בית מאיר יורה דעה קלד

שהיו סוגרין המבואות בלילה ולא הי' יכולת לצאת בלילה בבית הטבילה. ונראה דזה נמי כונת הב"י בפירושו מ"ש שוערי העיר שהיו סוגרים הדלתות בתחילת הלילה. אין ר"ל דלתות שערי העיר שנכנסים ויוצאים בו. אלא דלתות כל המבואות באופן שהיו מוכרחים אף לשוב לביתם מבע"י. דאילו מיד מתחילת הלילה שוב א"א לצאת ולבא ממבוי למבוי. וא"כ מחלוקת רשב"ם ור"ת אך בסברא פליגי. עכ"פ לכל הפירושים מוכרח שא"א לצדד להקל ע"פ ר"ת כמו שצידד בתשובת עה"ג ומביאו הס"ט והוסיף על דבריו ולפ"ז נראה וכו' ע"פ דברי הב"י וצידד דאף להב"ח שרי וע"ש אין זה אלא באופן שכתב דה"ה אם צריכה שתטבול מבע"י כגון שבית הטבילה הוא רחוק מביתה ואף שטובלת מבע"י א"א לה לבא לביתה אלא משתחשך נמי שרי' ועפ"ז נראה דנהיגי נשי עי' דאנציג ע"פ הוראתו לטבול מבע"י דוקא אך סמוך לחשיכה כל כך שא"א בשום אופן לבא לביתם מפני ריחוק הדרך אלא משחשיכה שבזה אפשר כדעת עה"ג דאפילו לשיטת המחמירין אליבא דר"ת ביום השביעי אינו אלא משום סרך בתו ולא דחינן ביטול עונה מטעם חששא זו. אבל באופן שנשאלתי אשה חלושת כח שחל יום שביעי שלה בערב י"ט וכח אין לה ללכת ברגלים מש"ל לדאנציג ורצה להתיר לה לטבול מבע"י סמוך ללילה בכדי שתוכל לבא בעגלה ג"כ מבע"י בעוד הליכת העולם לבהכ"נ דהיינו לשוב לביתה ג"כ בעוד היום אלא שרצתה להתעכב בבית אחרים שלא בביתה עד שתחשך. זה ודאי מוכרח מתקנתא דרבא אף לכל הפירושים דאסור דאל"כ למה ביטל רבא עונה אחת הי' לו לתקן לטבול ביממא דשביעי ולילך לביתה ג"כ מבע"י אלא שתתעכב בבית שכן אחד באותה מבואה א"ו דזה לאו כלום הוא דאכתי איכא החשש שמא לא תתעכב ותלך לביתה מבע"י לשמש ותראה ותסתור וזה ברור. אף גם דע שלולא שקדמני הגאון בעל ס"ט להורות להם היתר זה הנ"ל אני לא הייתי מתיר להם לטבול בשביעי אלא כדמסיים העה"ג ג"כ המחמיר אף לאחרים תע"ב. אבל בזה כבר הורה זקן

עיין בס"ט סי' קצ"ז סס"ק ט' כתב ולפ"ז הי' מקום לומר דה"ה רחיצה בחמין בי"ט ב' שרי' וכו' ונהגו להחמיר ואין להקל. ולענ"ד שרי הוא אפילו ע"י ישראל שהרי בשבת דף ל"ט ע"ב כתבו תוס' דלהכי רחיצה אסורה בי"ט משום דאינה אלא לתענוג והוי דומיא דמוגמר שאינו שוה לכל נפש. (וטעם זה תפסינן לעיקר בא"ח סי' תקי"א במה שנהגינן לאסור אפילו בחמין שהוחמו מעי"ט עיין בב"י בשם הר"ן. והיינו משום דהוי תפנוקא יתירה והראי' שמיעוט העם שאינם מפונקים אף כי מצוי להם אינם מתאוים אליו. ולהכי אף להמפונקים אסור דלא התירה התורה אלא דבר הצריך לכל נפש ולא תפנוקא יתירא. משא"כ אכילת צבי בי"ט דהעלה הגמרא כתובות ד' ז' דהוי שפיר דבר הצריך לכל נפש משום דתענוג זה הכל מתאוים אליו אלא שלא להכל הוא מצוי. ולדעתי אין הדבר תלוי ברוב או במיעוט כדהעלו בתשובותיהם הדרכי נועם בסי' ט' והספר זרע אמת סי' ע"ג אלא כדכתבתי במה שחזינן שאותם שאינם מפונקין אפילו מצוי להם אינם מתאוים אליו תפנוקא יתירה הוא ואסור. ותדע רחיצה ודאי משמע בשבת דף מ' שרוב העולם היו אדוקים בה מדנאמר התם עלה ראו שאין הדבר עומד להם. וא"כ לענ"ד להחם חמין לצורך טבילת מצוה שאינה כלל לתענוג אלא להציל מן הצער ובפרט בזמן הקור ובמקומות הקרים בודאי דומה לעשיית מדורה להתחמם כנגדו דשרי בי"ט בפשוט והיינו מההוא טעמא שאינו לתענוג אלא להציל מן הצער וכל המצוי לו מתאוה אליו ומקרי דבר הצריך לכל נפש ושרי וה"ה זה, כנלענ"ד ברור שאין זה נכלל באיסור רחיצה בחמין כל הגוף בי"ט אמנם להרמב"ם שמבאר האיסור רחיצה בחמין שהוחמו בי"ט מטעם גזירת מרחצאות. צ"ע קצת אם יש לחלק בהנ"ל ובאמת צריך לי עיון מה גזירה שייך אם מעיקרא דדינא שרי' אליבי' אף להחם בי"ט וע"כ ר"ל משום גזירה שירחץ תוך מרחץ וזה אסור לב"ע אפילו בחמין שהוחמו מעי"ט כמבואר שם. וז"ל השטה למס' ביצה פ"ב דגזרו בו משום מרחץ שיש כמה מלאכות אסורות כדאיתא בשבת פרק כירה הריטב"א ז"ל] נגד זה אליבי' ודאי ההיתר ברור מה שמביא הס"ט הנ"ל ס"ק ט"ז משום דבמקום ביטול עונה או צער לא גזרו ואולם ההיתר שהמציא הח"צ להטיל במקוה מים מועטים ולא שיתחממו עד שיעור שיקרא מים. חמין אלא שתפוג צינת המים בלבד. ואחריו ראיתי כעת שהחזיק בסברא זו בספר זרע אמת שנדפס מחדש. ואני כבר זה כמה כתבתי בצד הח"צ בלשון זה עיין שבת מ' ע"ב תוס' ד"ה מפני שמפשיר מים שעליו ובחידושי רשב"א שם כתוב ויש מפרשים שאינו משום איסור עצמו של הפשר אלא כרוחץ במים פושרין ולעיל מזה כתב והפגת צינתן היינו הפשר. נראה מדבריהם דאיסור רחיצה אף בזה עכ"ל. וכעת מצאתי ת"ל בהכלבו כדעתי שז"ל דף קכ"ד וששאלתם מי שראה קרי בליל שבת או י"ט בימי קור חייב הוא לטהר ואעפ"י שהוא חולה ובא לידי סכנה או פטור הוא מן התפלות או יש לו תקנה להחם חמין מע"ש או מעי"ט ומכינם שאם יארע לו דבר יערב בהם אחרים כדי שיהיו פושרין ויתנם על גופו. תשובה לרבינו האי גאון ז"ל הכין חזינא שאם חושש אדם שמא יסתכן פטור מן התפלות וחמין שהוחמו מע"ש כבר פשיטא שאסור לרחוץ בהן כל גופו. הרי להדיא שאסור לערב לעשות פושרין ובודאי שכן הוא שהרי כל עיקר רחיצת הגוף בחמין איסורו אינו אלא בפושרין דברותחין בל"ז א"א לרחוץ כדמבואר ברש"י דף מ"ב במס' שבת שכתב ואפילו מע"ש שלא יהא צריכים להפיג רתיחתן. וגם מדלא השיב נמי לאיסור בעי"ט ושתק כל עיקר מזה נראה דלא די דס"ל זה להיתר כי מסתמא אזיל בשטת הגאונים המתירים רחיצת כל הגוף בחמין שהוחמו מעי"ט. אלא דנראה לו זה שאינה רחיצה של תענוג אפילו בי"ט שרי ולהכי שתק ולא השיב מאומה אזה וסמך ממה דדייק לאסור בשבת דבי"ט שרי. ואולם בספר זרע אמת הנ"ל תקע עצמו להתיר להדיא רחיצה בשבת כל גופו בפושרין ובדברי רה"ג ז"ל הנ"ל דחק לשנות המכוון ע"פ שהאריך להוכיח מדלא מזכיר הסוגי' יומא מאיסור שבות דרחיצת כל הגוף בי"כ. וזה לענ"ד לאו מידי הוא שהרי איתא שבת דף מ' אמר ריב"ל בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מע"ש שבלי ספק אצלי שההוא בתחילה לכל הפחות נאמר על בזמן הבית. ומה תו הוי לי' לאקשויי שוב כתב הסברא מצד עצמה נותנת דכל כמה שאין המים חמין ממש אלא פושרין לא הוי בכלל מה שאסרו לרחוץ כל גופו בחמין בשבת דבשלמא חמין ממש אסור משום דדלמא אתי להחם בשבת אבל בפושרין אמאי נגזור לטבול בהו בשבת הלא באמת שרי להפשיר מים בשבת אפילו כנגד המדורה עכ"ל. וע"ש וזה נמי ודאי אינו דהא כשרוצה לערב חמים בצוננים כדי להפשירן או אפילו אך להפיג צינתן ידוע שמוכרח להיות החמין חמין ממש ופשיטא דשייך הגזירה שיוחמו החמין ממש בשבת ויאמרו מע"ש הוחמו. ולהכי הברור בעיני שהח"צ שגג בהיתר זה והוא איסור גמור כדהוכחתי מהרשב"א וכדמבואר להדיא ברה"ג ועיין נמי תוס' שבת דף מ"ח ד"ה ומ"ש שם נמי מבואר דהפגת צינתן היינו הפשר

בש"ך סק"ט. עיין בו והנה בגוף הדין כבר הושג ועיין בס"ט. אמנם כל דבריו לפ"ר א"י לפרש שכתב נראה דהיינו דוקא לדידן שהכלות אינן טובלות בז' וכמ"ש בסי' קצ"ו ס"ק כ"ט ע"ש כי ע"כ לשם רומז. ור"ל לדידן שמחמירים הכלות שלא לספור ז' נקיים עד אחר יום ה' לראייתה. וא"י מה בכך הא באותן ה' ימים אינה בודקת עצמה וגם, אינה משגיחה אם פוסקה בטהרה רק שביום ה' היא משגיחה ליפסק בטהרה ומאז מתחילה לספור ז' נקיים ולמה לא יהא החשש ביום ז' לשמא תראה ותסתור ודוק: סימן קצ"ח סעיף ד' הג"ה ואם היו מוזהבות וכו'. והיינו ע"פ הטור הפוסק כרבותיו של, רש"י שבפרק במה אשה ועיין בב"י שביאר טעמם דס"ל לההוא לישנא הלשון שאמרו מיעוט ומקפיד חוצץ ל"ד דאפילו עלו בי' מיא אם מקפדת לא הוי טבילה ודוקא בחוטי' שאינה מקפדת משום