בית מאיר יורה דעה קלא

דהיינו אך מטעם שלא יהא לבו נוקפו ושזה נמי הטעם לגבי חששא דמעל"ע. ולענ"ד מוכח מסוגי' דחולין והובא בב"י ס"ס קצ"ח דיש להחמיר טפי לבעלה מלטהרות כדמקשה שם עון כרת התרת איסור מיתה מיבעי'. אלא דקשה הרי מצינן בנדה דף ס"ז דכמעט רה"פ גרסי ולית הלכתא ככל הנהו שמעתי דכי אתמר ההוא לטהרות איתמר וקשה איך אפשר לטהרות דעון מיתה יהא חמור מאיסור כרת. ואפילו רש"י דפריך על גירסא זו הא לא מקשה. וע"כ כדדאיק לשון הרמב"ם והובא בב"י ס"ס קצ"ט שכל הדברים האלו אינן אלא מדבריהם ולענין טהרות גזרו לענין ביאה לא גזרי. נראה מלשונו דדוקא במה שהחמירו יתר על ד"ת ראוי לגזור בטהרות טפי משום מעלות משא"כ המקשה דחולין סבר דהעדר כונה לטבילה מזיק מדין תורה ולהכי פריך עון כרת וכו' ומשני לו דחולין לא בעי כונה וא"כ י"ל ה"נ גבי בדיקות שאינם צריכים כלל מד"ת וכן גזירות מעל"ע דד"ת יש למוקים על החזקה. אלא שהחכמים למעלה בעלמא גזרו. הוא דלא גזרו לבעלה רק לטהרות. משא"כ הכא דיש ספק איסור תורה שפיר מסתבר להב"י דס"ל דיש להחמיר יותר באיסור כרת. אך גם זה צ"ע להיפוך ע"פ הסוגי' דיבמות ריש האשה רבה דאמר רבא מכדי ההוא דאורייתא וכו' מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וצ"ע

הג"ה. ואם בדקה עצמה ג' פעמים בכה"ג ומצאה המוך נקי מותרת וכו'. א"י מאין יצא להרמ"א ז"ל חומר זה דצריכה בדיקה ג' פעמים. ובמהרי"ו סי' כ"ה מבואר להדיא דבפעם אחד די. וכן מצינן בבדיקת שפופרת בסי' קפ"ז. ובתשובת מהרי"ל סי' ר"ג לא נזכר לא ג"פ ולא לעולמים עד שהבין הש"ך דלעולם לא מטהר אלא מה שתמצא ע"י בדיקה. ולכן הקשה סק"ז דהא תהי' טמאה כשתמצא על המוך. וכבר הושג מתשובת נ"ב דכונת מהרי"ל לטהרה ע"י בדיקה של ג' פעמים לעולמים אף בלא בדיקה. וזה ע"פ הרמ"א שכתב ג"פ אבל מהרי"ל גופי' אינו מזכיר חומרא זו וצ"ע

ובס"ט פה נרשם טעות. כי מקשה ממה דקיי"ל אין אשה קובעת וסת מחמת אונס ואחר הטלת מ"ר מקרי מחמת אונס ולזה אין מקום פה כ"א לקמן בהג"ה זו במ"ש ואפילו אם היתה רגילה לראות אם בדקה עצמה ג"פ ומצאה טהורה שם צ"ע קושי' זו

סימן קצ"ב עיין בב"י מביא לשון הרא"ש שכתב על הגדולים שאף בדיקה אינם מצריכים בלשון זה דא"כ אפי' ישיבת שבעה אין כאן כלל ומה תועלת יש בהמתנת ז' ימים כיון דרב חביבא סבר דבקטנה לא חיישינן לחימוד. ודבריו אינם מובנים דלמה אין בם תועלת. וע"כ ר"ל כיון דר"ח סבר דבקטנה לא חיישינן לחימוד אף לא הזהיר לבתו שתתן דעתה כל עיקר אם הרגישה אם לאו. ולהכי אין בהם תועלת של כלום דהא הרשב"א מסיים בטעמו אלא כל שלא הרגישה בדם תוך ז' נקיים קרינן. וזה ניחא בגדולה היודעת ליתן על לבה אם הרגישה אם לאו אחרי שמזהירין אותה להשגיח על זה משא"כ בקטנה הלזו ודאי י"ל ארגשה ולאו אדעתה. ותו כתב ולדעתם אני מסכים דחיישינן בכל יום שמא תראה דיותר שהיא קרובה לזמן החופה יותר לבה הומה ומשתאה ותדיר חיישינן שמא מחמת חימוד תראה. ואף דברים אלו צ"ע דא"כ שבכל יום יש חשש החימוד כמו ביום התביעה ומה תועלת בשאר הימים בהבדיקה יותר מביום התביעה. ומ"ש דעל יום התביעה לא מהני בדיקה וליתר הימים מהני. ובע"כ נמי לומר דנהי דכל שקרובה לזמן החופה יותר לבה הומה מ"מ כל שראתה כבר פעם מחמת החימוד דתביעה שוב אינה מוחזקת כל כך ברואה. ולהכי דוקא ביום הראשון דתביעה הוי כאשה שהגיע וסתה וגריעה מינה שאפילו בדיקה בשעת תביעה לא מהני לה משא"כ לאחר שראתה פעם מחמת חימוד שוב אף שמחמדה מ"מ אינה מוחזקת כ"כ ברואה אלא כהגיעה וסתה ולא בדקה לשמואל דאם בדקה ומצאה טהור טהורה. אך מה שכתב תו ולכן הזכיר רבא בדבריו ז' נקיים לא מחמת חומרא דר' זירא אלא אפילו מקודם שנהגו וכו'. יש לתמוה דא"כ ז' נקיים מה עבידתייהו ולכל היותר בששה והוא סגי כחומרא דרבי. וע"כ דמה שכתב אלא אפילו מקודם שנהגו וכו' ר"ל דאף מקודם שנהגו מ"מ היו מצריכים נקיים ומ"מ מקודם שנהגו וכו' באמת לא היו מצריכים יותר מששה נקיים. אלא דרבא תפס ז' נקיים ע"פ חומרא דר"ז ודוחק

סימן קצ"ד בדבר המובא סימן זה בבאר היטב בשם תשו' נ"ש. אשה היושבת על המשבר שהיא טמאה ממאי דקיי"ל בהלכות שבת סי' ש"ל דמשעה שיושבת על המשבר מחללין עלי'. והיינו כאביי דחשיב לפתיחת קבר יושבת על המשבר וכבר קיי"ל א"א לפתיחת קבר בלא דם. ולפ"ר דבריו נכונים כי אף שלהריף והרמב"ם אין ראי' משם דלדידהו אביי איירי בתר ששופעת דם. מ"מ כיון דפסקינן מטעם ספק נפשות להקל כהרמב"ן דביושבת לחוד מחללין איך יש להקל הכא כשיטת רוב המורים הא הוי תרי קולי דסתרי אהדדי ועיין עירובין דף ו'. ובזה נסתרו דברי ספר תפארת ישראל שכתב אבל כאן וכו' ע"ש. אך קודם דברים אלו למד היתר ממתני' דאהלות פ"ז ותלה הדין בפלוגתת הרמב"ם ור"ש בפירושם להמתני'. ודבריו בנוים ע"פ דברי התוי"ט שם דלומד דלהרמב"ם ההילוך אינו מוציא כ"א מחשש הוציא הולד ראשו ולכן כתב וא"כ י"ל דוקא בכה"ג שראש הולד בין ירכיה א"א להלוך אבל פתיחת המקור יכולה להלוך וכאן אנו דנין על פתיחת המקור ולענ"ד זה אינו כדפי' התוי"ט שכתב שהרמב"ם פוסק כשני הפירושים דמתני' לא מסתבר כלל לענ"ד. והעיקר לענ"ד שהדין הראשון שבהלכה ח' שמחלק בין הראש כפיקה דמטמא אף שלא יצא לחוץ זה הוציא מן התוספתא סוף פ"ז דאהלות הביאה התוס' חולין דף ע"א ע"א שאי אפשר כלל לפרשה אלא בפי' הר"ש להמתני' כדמוכח מדברי ר' יוסי דפליג בשם אמרו לו דאין לולד טומאה עד שיצא מכלל דלת"ק כשהעגיל ראש כקיפה מטמא משעת פתיחת הקבר אע"פ שעדיין לא יצא ופוסק כת"ק שהם רבים. וגם ר"י לא פליג מטעמא דנפשי' והדין שבהלכה ט' הוציא מפירושו להמתני' וא"כ מ"ש בהלכה ט' שמא כשהיתה בו יצא ראשו וכו' היינו כדי לבאר טעם הספק טומאה על נפל שאין ראשו כפיקה. וא"כ מ"ש עוד אבל אם העגיל ראש כפיקה בבית הראשון טהור שאילו נפתח רחמה שם לא היתה יכולה להלוך על רגליה. ע"כ לא מטעם הספר הנ"ל שעיכוב ההילוך הוא מפני שהראש בין ירכותיה דהא בהעגיל כפיקה פוסק דמטמא בפתיחת רחם לחוד אלא ש"מ דפתיחת הרחם לחוד סובר דגורם לה רפיון עד שאין לה כח להלוך. אך זה דוקא אם הוא גדול כפיקה אבל בפחות מזה אין הפתיחה קטנה מעכבה מלהלוך. והכי מדויק לשונו שכתב שאילו נפתח רחמה שם ולא כתב שאילו יצא ראשה ודוק באופן דנקטינן מזה שאין בין הרמב"ם ור"ש שום פלוגתא לדינא זולת דלהרמב"ם ההילוך אינו מוציא מידי ספק טומאה אם לא כשהעגיל כפיקה. ואילו להר"ש בכל אופן ההילוך מוציא מחשש פתיחת הקבר. וא"כ לכ"ע יש ללמוד מהתם היתר לנ"ד כשמהלכת אחרי כן. אך הר"ש הניח שם בצ"ע על אביי וע"ש. ובספר הנ"ל כתב ליישבה בדרך רחוק ע"פ סברת הכרס ובפרט מה שמסיים משא"כ לענין פקוח נפש אין הולכין אחר רוב ואפילו במעוט חוששין לחלל שבת ולכך אפי' מהלכת חוששין לפתיחת הקבר דאולי תפיל נפל קטן ראש מפיקה ובזו תוכל להלוך וא"ש. דברים הללו ודאי אינו דאטו אביי מי לא איירי נמי מאשה שמלאו ימיה ללדת וכריסה הגדול בין שיני' דודאי ראש הולד כפיקה ומ"מ החליט דביושבת על המשבר לפי' הרמב"ן הוי פתיחת הקבר ומחללין עלי'. והנלענ"ד לדחוק בישוב קושי' הר"ש דכבר הערותי לפ"ר לחקור על המתני' דאהלות מה טעם דמחמרינן לטמא הבית א' מספק הא קיי"ל דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום ואמרינן כאן נמצא כאן הי'. ועיין נדה ריש הסוגי'. אך ראיתי בפירש"י בכורות כ"ב שפי' המתני' ביושבת על המשבר. וא"כ אדרבא מזה ראי' לדברי אביי דודאי ביושבת על המשבר יש ריעותא לחוש לפתיחת הקבר ולהכי חוששין מספק לטמא בית א'. אך ר'