עולם הלימוד · Olam HaLimud
Library › בית מאיר יורה דעה

בית מאיר יורה דעה קכח

Beit Meir Yoreh Deah 128 · בית מאיר יורה דעה · free full Hebrew text

Open in the reader →

כיבוס טוב הולך הכתם בלא סימנים. וחדאי נפשאי ודלא כהכרו"פ שכתב סס"ק כ'. ודברי ב"ח ברורים ומעתה מצינן לאחותינו בנות ישראל תקנה גדולה בעסקי כתמיהן שרוב נשים אינן בודקות טרם לבישה רק לובשין מכובס וא"כ כל כתמיהן אף בכגריס ועוד טהור דליכא כאן חלוק הבדוק כלל עכ"ל. ותקנה זו היא קלקלה בעיני ואינה. שוב ראיתי שבס"ק כ"ד החמיר מטעם הספק של מקדיר או מגליד. ובס"ט נמי אזיל במחשבה זו אלא שגמגם כהוגן על דבריו בסוף ס"ק ס"ז ע"ש. ולענ"ד המכובסים שלנו בטוח שחזקתו מכובס והוא חלוק הבדוק לכל ענינו מדינא ולא מחומרא. [עיין עוד לקמן ד"ה ט"ז ס"ק כ"ט]

שאלה מלמדן אחד וז"ל איש אחד שיש לו שבר. וצריך לעיין במקום השבר אם החגור מתוקן כראוי ועי"ז אתרמי שמצא על האבר ופעמים על הכיס סמוך לאבר מראה דם פעם פחות וכראש של מחט ופעם גדול יותר ואותו האיש לא יוכל לחקור מאין בא המראה הזה. ועי"ז לבו נוקפו מאחר שלעת עתה אין נוהגין בבדיקת העד לאיש רק שמקנחין פעם בסדין ופעם בכתונת ואין משגיחין על זה. האם לא נימא דאבר עצמו הוי כעד שלו ובעד שלו אפילו פחות מכגריס ואפילו לזמן מרובה חוששין. עיין בש"ך ואף דבכתם בכתונת איש אין לחוש כמ"ש בתשובת פ"מ מ"מ אבר זה שאני. או נימא מאחר דלא מצינן נידן כזה בשום פוסק מסתמא אין לחוש ואמרינן דודאי מעלמא אתא אף שלא ידעינן מאין בא עכ"ל

וז"ל תשובתי הנה לא נתבאר בהשאלה אם המציאה זו היתה ממחרת ליל, השמוש לאור היום בזמן שבודאי כבר היה האבר נגוב מן הש"ז. או בעוד לילה לאור הנר שעה או שתים אחר התשמיש ובעוד האבר הי' לח מן הש"ז. כי הנה איתא במתני' דף י"ד נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן ופרש"י וכל הפוסקים ואפילו לאחר זמן ששהה לאחר בעילה זמן ארוך קודם הקינוח. ובודאי הכי מוכח מדסתם התנא ולא מחלק כדמחלק בנמצא על שלה. וזה בלי ספק אצלי שאם זה הבועל במקום מה שהי' לו לקנח ולעיין בהעד איהו שם עינו על האבר ועיין בו ומצא בו דם דכ"ש הוא שטמאים וחייבים בקרבן ואין כאן מקום שאלה לומר מאחר שלא נמצא בשום פוסק מסתמא אין לחוש ואמרינן ודאי מעלמא אתא בנמצא על האבר דלא תהא גדולה ראי' שע"י העד מראי' שע"י עצמו והא דלא נמצא הנידון בפוסקים אטו כי רוכלא וכו'. והתנא דמתני' והפוסקים דברו בהווה. אמנם בגמרא איתא וניחוש דילמא דם מאכולת הוא אמר רבי זירא אותו מקום בדוק או דחוק הוא. וכתב הרמב"ן סוף ד"ה וליחוש. אבל עדיין אני תמה על העד שלו דלא יהבו לי' רבנן שעורא אלא אע"פ ששהה אחר בעילה זמן מרובה קודם קינוח טמאין ואמאי ליחוש שמא מאכולת הוא שבאה עליה אחר שבעל (שהרי אינו אלא ככתם בעלמא. דברים אלו שהגהתי באמת צ"ע. ונראה דלהכי השמיטם הס"ט דף ל"א ע"ב כשהעתיקו) ואולי פירושו בדוחק דתמיהתו תחילה היינו אף דלא ליהוי טמאין ולתלות בכנה. ולבסוף מסיים דלכל הפחות שהרי אינו אלא ככתם בעלמא ולכל הפחות התמיה שלא יהיו חייבים בקרבן. וכתב ויש לדחוק ולומר שכל קודם קינוח כיון שעדיין ש"ז לחה אין המאכולת באה עליו ואין לחוש שמא נרצפה על הסדין וממנו נתקנח בו שדם מאכולת מועט הוא ואין מתקנח מן הסדין אלא נבלע בו מכ"ש שא"א לו להתקנח במקום ששוכבת עליו עכ"ל. וא"כ אילו מציאה זו היתה בבקר שאז בלי ספק כבר הש"ז נגובה בודאי נשאר קושי' הרמב"ן שהוא בדומה דקושי' הגמרא וניחוש דילמא דם מאכולת ואפשר היא יותר אלומה כי קושי' הגמרא אינה אלא דניחוש שמא הי' המאכולת בתוכה. שזה מבלעדי תירוץ הגמרא בדוק הוא. הוא חשש רחוק כדכתב הרמב"ן וי"ל בעלמא לא חיישינן וכו' ע"ש. משא"כ הכא שהאבר הי' תוך המטה שעות הרבה בגלוי החשש פשוט כדתמה הרמב"ן ואפשר דלהכי מסיים שהרי אינו אלא ככתם בעלמא. ואולם מה שנאמר בהשאלה ופעם גדול יותר בודאי אילו הי' יותר מגריס פשיטא שהיא טמאה כי קושי' הגמרא וניחוש אינה אלא מפני דסתמא קתני נמצא על שלו דמשמע אפילו משהו כמבואר בפשוט. אלא שקרוב לי מה שכתב ופעם גדול יותר היינו יותר מראש מחט ומ"מ ליותר מגריס לא הגיע. ולפיכך נדון על אופן זה של פחות מגריס. ואם המציאה היתה בעוד האבר הי' לח מש"ז פשיטא לי דטמאה ודאי ואפילו בכלל רואה מחמת תשמיש הוא כי אין זה ענין כלל להמצאת הפ"מ כדהוכחתי כנ"ל שלא תהא גדולה העדאת עד מראי' בעצמו ואגב אגיד האמת אתי שכבר בעוד הי' חתני החריף שי' פה ועסקנו בה' נדה גמגמתי הרבה על מה שסתם וכייל מפני שלא מצינן שגזרו על כתמים בבגדי האיש לכן בנמצא על כתונת שלו אחר התשמיש נמי אין לחוש הואיל ולא הוי עד שהוכן לבדיקה. ואף שהסכים על ידו בס"ט סי' קפ"ז סק"ג. מ"מ לבי מהסם מאוד בהוראה זו דנהי דודאי לא מצינן שגזרו על כתמים בבגדי האיש. היינו בפשוט אף שהיו ישנים במטה אחת. והוא מן הטעם הפשוט שבס"ט גופי' סי' ק"ץ ס"ק ס"א דאם איתא שמגופה בדידה מיבעי לאשכוחי. משא"כ בנמצא אחר התשמיש בכתונת שלו. אחרי שכל הלובש כתונת מכובס בחזקת בדוק הוא מכתמים יותר מגריס. וא"כ נהי שאפשר אילו נמצא למשל בכתונת מן הצד או מאחוריו באופן שא"א להיות מקינוח האבר אם לא ע"י ההתהפכות החלוק שפיר דאפשר לומר שאינו דומה לעד שלו. והוא אך בכלל כתם דלא גזרי בשל האיש אבל אם נמצא אחר התשמיש על כתנתו מכוון נגד האבר מלפניו מה בכך שלא קינח עצמו בכיון הא אי אפשר בלי שום ספק שמאליו נתקנח האבר במקום הזה מן הכתונת והגע עצמך אילו קינח עצמו בכיון בהכתונת כדי ליבדק ע"י זה אם הי' דם על האבר והי' מוצא בהכתונת יותר מגריס. מה"ת דלא יהא קרוי בדיקה שהרי בחזקת בדוק הוא עכ"פ ליותר מכגריס. ומה לי אם קינח עצמו בכיון בהכתונת ומה לי אם ידעינן שנתקנח בו. כמו באופן הנ"ל שבלתי ספק שנתקנח בו אחרי שהוא מכוון נגד האבר ממש. ומה"ת לאפוקי מתורת בדיקה שע"י עד (ואפילו אם מעולם לא גזרו החכמים בכתמים הי' זה ראוי ללמוד מדין המשנה דנמצא על שלו מדין תורה ומה ענינו לדמות שלא מצינו שגזרו בכתמים בבגדי האיש) אטו בכונה תלי' מילתא. נהי דאמרינן מילתא דלא רמי' על אינש לא מקרי בדיקה. היינו אם רצונינו לפעול קולא ע"י שלא נמצא בהבדיקה אמרינן כיון דלא רמי' עלי' לא בדק שפיר אבל חומרא ע"י שנמצא שפיר יש לדון כמו בכיון כי מה לי אם כיון לבו אם לאו. ומכ"ש בגוונא שנאמר בהס"ט שאתרמי הכי ג"פ אין דעתי מסכמת בהוראה זו בכל אופנים אלא אם נמצא בפרטים ידועים כנ"ל וכולי האי ואולי ומה שמביא הס"ט בסי' ק"ץ ראי' מדברי תוס' דכיון שנמצא על שלו ולא על שלה רגלים לדבר הוא וכו'. ולפ"ר משמע דזה נמי דמות ראי' לנמצא על הכתונת אחר התשמיש. דע כי זה אינו כי אף שבתוס' ורשב"א ור"ן הדברים נאמרים בלשון הנ"ל סתם. מ"מ בהרמב"ן הדברים מפורשים שכתב ובתוס' אמרו דעל עד שלו דוקא פריך משום דכיון שבדקה היא כשיעור וסת ומצאה טהור והוא מצא יש לחוש וכו'. ובלי ספק סתמן דאחרינהו כפירושו דדוקא משום דהיא נמי בדקה בשיעור וסת שהוא ממש ברגע אחד הוא דיש רגלים מדלא נמצא נמי בשלה. אבל אם היא לא בדקה עד אחר זמן מרובה מה ראי' היא זו דילמא מה שנשאר גבה בשעת תשמיש הדר נפיק מינה ונפל וזה ברור. אמנם אם בבוקר הי' שכבר האבר נגוב שאז בודאי יש לדון אם לא תהא אף טהורה ע"פ קושי' הרמב"ן שכתב אבל וכו' טמאין ואמאי ליחוש שמא מאכולת וכו' דמשמע דאפילו שתהא טהורה תמה. אמנם כבר כתבתי שאפשר נמי מפני ההוכחה שאם היא בדקה עצמה בשיעור וסת ומדנמצא רק על שלו ולא על שלה משא"כ בנ"ד [שוב הוגד לי שבנ"ד האשה זקינה בת ס' שנים ואפשר לומר דאז בפשוט יש לתלות בכנה ולטהר מפני שהאשה בחזקת מסולקת בדמים אף שבמציאת כתם לא מחלקינן בין ילדה לזקינה היינו בכגריס ומשום דההוא דם מהיכי אתי