בית מאיר יורה דעה קכה

ואולם היכא שחזר הוסת למקומו כמו בנידון דסעיף י"ד בזה הכריע הרמב"ן פ"ו הלכה ב' וכתב כשחזרה לראות ביום וסתה לכ' אע"פ שחזר הוסת למקומו יש שהורה שצריכה לחוש ליום ל' ממנו ויש שהורה שאינה חוששת כלום משעה שחזר הוסת למקומו נעקר שאינו קבוע ולזה דעתי נוטה שאם אין אתה אומר כן תהא אשה זו כל ימיה רואה מכ' לכ' ועדיין צריכה לחוש לשלשים עכ"ל. ואילו לסברת הש"ך דחושב קרבה ראייתה לעקירה אף מקודם שבא שעור הפלגה הרחוקה ולא עברה עליה בלא ראות. אלא שלקביעות צריך ג' פעמים לעקור ולחשש של פעם אחד די בפעם אחד. א"כ מה זה שהכריע הרמב"ן שאם אין אתה אומר כן וכו' הא מיד שתראה ד' פעמים בג' הפלגות של כ' תהא זה ממילא עקירות ג' פעמים להפלגת הקביעות של ל' כאילו עברה ולא ראתה ג' פעמים לל'. א"ו דלאו מההוא טעמא אתינן עלי' אלא הטעם דכל שקבעה קביעות וסת הפלגה אחת והרי הוחזקה שאינה מפלגת ראייתה יותר מכ' ואיך אפשר לה לחוש להפלגת ל' שהרי הוחזקה שאינה מפלגת יותר מכ'. והוי החשש לגבי הקביעות כתרתי דסתרי ולהכי נעקר משא"כ כמו בנידון שהתחלתי למשל שראתה ר"ח ניסן וח"י בו וכ"ח בו נהי דבראי' כ"ח הפליגה אך י"א יום ואפשר שתראה לקרב מ"מ נמי אפשר דראי' זו תוספת דמים ושוב תחזור ותפליג לח"י יום. וצריכה לחוש אליה כל כמה דלא עבר שעור הפלגת ח"י ולא ראתה. וכל הרואה עין בעין שהרמב"ן נמי לא הי' לו גירסת הר"ן בהסוגי' שלגירסתו לא הי' צריך להכריע דינו במסתבר מדעתו שהרי מפורש הוא בסוף פ' האשה א"ו שהי' לו נמי גירסת רש"י וכמבואר נמי בחידושיו ע"ש ודוק. ולהכי הוכרח להמציאו מדעתו. ובזה א"י מה קשה להס"ט בס"ק י"ט על הטור במה שפסק דינו דהרמב"ן והוכיח מגירסת רש"י והרא"ש דלא ס"ל הכי דאל"ה ממה נלמד הת"כ דר"פ דמה דנקבע בב' פעמים נעקר בחדא זימנא הא שם מדחזר כ' למקומו הוי חדא עקירה ומדביום שלשים לא ראתה הוי עקירה ב'. ולענ"ד לא היא דע"כ לא הכריע הרמב"ן הכי אלא בוסת הפלגות וכדכתבתי שהקביעות הפלגות עשרים הוא תרתי דסתרי עם חשש הפלגת ל' אבל גירסת רש"י והרא"ש הא לא מתפרשה אלא ע"י וסת החודש ובזה ודאי חזרת קביעות עשרים בחודש אינו סותר כלל החשש של ל' בחודש שהרי אפשר דתקבע לתרווייהו ולהכי מה דחזר וסת כ' למקומו אינו עקירה כלל להחשש ל' והתרת אינו אלא ע"י שעבר ל' ולא ראתה דהיינו עקירה פעם אחד ונאסר הכ' היינו מדחזר כ' למקומו. והטור פסק ממש כהרמב"ן ול"ק עליו במידי. אלא שהב"י ז"ל במח"כ לא יפה עשה במה שהעתיק דברי רש"י והרא"ש על פסק הטור כי באמת פסק הטור אינו אלא ע"פ דברי הרמב"ן בהלכות. ואדרבא על גירסת הר"ן הוא דקשיא לי מה שהקשה הס"ט הנ"ל על הת"כ. ומה דדחק דחזרת קביעות למקומו נחשב כעקירה פעם אחד. דחוק מאוד בעיני עיין ודוק. ובהנ"ל אפשר דיש ליישב נמי מה שפסק הרמ"א בהג"ה עד שתקבע וסת א' כדינו. ועיין הפי' בד"מ ובט"ז ס"ק י"ט. ובס"ט ס"ק י"ד הקשה עליו קושי' הפרישה מראתה בתוך ימי זיבה דאפשר דוקא בשני מיני וסת כגון וסת הפלגה ווסת החודש נחשב הרמב"ן תרתי דסתרי ולהכי כי נקבע אחת אינה צריכה לחוש להשני' אבל לקבוע וסת תוך וסת ושניהם בחודש בזה אף שנקבע אחת יש חשש שתקבע נמי עוד וסת לה' בחודש וקלה ומ"ש שם משמע וכו'. מי הכריחו למשמעות זה ולהקשות הא בד"מ מבואר הכונה כהט"ז הנ"ל

שם בט"ז ס"ק י"ז. פשוט הוא. הכא קדמני הס"ט ליישב הב"ח בפשוט וברור

סעיף יט יש קובעת וסת וכו' עיין ב"י מביא בשם הרמב"ם דאין באשה באשה שני מיני וסתות אלא דכל אשה שיש לה וסת הימים הרי היא מורכבת עם וסת הגוף ואך לטהרות הוא דמהני הוסת הגוף ולא לפרישות עונה וכל הפוסקים חלקו עליו אך צריך לי עיון נהי דודאי כשיטת פסק דידן מורה ההלכה דף מ"ג דתירץ התם בוסתות דיומי הכא בוסתות דגופא. שלהרמב"ם רב הדוחק. אמנם לדידן הא צ"ע דהא א"כ אף וסת דיומא בלי וסת דגופא ואף בלי וסת דשעה אלא דלמשל שהיא רואה כל ר"ח ביום או בלילה ופעם תחילת היום או הלילה ופעם באמצע ופעם בסופו מ"מ דיה שעתה ואינה מטמאה טהרות למפרע ומה טעם יש בדבר שלא תטמא למפרע עכ"פ כל אותה עונה הא בעונה זו אין לה שעה מוגבלת. בשלמא להרמב"ם שפיר דכ"ז שאינה מרגשת בהמיחוש אין לספוק ברואה אלא שכל העונה אסורה לשמש מהחשש פן יבא המיחש אבל לדידן א"י טעם כי מה תועיל החזקה שאורח בזמנו בא באותה עונה שאין לה בה שום חזקה והרי היא בעונה זו כאין לה וסת. (שוב ראיתי הכרו"פ סי' קפ"ח סק"י כאילו הרגיש ורוצה ליישב ולענ"ד לא העלה כי אף דבריו לא שייכים אלא ביש לה וסת קבוע לשעות עיין ודוק) ואולי י"ל דה"ט דדווקא אשה שאין לה וסת סברי ב"ה וחכמים דאיתרע חזקת טהרה דידה במקצת מן הטעם דבריש מכלתין כיון דמגופה קחזיא ור"ל בלי שום קביעות משא"כ יש לה וסת הרי עכ"פ חזקת טהרה דידה ברור שמוחזקת היא באינה רואה בין וסת לוסת שוב אף באותה עונה יש למוקמה שפיר בחזקת טהרה. ועכ"ז צ"ע דבאותה עונה אפשר מ"מ יש לדמותה ליום דמשלים נערות דלרב אמרינן מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת מדהסמנים עשוין להשתנות ביום זה ואפשר דזה אינו סותר אלא חזקת אינה רואה ולא חזקת טהרה וצ"ע. ולשיטת הרמב"ם נמי קשה מאוד הסוגי' שם עמוד ב' הרי אמרו לימים שנים וכו' עיין וק"ל: סעיף לג בסופו. ומ"מ חוששת לראי' שתראה וכו'. לעיל סי' קפ"ד בש"ך ס"ק י"ט משמע דכאן הפי' דוקא אם ראתה ג' פעמים בימים אלו הוא דחוששת אבל אם לא ראתה ג"פ אף לחוש אינה חוששת. ויותר מבואר הכי בהג"ה פרישה עצמו שהעתיק הש"ך וגם במ"י שם ע"ש. ולפ"ר צ"ע להמעיין בב"י בדין זה ומ"מ היינו דהרשב"א חייש לסברת הגדולי מורים שפסקו הכי. וכעת ראיתי שהס"ט כבר משיגם

סימן קץ בריש סימן זה כתב הכרו"פ דתירוץ ב' שבכ"מ הוא עיקר כי כך אמרו בגמרא לב"ש דס"ל דיה שעתה וכו' ומשני הגמרא כיון בצפור לא נתעסקה וכו'. וא"כ הדבר לב"ש מכ"ש לדידן ולענ"ד אין תירוץ זה מספיק להמבואר סעי' כ"ב דאפילו ספק עבירה אין תולין ומה שתי' הסוגיא הכי לשמאי היינו דשמאי אפשר באמת פליג על ההוא ברייתא ולא דחק להגמרא אלא דלא ליהוי כמה סתם משניות דלא כותי' אבל לדידן אין תי' זה מספיק. ומה שגמגם הכרו"פ לתי' א' דכ"מ וכתב שמכחו יש לפקפק על הרמ"א קפ"ז שכתב ס"ס. לק"מ דהא בל"ז מצינן בהסוגי' נ"ט שמביא בעצמו שר"מ מטהר במסקנא ע"י ס"ס דספק איש וספק מי רגלים. א"ו שהכ"מ לא תירץ אלא מפני שעניני כתמים דבר ההוה ורגיל ראו חכמים לטמא אף בס"ס מפני החומר אבל מש"ה אין למדין דברי חכמים זה מזה לומר שבכל איסור נדה הפקיעו ס"ס דמ"ש איסור נדה מאיסור חלב וק"ל

סעיף ז. אם הרגה פשפש וכו'. יראה לענ"ד באופן זה שמדמה הרא"ש לנתעסקה בכתמים ממש הוי דינו ממש באמת כנתעסקה בכתם שהוא כתורמוס ולפי מה דפסקינן סעיף כ"ו דנתעסקה בכגריס ונמצא עליה כשני גריסין תלינן וכו' ע"ש ה"ה בזה אפשר להקל אף בנמצא כתורמוס וכגריס ביחד דיש לתלות כתורמוס בפשפש שנתעסקה וכגריס במאכולת. אבל מה דמקילין האחרונים ע"פ דברי הרשב"א אף במקומות המצוים פשפשים בזה צ"ע אם יש להקל כנ"ל. כי י"ל דלא עדיף מן מאכולת דלא תלינן בתרי ביחד ויש לחלק וצ"ע. אף גם צ"ע לדעה זו אם נמצא טפין טפין יתר מכגריס ופחות מכתורמוס אם נאמר דאין מצטרפין ונתלה כולם בפשפין. ויראה בכל זה להחמיר אחרי דגוף הדין דתליי' זו אינו ברור כמבואר בב"י

סעיף כה. עיין בזה בספרי ב"מ סי' ז' סעיף י'

סעיף לו. בב"י בדין בדקה בעד הבדוק וטחתה ביריכה