת דבריהם מבוארים בין בכלים תלושים בין מחוברים וגם משמע מדינייהו בשליבות דאפילו אם המים אינם באים דרך עליהם נמי פסלו. נמצא דבריי הנ"ל בטלים אמנם אחר העיון עכ"פ מוכח דהראב"ד ור"ן מחלקים בין אם טובל כלי תוך כלי במקוה דכיון דעכ"פ טובל השתא במקוה ליכא למגזר אטו מרחצאות כיון שעכשיו טובל הכל במקוה משא"כ אם הכלי מקודם עומד תוך המקוה והוא דבר המקבל טומאה אז חשו חכמים שיטעה ויאמר דה"ה אם כל המקוה נעשה בכלי נמי ש"ד והיינו גזירת מרחצאות. וזה לדעתי נמי סברת הב"י בש"ע שמביא כאן דין הרשב"א בשליבות. ובסי' ר"א פסק סתם דטובלים כלים תוך כלים ותוך שק. עכ"פ נמצא מוכח לדינא אליבא דכ"ע טובלין האשה ע"י סדין דהוא ממש כלים בשק והיא היא שוב עיינתי וראיתי שמה שכתבתי לעיל שתי' הר"ש לחלק בין קבוע לתלוש. זה ליתא והחילוק הוא בין דבר הנעשה בקבע לבין באקראי בעלמא ולפ"ז אין שום סתירה מהר"ן דגם המפצים הי' ענין קבוע וכן הסולמות והשליבות הכל איירי בקבע. ויהי' איך שיהי' הדין ברור לענ"ד דשרי דלא כתשובת מ"ב עיין ודוק. ובספר ס"ט ראיתי שמחמיר מטעם חציצה. וגם זה לענ"ד ליתא ואין דומה כלל לטבילת אשה בבגדים קצרים שמהודקים בגופה. ואפשר דלא עלו בהו מיא שפיר. אבל בסדין שאינו מחזיק מים כל עיקר הוי דומיא דשק דלא מחלק כלל המשנה בין כלים כבדים לקלים כי ידוע שהמים שוטפים בכל שטח הסדין והיא מונחת ממש תוך מי המקוה וזה ברור לענ"ד. אך עדיין צ"ע בפרק חומר בקודש דף כ"ב שם משמע מדברי אבא שאול דאף בסל שייך טעם חציצה ולתרומה מה דמהני היינו משום דחבר מידע ידע ליזהר ע"ש ברש"י

סעיף ל"א. הט"ז ס"ק ל"א תוך הדברים מקשה על המ"פ בלשון זה ויותר תמוה שכתב אפילו הי' עליו שם כלי תחילה נתבטל והוי כבנין דדבר פשוט דאפילו בבנין גמור אין בנין מבטל כלי כדאיתא בצינור שחקקו ולבסוף קבעו דפוסל המקוה והוא עצמו כתב כן לעיל מיני' ואיך שכח בכדי