בית מאיר יורה דעה קכד

זו זולת מצד הסברא שהזכיר מעלתו והם דברי הס"ט בסי' ק"ץ ס"ק ג' שבמעוברת ומניקה מפני שהם בחזקת מסולקת בדמים טפי מסתבר למתלי להיתרא. וא"כ אף לדבריי נהי שהיא מוחזקת ע"פ הרוב שבכל פעם ואפילו בימי עיבור והנקה כשמרגשת מוצאת נמי קרטין מ"מ י"ל בודאי יהיו אותן קרטין מה שא"א לעמוד על מראיתן והם אינם נוטים למראה אדמומית מפני שהיא בחזקת מסולקת מדמים טמאים ואותן קרטין יש להכשיר מטעם ס"ס כנ"ל. ואולם לדעתי א"י מי הגיד לו נבואה זו אחרי שגם הלובן מן המקור בא ודם טהור מקרי ובגמרא סתם נאמר דמיה מסולקים דנימא דוקא דם טמא ולא טהור. וכבר הרגיש מעלתו בעצמו בדוחק זה אלא שכתב מ"מ באשה זו דדיינינן בה שכבר הוחזקה בזה לראות ליחה לבינה שזה בא ג"כ משאר אברים וכו' ודומה למ"ש הרמ"א סי' קפ"ח וכו'. אמת שזה אפשר לדון אם היתה פעולה בהעדר בדיקה ע"פ האופן שהתחלתי. אבל כל זה אפשר אילו הי' לאשה זו טבע להרגיש באם יוצא דם אדום ממנה במקרי הגוף ממש שפיר הי' אפשר לומר כיון שהוחזקה זו שבהרגשת זיבת דבר לח ולא בשאר הרגשה אינה רואה אודם אלא לובן עם קרטין שוב לא תעיין בם ותסמוך על הרוב שהם קרטין שא"א לעמוד על מראיתן והם טהורין. אבל אם אין לאשה זו טבע כנ"ל ואפילו האודם אינה רואה בהרגשה אחריתי לענ"ד ודאי א"א להקל בה שלא תבדק מן הסברא דא"כ וכי לא תהי' טמאה לעולם. ותו לבי מהסם דהא ע"כ לחלק בין מידי דטורח לבין מידי דבקל איכא לברורי דבמידי דבקל יש לברורי אין לסמוך על חזקה ורובא כדכתב הר"ן הנ"ל בפסחים היכא דאיכא למישאלי' ובמידי דטורח כמו בדיקת חמץ שכתבו תוס' שהביא מעלתו שאין צריך במקום חזקה. ועיין בתוספות פסחים דף ד' ע"ב ד"ה מאי לאו וא"כ דילמא הא גופה שתבדק ותעיין בהטפות מה הן ומה מראיתן נמי חשוב מידי דבקל איכא לברורי. ולדינא דרמ"א בסי' ל"ג, ודאי אינו דומה כי שם לא נמצא דבר המביא לידי הצרכת בדיקה. וכן מדינא דהגאון מהר"ג שבש"י. ועיין מר בס"ט סי' קצ"ו ס"ק ט"ו מה שגמגם עליו. ועל קונטרסי כתבתי עיין בס"ט מה שמקשה על פסק הגאון מוה"ג ולשון הרמב"ן בהלכותיו פ"ט סי' כ"ב הכי ודי לה בבדיקת יום ראשון ושבעה אך מן המובחר הוא לבדוק בכל יום ויום משבעה (לפ"ר שגיתי בזה שהרי התיר אף בלא בדיקת יום שבעה וזה מדינא ולא משום מצוה מן המובחר ועיין נמי בהגהות רמ"א סי' ל"ג. ובזה סרה תלונתו הראשונה. אך מה שכתב ותו קשה הא ודאי צ"ע עכ"ל שם. וא"כ י"ל כיון שאינה אלא מצוה מן המובחר הקיל בה. אבל היכא שמדינא במקום דבקל איכא לברורי צריך בדיקה מאן לימא לן להקל ולהכי לענ"ד אהובי כלך מדרך זה ובפרט שקשה למצוא הפעולה טובה אם לא בדרכי וע"פ היתירא דס"ס וא"כ מה פועלין אלא תבדק ומה בכך והחכם בלי ספק בכל כחו ידין לטהר במקום דאפשר ומה' ימצא לה רפואת תעלה שלא תבא לידי מדה זו:

סימן קפט סעיף א' ואם יש לה וסת קבוע מכ' לכ' חוששת לזמן הידוע כתב הט"ז וא"ל דהא כתב וכו' דכאן קמ"ל דא"צ לחוש לסתם עונה ובהטור מסיים בתר לשון הש"ע חוששת לזמן ידוע שאסור לשמש כל זמן הוסת ולאחר הוסת עד שתבדק ותמצא טהורה עכ"ל לדבריו אין התחלה לקושי' הט"ז ואף דינו אין מוכרח. ולענ"ד אף הש"ע אפשר לפרשו ע"ד זה אלא שקיצר וגוף הדין אף שכתב נמי הכי בשם הרש"ל בס"ק ל"א וכן בס"ט תוך ס"ק י"ב ד"ה ועוד נ"ל דאיכא נ"מ כתב נמי אבל לא מצינן דצריכה לחוש לעונה בינונית מאותו ראי' כיון דלא נעקר וסת הקבוע ולא מצינן דצריכה לחוש לעונה בינונית אלא באשה שאין לה וסת קבוע כלל וכ"מ מכל הפוסקים. ולענ"ד אף שלפ"ר דין זה במחלוקת בין הרמב"ן והראב"ד כמבואר בחידושי ר"ן דף ט"ו וכן בחידושיו להריף מס' שבועות כתב ומיהו כתב הרמב"ן ז"ל דחוששת לעונה שאחר הוסת שא"א לומר שלא תראה לעולם ומיהו הגיע עונתה ולא הגיע וסתה אינה אסורה דאפילו למ"ד וסתות דרבנן מסולקת דמים היא עד הוסת ואע"פ שהגיע עונה בנתים וכו' ולבסוף מסיים בשם הראב"ד אבל לחוש לשניהם כאחת אין לנו. משמע קצת מיני' שדין הנ"ל במחלוקת דלהראב"ד אפילו כשהוסת תוך ימי עונה דומי' דהכא שהיא מכ"ה לכ"ה ולא ראתה בכ"ה אף לע"ב א"צ לחוש מדכתב סתם אבל לחוש לשניהם כאחת אין לנו אמנם כדעיינתי בלשון הרמב"ן גופי' שבספר ה' שטות נראה ברור דעתו שאף הראב"ד מודה לו בזה. שהרי הוא גופי' כתב והראב"ד כתב וכו' וכתב עליו וזו דרך טובה להחמיר ע"ש ונמצא חוששת לוסת וחוששת לעונות כשאין לה וסת אבל לחוש לשניהם כאחד אין לנו. הר' דמבאר לשון זה אך ליפלוג על משמעות רש"י דאפי' כשהוסת מרוחק מהעונה בינונית דצריך לחוש להעונה דזה אין לנו. אבל ודאי אם הוסת מקורב ולא ראתה בו לענ"ד ליכא מאן דפליג על הרמב"ן דצריכה לחוש להעונה מן הטעם שכתב שא"א לומר שלא תראה לעולם. וכן נראה דעת הש"ך ס"ק ל"ג. ועיין בס"ט ס"ק ט"ז. וכן עיקר דלא כהרש"ל וט"ז

סעיף ג אם קבעה וסת לשעות ולא לימים וכו' והוסת הזה נעקר בשעה אחת ואפילו בלא בדיקה. מזה נמי קשה לי לפ"ר על הש"ע סי' קפ"ז סעיף י' שכתב שם ואין צריך לפרוש ליל של טבילה שלישית דכל מידי דלא קבעה וסת לא חייש אלא חדא זימנא. משמע הא אם קבעה וסת כגון שהיתה רואה אף בליל טבילה שלישית כשפירשה ולא שימשה אזי לא הי' נעקר בחדא זימנא ואמאי והא לא הוי אלא שעת וסת ונעקר בחדא זימנא. ודסי' קפ"ז היא מהגהות ודסי' דהכא הוא מהרשב"א. וא"י אם נאמר דפליגי. וקשה על הש"ע וצ"ע כי לא עיינתי כל הצורך

שמעתי קושי' מן התורני מוה' שמואל בר"ש שמש סג"ל מק"ק מעזריטש על תשו' כ"י שפסק להתיר בליל טבילה לשמש סמוך לוסתה ולא בשעת וסתה ממש דא"כ קשה על דין דהכא שהוא מהראב"ד כדאיתא בב"י שהוכיח הכי מעובדא דההוא איתתא דכל אימת דהוי סלקא מטבילת מצוה וכו' לדבריו לא מוכח מידי דהא בליל טבילה א"צ לפרוש סמוך רק בשעת ממש וע"ג הנהר לא הוי כ"א סמוך ולא שעת וסתה סעיף יג הג"ה האשה וכו' ראתה באחד באייר וכו' הסכמת רוב האחרונים דלא כהרמ"א ז"ל בזה אלא דוקא לא ראתה. ולא מן הטעם המבואר בנקה"כ דאילו ראתה בר"ח הרי שינתה הפלגתה לי"ב דכיון שלא קבעה וסת להפלגות נעקר בפעם אחד. ונשמע מיני' חדא דאם ראתה בר"ח ניסן וח"י בו דהיינו הפלגת ח"י ימים. ושוב ראתה בכ"ח בו, לשיטתו נעקר החשש הפלגת ח"י ימים ואף אם לא תראה ח' אייר שהוא שיעור הפלגה האחרונה אינה צריכה לחוש לט"ו אייר שהוא שיעור הפלגת ראיות ח"י מפני שנעקר בפעם אחד ותו נשמע מיני' דאילו בקבעה וסת הפלגות משלשים לשלשים ושוב שינתה ג' פעמים לראות מכ' לכ' שזה ודאי חשוב כנעקר ג' זימני דמועיל אף לקביעות וסת. ותרתי הסברות נסתרו מדברי הרמב"ן וטור וש"ע סעיף י"ד ע"פ מה דמסקו הכרו"פ והס"ט דפי' המ"מ שמביא הש"ך ס"ק מ' הוא עיקר שאם חזרה לראות מיד לאחר ששינתה פעם או פעמים ליום ל' לסוף כ' מראיות השינוי שהוא יום ל' מכיון שחזר הוסת של הפלגת עשרים למקומו הותר ל'. ומוכח מיני' כדהקשקה לנפשו דטעמא דהיתה רגילה בעשרים להכי הוא דהותר הא אילו עדיין לא הוקבע עשרים אלא לאחר פעם או פעמים לעשרים שינתה לל' ושוב חזרה וראתה בעשרים לא הותר ל' וש"מ דזה לא חשיב עקירה כיון שעדיין לא עברה הפלגת בלא ראי'. אלא עיקר הטעם הכא דאילו ראתה בר"ח אייר שוב לא היתה צריכה לחוש לט' בו מפני הפלגת כ' של ראיית כ' מפני שחשש הפלגה תמיד אין לחוש אלא לראי' האחרונה ואפילו כשקרבה ראייתה. ודלא כהסכמתו עם הט"ז בהשגתו על הב"ח אלא כהמבואר בהכרו"פ בשם הר"ן עיין ודוק. ונמצא נ"מ בנידון הנ"ל צריכה לחוש לט"ו אייר עיין ודוק.