בית מאיר יורה דעה קכו

כתב והטעם מבואר דכיון שלא הרגישה רגלים לדבר שלא בא מגופה ולפיכך תולה במה שאפשר לתלות וכו'. ונ"ל דהיכא דאיכא למיחש שמא בא הדם בעד זה מחמת שנתעסקו סמוך למקום שהעד שם במיני דמים תולין בהם אפילו יותר מכגריס ועוד דמפני שקנחה בו לא נניח מלתלות במה שאפשר לתלות כיון שלא הרגישה ביציאת הדם מגופה וכו' וכבר הביא הוא ז"ל ראי' לדבריו מדאקשינן אמתני' וניחוש דילמא דם מאכולת הוא ופרקינן אותו מקום בדוק הוא. משמע הא לאו הכי תלינן במאכולת וכו' ודבריו צ"ע טובא חדא דאי זה טעם הרשב"א משום דלא ארגשה תלינן איך אפשר לו להביא ראי' מהקושי' וליחוש הא מתני' זו מוקמינן בריש הרואה כתם לעולם דארגשה. וא"כ הא ע"כ הקושי' אינה אלא כדפרש"י דמ"מ אמאי יחייב קרבן דילמא ממאכולת הוא ומה דארגשה אימא הרגשת שמש הוא וא"כ איך אפשר לפרש הקושי' דנתלה במאכולת לטהרה מכח הסברא מדלא ארגשה דהא באמת ארגשה. ואפילו לשיטת הרמב"ם המבוארת שסובר דם הנמצא בגופה הוא בחזקה שבא בהרגשה ומה דלא ארגשה תלינן בסברא הרגשת עד הוא. ואף אי נימא דהב"י סובר דכ"ז אינו אלא בדאי אפשר לתלות במידי הא כל שאפשר לתלות מ"מ מדלא שכיח שתרגיש ותטעה בדמיון הרגשת עד דנינן דמעלמא אתא. אכתי קשה מנ"ל להקשות וניחוש דילמא וכו' דילמא המתני' איירי בפשוט בדארגשה להדיא ומ"מ לאחר זמן פטורה משום דאימא הרגשת שמש הוי ומ"מ אי אפשר לעשות מזה הוכחה דמעלמא אתא דהא באמת ארגשה. והא יש ליישב דראיות הרשב"א אינו מן הקושי' אלא דע"כ דינייהו. דאיירי בו דהיינו בדקה וטחתה דהיא טמאה נדה ודאי ולא חיישי למאכולת ע"כ איירי בדיש בו כגריס ועוד. וממילא שוב מסתבר לו דחד דינא הוא עם הניח תחת הכר ואם הוא פחות מכגריס ועגול טהורה נמי הוא ותלינן במאכולת. אך הא ודאי קשה דאיך אפשר לתלות טעם ההיתר מפני שלא הרגישה, עד שהב"י כתב דטעם זה גופי' מספיק לעגול דהא זה גופא דהניח תחת הכר מוקמינן בדארגשה וע"כ לדחוק כבתשובת שב יעקב סי' מ"ו דמ"מ לא שכיח דלא ארגשה עד רגע זו שבדקה באופן שיש לספוק אולי הרגשת עד הוי. אך מ"מ צ"ע דהרי הרשב"א עצמו בחידושיו דחק מאוד לפי מה שרצה לבאר קושי' הגמרא וניחוש דאף תהא מכח תלי' זו טהורה דדוקא באופן זה מדבדקה עצמה סמוך לתשמיש ואשתכחה טהורה ע"ש ובחידושי ר"ן. הרי להדיא אף לה' זו דלא ידע דא"מ בדוק הוא מ"מ לא מסתבר לו למתלי לקולא מכח הסברא מדלא ארגשה. והיינו באמת מדמשני הגמרא לעולם דארגשה. וממילא לפ"ז מוכח דלאו היינו טעמא דעגול גבי הניח תחת הכר אלא משום דעגול. א"כ מה שהמציא הט"ז אפילו במשוך הי' צ"ע לולא שמדמה למכה. שוב ראיתי שכמעט כל הנ"ל כבר הוא בס"ט דף ל"ה

סעיף הנ"ל. בדקה בעד שאינו בדוק אפילו הניחתו שמור בתיבה וכן הוא נמי הלשון בגמרא בדקה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם פלוגתא דרבי ור"ח ואיכא למידק למה נקט והניחתו בקופסא ולמחר וכו'. ולא בקיצור בדקה בעד שאינו בדוק ומצאה עליו דם דהי' משמע מיד דמ"ש. הא בהניחתו במקום משומר נמי שוב אי אפשר לספק אולי אחר הבדיקה בא עליו. ויראה לי משום דבאופן זה אין מציאת שאלה והדבר נראה לעינים אם ימצא מגופה מחדש או שהי' כבר בהעד. לכן מוכרח להאריך והניחתו בקופסא ולמחר וכו' וכן ראוי להורות לפי ראות עיני המורה. ובזה נלענ"ד ליישב קושית הס"ט על התה"ב דף ל"ה ע"ב במ"ש התה"ב (תוך הוכחתו ע"ש כי מעתיק לשונו כולו) ומתני' ודאי בעד הבדוק דאי בשאינו בדוק וכו' ומקשה דל"ל לארוכי בסתירת ה"א זו הא מגופה דסוגי' מוכח דלא ס"ד דאיירי מעד שאינו בדוק דאילו כן הא הוי הספק דמאכולת דמקמי הבדיקה הוי בי' ומה עסק לתרץ בזה א"מ בדוק הוא. ולהנ"ל לק"מ כאשר דקדקתי מלשונם הברור דבמציאת דם בבדיקה על עד שאינו בדוק אין במציאת שאלה כי הדבר נראה לעין. אך זה ניחא בתר דידעינן דא"מ בדוק הוא אבל המקשה אילו הי' אפשר דאיירי בעד אינו בדוק הי' אפשר לומר נהי דלא מקשה וניחוש שמא דם מאכולת הוא מכבר שזה אפשר להתבונן וחזינן דדם חדש הוא מ"מ יקשה מפני שהוא עד אינו בדוק אולי הי' מאכולת חי' דבוק בו וכשבדקה בו הכניסה המאכולת עמו ונתמעכה ויצא הדס חדש. וע"ז יפה משני אותו מקום בדוק הוא דאפילו כשהוא על העד אין במציאות שתמצא בפנים באותו מקום א"ו דחוק הוא ולהכי מוכרח להוכיח בפשוט דלא איירי אלא בעד הבדוק וק"ל:

תו לסעיף זה. אלא אם יש בו כגריס ועוד. מבואר הא פחות טהורה אפילו הוא משוך. וכן הוא להדיא בבעל הנפש להראב"ד. אלא שהרז"ה הקשה עליו כיון דפסקינן כרבי דאך מספק מאכולת הוא דבעינן כגריס ועוד ושוב לא מספקינן במעלמא והיא טמאה נדה. א"כ אף בפחות ליהוי טמאה במשוך כמו בהניח תחת הכר דנמי אין ספק אלא במאכולת ואמרינן משוך טמא. וכבר טרח הס"ט ליישב בפנים שונים. ולא מצאתי בם קורת רוח. והנלענ"ד דההוא בחינה דמשוך ועגול אינו בורר הדברים דזה ודאי מגופה וזה ודאי מן מאכולת. ותדע שהרי כתם הנמצא על חלוק הבדוק נמי אין לספוק אלא במאכולת ומ"מ פחות מכגריס טהור אפילו במשוך אלא דבמקום בדיקה אמרו חכמים דמשוך רגלים לדבר יותר דמגופה ועגול רגלים לדבר יותר להיפוך. וכל זה דוקא בעד הבדוק והניחתו תחת הכר. או דסעיף ל"ה בטחתה דבדידהו ליכא למאן דאמר דביתר מכגריס לא תיהוי טמאה נדה אלא מכיון דנפיק מחשש מאכולת שוב אמרינן ודאי מגופה ולא מעלמא בזולת מאכולת. להכי שפיר אף בפחות מחלקינן בין משוך לעגול. משא"כ בההוא דינא דר"ח ס"ל אף ביתר מכגריס ועוד אינו אלא כתם ואף במקום בדיקה הוא מסופק בעד שאינו בדוק אולי מעלמא הוא. נהי דקיי"ל כרבי דפליג ואמר טמאה נדה ודאי לא עבדינן פלוגתא רחוקה ואמרינן דאף רבי מסופק במקצת די"ל נמי מעלמא הוא אלא דס"ל דמצוי מותר כיון דבדקה בו דהוא מגופה היכא דליכא לספוקי במאכולת והיינו דוקא ביתר מכגריס ועוד דתו אין שום ספק מאכולת. משא"כ בפחות ומשוך מצרפינן המיעוט אפשרות דמאכולת עם המיעוט ספק דמעלמא אף במקום בדיקה ותלינן באו מעלמא או מאכולת וטהורה. כן הי' נלענ"ד טעם הדין. אך שהי' קשה לי מנ"ל חילוק זה. ואמר חתני החריף הרב מוה' יודא שהכריחו הכי מדהוקשה להם קושי' הת"ה ומהרש"א אחרי שהוכיחו התוס' דר"ח מודה בדינא דסעיף ל"ה דטמאה נדה ביתר מכגריס וס"ל פשוט דמוכרח להיות יותר מכגריס ובאם לאו יש לחוש למאכולת. וקשה וליקשי ר"ח לנפשי' כדהקשה לרבי א"כ אף אתה וכו' כן ליקשי לנפשי' בדינא דסעיף ל"ה דמודה בי'. א"ו דיש הבדל ביניהם. ודוקא בדין דסעיף ל"ו דאמר לרבי אי אתה מודה דצריך כגריס ועוד בכל אופן ואפילו במשוך והודה לו שפיר אמר לו אף אתה עשיתו כתם דהיינו כמו בכתם הנמצא בחלוק אין חילוק ובפחות מכגריס אף במשוך טהור ומצרפינן הספק דמעלמא הואיל דלאו דרך בדיקה להספק דמאכולת במשוך כן בזה הא ע"כ אף אתה חייש לספק דמעלמא. משא"כ בדין דסעיף ל"ה דיש חילוק בין משוך לעגול והיינו משום דלא חיישינן כלל למעלמא שפיר דמודה דביתר מכגרים דיצא מחשש מאכולת דהיא טמאה נדה ורבי השיב לו דמ"מ אף בזה נהי דבפחות מכגריס חייש במקצת למעלמא ומטהר אף במשוך מ"מ ביתר מכגריס קרוב לודאי דמגופה והיא טמאה נדה הואיל דבבדיקה נמצא. ויצא לנו בזה דלענ"ד אם אשה בדקה עצמה בחלוקה שהיתה לובשת והיא בחזקת עד הבדוק ואי לספוק בו במעלמא זולת מפני שהיתה לבשתו הוא אינו בדוק לענין מאכולת נמצא במקום בדיקה הוי דומיא דהניחה תחת הכר או טחתה ביריכה ואם משוך טמא אף בפחות מכגריס.