בית מאיר יורה דעה קכג

איסור הוא וכו'. ונהי דהפר"ח בכלליו אות ל"ט משיגו היינו משום דמקרי דבר שאין לו עיקר בתורה אבל ודאי מודה בההוא כללא דדבר שאסרו מפני ספק תורה שהרי הוא כודאי וא"א לדונו בס"ס ומי לנו גדול מספק איסור תורה זה ל"מ לשיטת הראב"ד שבס"ט שם דמחמת רוב גזרו על הספק. אלא אפילו לשיטת הרז"ה הא עכ"פ מחמת ספק שקול גזרו עליו ולהכי אפילו למה שסיים שם הס"ט אך כבר כתבתי לעיל סי' קפ"ג וכו'. אין ענין לזה דש"ה שכבר גזרו חכמים על ספק זה ועשאוהו כודאי במה דלא חזי דמא. אמנם באותן האינם ניכרים שפיר יש לדון בשעת הדחק ע"פ ס"ס זה כנ"ל ואפילו לשיטת הראב"ד הנ"ל ע"פ דברי הס"ט שבסי' קפ"ג ואף שבספרי שת"ל בקרוב יצא לאור השגתי עליו תוך הג"ה בשאלתי שהדפסתי בהלכות נדה סוף הספר עכ"ז העלתי נמי שם שבמקום שהאשה עומדת בחזקת טהרה שפיר יש לדון אף בס"ס שספק אחד הוא מיעוט נגד רוב. ומה שמשיג הס"ט על ס"ס זה ומסיים עכ"ז אין זה ס"ס משום דהוי הכל משם אחד. מלבד מה שהאריכו האחרונים לדבר בכלל זה. (ומלבד נמי דמעיקרא א"י למה הוא משם אחד שהרי ההיתר דלא נימוח היינו שהוא ברי' ולא דם וההיתר השני הוא אף את"ל שהוא נימוח והוא דם שמא אין מראיתו אדום ודם לבן נקרא) אף אמינא שבנ"ד שהאשה בחזקת טהרה לו יהא שמפני שם אחד לא מקרי ס"ס מ"מ הא ודאי שמתוך שני ספיקות אלו לא גרע מספק אחד השקול דלשיטת הש"ך סימן ס' ס"ק ג' יש לתלות לקולא בהפ"מ וה"ה בשעת הדחק שאין האשה יכולה ליטהר ודאי אילו היו קרטין אלו בחזקת נמוחים אלא שהי' אך ספק זה של המראה אדום לא הי' אפשר להקל בם מחמת ספק זה לחוד מפני שיטת ראב"ד הנראית נכונה דרוב דמים הם טמאים וכן אלו שהם אדומים בודאי אין להקל בם בספק זה לחוד של נימוח מחמת שאפשר הוא ספק חיסרון חכמה כנ"ל בהג"ה. משא"כ עתה אלו הקרטין שמראיתם אינו ניכר ויש בם שתי הספיקות אלא מפני שם אחד לא מיתהני אלא כספק אחד מ"מ הא בספק זה נמי מעורב ספק של המראה שא"א לעמוד עליו ובהצטרפם אף לשטת הראב"ד מ"מ שקולים הם ושפיר יש להקל ע"י החזקה דטהרה. ואפילו לשיטת הפר"ח ריש סי' כ"ט שהעלה להחמיר בספק שקול דלא כשיטת התוס' ואפילו בהפ"מ וא"כ אפשר אפילו בשעת הדחק א"א להקל מכח ספק אחד השקול. מ"מ אמינא הא כבר מבואר נמי בהפר"ח כללי ס"ס אות ו' שמה שהעלה להחמיר ריש סי' כ"ט היינו מדרבנן דאילו מדאורייתא יש לילך בתר חזקה ומבואר דבס"ס אף מדרבנן שרי וכבר מבואר דההוא כללא שהמציאו התוס' בכתובות דשם אונס חד הוא לא המציאו אותם אלא מפני דוחק קושייתם דאכתי איכא ס"ס ספק אונס וספק קטנה. וידוע דשיטת הרמב"ם דאף קטנה שנתפתתה אסורה וכתב הה"מ שלמדו לתרץ קושי' תוס' הנ"ל ומוכח מיני' דלית לי' הכלל דשם חד. ובאמת מסתבר כדעתו ועיין בכללי ס"ס דפר"ח סוף אות י"ג מסיים וכן בדין שהרי יש כאן שני צדדין להתיר והנה בספק ראשון הוי לי' פלגא ופלגא וכי מספקינן תו ספק שני הוה לי' כרוב דמן התורה אזלינן בתר רובא וא"כ אף בשאינו מתהפך איכא תרי צדדין וספיקו להתיר ומה בכך שאינו מתהפך. וכתבתי בצדו צ"ע דדברים אלו נמי שייכים על תי' תוס' דשם אונס חד הוא] וכבר אף דממש כל ישראל חולקים על הרמב"ם. מ"מ מביאו הש"ע א"ע בסי' קע"ח סעיף ג' במחלוקת שוה י"א וי"א ומה יפה כח הש"ע שרוח הקודש בלי ספק הופיע בבית מדרשו כי ת"ל בספרי הבאתי סוגי' דסנהדרין מבוארת כדעת הרמב"ם ובה סלקתי ממנו בתירוץ מרווח השני סוגיות המורים דפתוי קטנה אונס הוא ע"ש. אי"ה בזמן קרוב יצא לאור ועכ"פ לדעתי הכלל זה דשם חד לא נפק מידי מחלוקת השני דיעות דש"ע הנ"ל. ובמקום חזקת טהרה הא מחלוקת זו אינה אלא מדרבנן דהא מדאורייתא ודאי בחד ספק משתרי ומחלוקת בדרבנן לקולא אזלינן והוי ס"ס דמותר אף להפר"ח ובלא בדיקה במקום טורח ואינו מזיק אף הח"כ. ואולם כל זה פלפלתי להמציא פעולה טובה בהקולא של מניעת הבדיקה ולא להלכה כי מי אנכי ובאתר דזקוקין דנורא שרי תמן מה בעי בר נפחא להתם. ומעתה שאפשר בהמצאה זו פעולה טובה יבחנו דבריו אם יש להקל בה כדכתב מעלתו. והנה ריש דברי מעלתו שכתב בלשון זה והנה לדעת. האחרונים שמחליטים שמה שמרגשת יציאת דבר לח לא מקרי הרגשה פשיטא שאשה זו לא צריכה בדיקה, תמה אני וכי ס"ד בספק דרבנן שבקל יש לראות מה הוא נעצים עינינו מלראות מה הוא ואפילו כי הרגישה שזב ממנה ונאבד בלא בדיקה יראה לי שהיא טמאה ואפילו בלא הרגשה אחרת. ואפילו אם נאמר שזה אינו בכלל הרגשה דאורייתא ל"מ לשיטת הראב"ד הנ"ל דרובא הוי לטומאה אלא אפילו לשיטת הרז"ה דדחה ראיות הראב"ד ע"ש כי לא פליג עלי' אלא דדחה ראיותיו ומסיק דאין לדון ברוב זה לקולא לענין חששות הוסת אבל ודאי מודה דיש לחוש לרוב זה לחומרא ואפילו אם יתעקש אדם לומר דלהרז"ה הוא ודאי ספק שקול אף לקולא. מ"מ מי לא מודה דבעי בדיקה היכא שבלא טורח איכא לברורי כדפסקינן המשכיר בית לחבירו בי"ד ואיתא המשכיר שם דצריך למישיילי' אף דבדיקת חמץ דרבנן וע"ש בהר"ן אמנם לדעתי אף אם נאבד בלא בדיקה היא טמאה מספק אף להרז"ה וכנ"ל. ועד כאן לא הוצרך התה"ד ללמוד דהרגשה סברא דאורייתא אלא להיכא דלא הרגישה אלא שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום שאפשר לא יצא כלום ממנה. אבל היכא שמרגשת זב ממנה לח פשיטא לענ"ד דאם נאבד בלא בדיקה שהיא טמאה לכ"ע. וכ"ז למשמעות האחרונים דהרגשת זיבת לח אפילו דם יש ה"א דלא מקרי הרגשה. אבל לענ"ד גם זה ליתא דהא חזינן מהרמב"ם שעכ"פ לאו דוקא פתיחת המקור הוי הרגשה אלא ס"ה שארי ענינים הרגש לשינוי בהגוף כמו נזדעזע גופה. ובודאי כן הוא כי נהי דדרשינן עד שתרגיש בבשרה מ"מ במה שתרגיש היכא רמיזא. וא"כ מה לי נמי אם מרגשת זיבת הדם בבשרה הא נמי בבשרה מקרי. וכן מדויק לענ"ד לשון שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה דעכ"פ למה דס"ד דמקשה דינו פשוט הא קשה למה לא אמר פשוט אשה שיצא ממנה דם שלא בהרגשה טהורה. א"ו כל שיודעת מהיציאה א"א בשום אופן שלא בהרגשה שזה גופה הרגשה היא. משא"כ בישבה ולא ידעה מאומה עד שעמדה ומצאה דם זה מקרי שלא בהרגשה. ואינו דומה לנמצא דם תוך מי רגלים דשם הדם לא עשה הרגשת זוב זה אלא המ"ר משא"כ אם הדם פעל הרגשה זו. ובאמת הכי דחה הס"ט ריש סי' ק"ץ אלא שכתב בסוף אך לפי. מה שהוכחתי לעיל זה ליתא וכו' ע"ש שר"ל במה שמשיג ריש דבריו על טעם הר"ן בהדרשה דתרתי שמעית מיני'. ואני כבר הרגשתי בדבריו אלו והמה כבר בדפוס תוך שאלתי בהלכות נדה. וכתבתי שם בלשון זה. ובתי' הר"ן יש ליישב דעת רש"י שממאן לפרש כפי' התוס' בתירוצו דר' ירמי' מודה שמואל דטמאה מדרבנן אפי' ידוע שלא הרגישה משום דקשי' לי' אם נאמר שגזרו וביטלו דינא דשמואל לגמרי א"כ דין שפיר ושפופרת נמי ליבטל מדרבנן כיון דחד טעמא לתרווייהו ולדעת התוס' ע"כ לדחוק דהחכמים השוו מדותם במין דם השוה שלא לחלוק בין דם לדם אטו שמא תראה ותרגיש ולאו אדעתה. משא"כ במינין שונים הנ"ל דלא אפשר למטעי וגם לא שכיח הם ולא גזרו עכ"ל שם. וא"כ מה שכתב נמי ובזה סתרתי דברי, מ"ו וכו' באשה שראתה טיפת דמים ע"י ליחה לבינה מרובה וכו' ע"ש אינו כי באמת לפי הנחת בעל השב יעקב שעיקר הזוב הוא הליחה והטפת דמים דרך אגב נגררים עמו שפיר קאמר דהוי ממש דם שיצא עם מ"ר כיון שמה שפועל ההרגש זה אינו אלא הליחה. אמנם בל"ז לבי מהסס אף בזה כי מאן נימא לן זה דילמא איפכא אשה זו קובעת בזה וסת לראות דם טמא מתוך דם טהור. ועיין סי' קפ"ט בס"ט ס"ק כ"ה. וא"כ עיקר פעולת הרגשת זוב זה עושין הטפת דם שהם גורמים זיבת הליחה מקודם. אלא שאפשר נמי לומר דוקא בשופעת הוי קביעות וסת אבל בטפות קטנים דלא רגילי נשי בהכי יותר יש לדון כאשר דן שהטיפות אך אגב גררא נפקו ושפיר מקרי בלא הרגשה וצ"ע. יהי' איך שיהי' איני רואה מקום להקל בבדיקה