עולם הלימוד · Olam HaLimud
Library › בית מאיר יורה דעה

בית מאיר יורה דעה קכט

Beit Meir Yoreh Deah 129 · בית מאיר יורה דעה · free full Hebrew text

Open in the reader →

אבל בפחות מכגריס במה דשייך לתלות בכינה שפיר י"ל כי נטי' זו שהיא בחזקת מסולקת מדם היא הוכחה כמו בילדה שלא, מצאה. ולמה שכתבתי בסי' קפ"ג ובזקינה בודאי יש להקל ע"פ פסק הש"ע בב' המקומות להקל כדיעה ראשונה] ואולם לשטת הרמב"ם ודעמי' שהוא הי"א שבש"ע סעיף ו' שבכתם שעל בשרה אין לו שיעור ומשום דספק טמא ספק טהור טמא. וכתב הגהות מיימון שהטעם משום דבשר כבדוק הוא אצל מאכולת ולשיטתי' אף אי נימא שמסכים לפי' תוס' שהקושי' וליתא היא אף לטהר ע"כ אינו אלא משום ההוכחה מדלא נמצא על שלה וזה ע"פ המפורש בהרמב"ן מפני שהיא נמי בדקה בשעור וסת. משא"כ בנ"ד ודאי לדעתו טמאה מספק מפני שכמו בבשרה לא תלינן אפילו בכתם דכינה. מכ"ש בנמצא על שלו אחר זמן בזמן שהי' נגוב דאף דלא שייך תי' הגמרא דאותו מקום בדוק מ"מ כבדוק הוא דמ"ש בשרו מבשרה. ומה גם דאפשר מעיקרא אינו מסכים עם פי' תוס' אלא כמשמעות פרש"י דהקושי' וניחוש אינה אלא לענין קרבן משא"כ להרשב"א דמטהר אפילו בבדקה וטחתה ביריכה בפחות מגריס בעגול ה"ה הכא בעגול יש ליטהר ובמשוך יש לטמא (אך צ"ע אם יש באופן זה הנמצא על האבר מציאת ראי' בין עגול למשוך) אבל נלענ"ד אחרי שהטור הוציא מהרא"ש דס"ל בין משוך בין עגול טמא בטחתו ביריכה אפילו בפחות מגריס ומשמע ודאי דס"ל נמי הכי. אף שבכתם על בשרה פוסק בזה דלא כמשמעות הרא"ש אלא דעל בשרה מצטרפין הטיפין לכגריס כמבואר. להכי בנ"ד אף שהש"ע במחלוקת כתם שעל בשרה סותם דיעה א' להקל. וכן במחלוקת דטחתה ביריכה סותם דעה א' כהרשב"א. מ"מ בנ"ד דתרווייהו איתנייהו גבה ממש ע"י בדיקה ואפילו ביריכה לא הוטח אלא שהי' כל הלילה במקום שאפשר כינה שם. וגם נמצא על בשר. וגם כל עסק מחלוקת זו היא בדאורייתא כי אם אין מחמת כנה כבר היא בחזקת שהרגישה כיון שאפשר ארגשה וסברה הרגשת שמש הוא (אך בראי' קטנה כזו עיין ריש סי' קפ"ג) מהראוי לענ"ד להצריכה טבילה בכל ענין אבל ודאי שוב אין ענינה לרואה מחמת תשמיש

שוב כתב השואל בלשון זה גם אתרמי שאותו איש קנח את עצמו בלילה בחושך בהסדין ובשחרית מצא ג"כ קצת דם על היד ואף שבסדין לא מצא כלל אפשר נשאר מה על היד או דנימא ידים עסקניות הן עכ"ל. ודבריו או דנימא ידים עסקניות הן לקולא א"י פירושו כי בגמרא נאמר זה פרק הרואה כתם לחומרא. ואם כונתו שעסקניות הן והם בחזקת מלוכלכים מדם מעלמא. א"כ מדוע תטמא האשה בנמצא בקשרי אצבעותיה נימא דהוי כנמצא על חלוק אינו בדוק. א"ו שאף על היד יש לדון ההוא דם מהיכי הוא וכו'. ואולם יראה לענ"ד שמה שכתב אפשר נשאר מה על היד אם ר"ל שמן הסדין שקינח בו בא על היד. זה לענ"ד אין חשש אחרי שבהסדין לא נמצא כלום כדאיתא בהרמב"ן דף י"ד על פרש"י ונמצא עלי' על הירך של אשה ואין דבריו מחוורים שאם העד נמצא ואין עליו כלום נראה ודאי שדם יבש על יריכה הי' ואין לטמא אותה ואם ניחוש דילמא בשעת הקינוח נגעה היד בגוף האבר בלא אמצעות הסדין ומשם בא. עליו יש לדון שהוא בכלל אין מחזיקין טומאה ממקום למקום וכמו שאם נמצא דם בקשרי אצבעותיה ולא דעבידה דנגעה בכולה ידה לא חיישינן לומר שבדקה בחדא ידה ונגעה באידך. ה"ה בזה לענ"ד גוף האבר הוא בדמיון היד שבודקת בו ולא חיישינן שנגע האבד בהיד אמנם אם ידע ודאי שנגע בגוף האבר עם היד אז להחלטת הפ"מ שכל שאינו עד הבודק הוא בכלל כתמים ולא גזרו עליו ע"י האיש בזה נמי אין לחוש. אבל א"י כל עיקר כללו מהיכא נפיק אי משום שלא נזכר בשום מקום כתמים של בגדיו. מה"ת שהי' להם לגזור אחרי שכבר אמרו בהאשה גופה מן החגור ולמעלה טהור פשיטא דממילא אין לחוש לכתמים שבבגדיו כי מאין יבאו מאותו מקום לבגדיו. אבל כששימש ונמצא על ידו בתר שקינח האבר בו' נהי שאינו דומה לעד שהכין לקנח בו אלא לכתם שאיכא למימר בו מעלמא אתא ע"ד רחוק וליכא לחיובי בחטאת אבל לטמא מספק מכח ההוא דם מהיכי אתא מה"ת דלא נימא שהוא בכלל מה שגזרו על כתמים. ואפילו ק"ו הוא הואיל דאיכא למתלי ההרגשה בהשמש. וכדכבר הרגיש בס"ט ריש הספר וצ"ע. ודע שמלשון הרמב"ן הנ"ל שהעתקתי והגהתי אותם שצ"ע קצת דהיינו מה שמסיים שהרי אינו אלא ככתם בעלמא ולא מסיים כדכתב הפ"מ ולא מצינן כתמים באיש. ודאי יש ללמוד כדעתו הנ"ל ודוק:

חזר השואל וכתב בלשון זה אפשר יש להקל אף ביותר מגריס דשמא מאכולת נרצפה זו אצל זו וכמו שביאר כ"ז בספר ס"ט סס"ק מ"א. ובפרט בדבר מועט כתבו הפוסקים שדרך יותר לבא מן הצדדין וגם דילמא בלי הרגשה אף דספיקא דאורייתא הוא מ"מ בספק ספיקא נוכל לצרף כמ"ש ג"כ בספר ס"ט הנ"ל כ"פ ובפרט שלפ"ד השואל לא נמצא לא על כתונת שלו ושלה ולא על הסדין ומסתמא קנח באחת מהן ובזה ודאי שייך סברא זו מדלא נמצא על שלו ושלה או על הסדין הואיל דבלי ספק קנח או בסדין או בכתונת כנ"ל. ולפ"ד אמ"ו שהחמיר באיש כמו באשה א"כ א"א לעמוד בו הוא מצד אחד ואף שלא תמצא מה עדיין אחריות הבעל עליה דילמא ימצא מה בכתונת שלו או כנדון השאלה וזה באמת לא מצינו בשום מקום כמ"ש הפ"מ א"ו דקים להו דלא חיישינן רק בעד שקנח בו אבל זולת זה תלינן מעלמא אף בחשש רחוק דאחר דמה"ת אין טמאה בלי הרגשה ויכול להיות שבא שלא בהרגשה בהצטרף שאר ספיקות כנ"ל אפשר להקל בו בכל ענין עכ"ל

מה שכתב שיש מקום להקל מטעם הס"ס והם דברי הס"ט ריש הספר אף שבספרי צ"ה שם העמדתי הדברים על מכונם בסוף הספר ע"ש. מ"מ אין דעתי נוחה בפשוט להקל מטעם זה לחוד כדאית' בש"ך י"ד סי' ק"י דלא בפשוט יש להקל מטעם ס"ס ובפרט בפלוגתא זו שאנו רואים כמו הרמב"ם שמחמיר על בשרו ואפילו בפחות מגריס. וכן המחמירים בבדקה בעד הבדוק וטחתה ביריכה. ומדוע לא מקילין מההוא ס"ס גופה. א"ו שלא נראה להם ספק באופנים. הנ"ל ואנו חייבים לחוש לדבריהם ולדעתם כאשר כתבתי. ובפרט שהש"ך מסיק שהעיקר כהרמב"ם. ויתר הדברים שכתב אין רצוני להשיב עליהם כלל. ובפרט מה שכתב מדלא נמצא על כתונת שלו ושלה וכו' הוי בדומי' שבדקה היא שעור וסת והוא דמיון כי אוכלא לדנא שמה שלא נמצא בחלוקה ובסדינה י"ל שעדיין נשאר בגופה ואילו בדקה היתה מוצאה ומה שלא נמצא על כתונת שלו תמה אני על דברים כאלו ואלא מאי שהוא מעלמא אכתי למה לא נתקנח בכתונת שלו. לכן אני על משמרתי אעמודה ואין רצוני להראות בזה כח דהתירא כי יראתי שלא אקבל על כזה יישר כח

ואגב אזכיר אף דהש"ך מסיק שהעיקר כהרמב"ם קשה לי לפ"ר מאוד לשיטתי' מה צריך הש"ס דף נ"ח לדחוי לא דילמא דעביד כרצועה ולא בפשוט טיפה אחת ודוק

והנה תוך תשו' הנ"ל בניתי יסוד הדין על תי' הרמב"ן על תמיהתו. ואתה הרואה איך בעצמו כתב ויש לדחוק כי בודאי רחוק הוא לומר שהמתני' סתמה על זה המסתמא שכל זמן שהוא מקנח עדיין האבר לח מש"ז. ולהכי אני מהרהר אולי מזה נפיק להרמב"ם דינו שפוסק בכתם על בשרה אין תולין בכנה כי מה שנתנו הראשונים טעמו שהוא מן הברייתא דספק טמא טמא. לענ"ד אין. מספיק שהרי הגמרא מבארת במה איירי ולהכי אמינא באולי הרי התוס' דף י"ד ד"ה דחוק הוא הוכיחו שהפי' בדוק הוא היינו דמפני הזוהמא אינה באה כלל סמוך לרחם וללישנא דדחוק היינו דאך אינה נכנסת בשום פנים מאליה ור"ל נמי מפני הזוהמא אלא שפעמים מתקרבת לרחם כ"כ עד שהשמש מכניסה ורצפה. ואיכא למידק הא בדף נ"ב איתא כנראה באדרבא ואידך אגב זוהמא דם מאכולת הוא. וע"כ לחלק לזוהמא דנדות מתקרבת ומזוהמא שבאותו מקום מתשמיש מתרחקת בכל היכולת וסוד ה' ליראיו. וא"כ י"ל להרמב"ם ודאי המקשן דפריך וניחוש הי' סבור אף שידע נמי דעל בשר אין חשש במאכולת מ"מ לא הי' יודע להפריד בין