בית מאיר יורה דעה יב

טריפה היתר טריפה שהיתר כנטול דמי ולפיכך אם היתה יתירה ברגל טריפה בד"א כשהיתה בעלת ג' רגלים לפי שכשאנו רואין את היתר כנטול ממקומו הרי היא כחסרת הרגל. והלשון אין לו מובן שהרי כיון שיש לו ג' רגלים מה בכך שאנו רואין את היתר כנטול ממקומו אכתי הא נשאר לו ב' רגלים ולפרש"י הי' לו לומר שע"י היתר הרי הוא כאלו חסר אחד וזה לא אמר אלא ע"פ פירושו שאת היתר אנו רואין כאלו הוא לבד נטול ממקומו וא"כ מה ה"ה כחסרת הרגל דקאמר. משא"כ לפירושי י"ל דה"ק ה"ה כחסרת רגל דהרי הוא כאלו נחסר לה רגל ונעקר ממקומו ע"י אדם והוי בוקא דשף מדוכתה ע"י עקירה וחסרון זה וכדכתב בתר הכי שהבאתי לעיל ולפיכך וכו' כנ"ל ודוק. ועיין בדומה לזה בפר"ח סי' מ"ד ס"ק י"ד ואף דתולה דבריו במה שכולי' חסרה כשר מ"מ לענ"ד בכל אברים י"ל כן דכאב מכה מזיק אף בהיתר] ולכן לענ"ד עיקר טעם הרמ"א שפסק כתה"ד הוא מטעם הט"ז שחזר בו ממה שכתב בד"מ וסמך עצמו על פרש"י ביתר כנטול ודוק. והברור לענ"ד דשלא במקום הפ"מ יש להטריף ביתר חולי' עם ב' צלעות (גדולים) כמו בטחול וגרע מיני' דבין להרמב"ן ובין להרשב"א טריפה. ובחסר מתחלת ברייתו כשר אפילו שלא במקום הפ"מ מטעם התה"ד כמבואר בס"ז דלא כהש"ך ופר"ח

שוב ראיתי שבסי' נ"ד משיג הפר"ח על התה"ד וכנראה שם בעצמו מסופק להרמב"ם אם מה שמנה בסוג שבורה טריפה בידי שמים. וליתר הפוסקים פשיטא לי' שהיא טריפה וא"י מה"ת להמציא פלוגתא זו. אלא לענ"ד איפכא מסתברא כנ"ל דכ"ע מודים בסוג שבור דנברא בידי שמים כשר וכדהוכיח בעצמו מהוכחה הנ"ל דבוקא דשף. ומ"ש ויש לדחות סותר בעצמו דבריו שבסי' נ"ה דשם כתב מדלרב מתנה מוכח דכשר מה"ת להמציא פלוגתא לדידן עיין וק"ל

ומעתה אעתיק מה שיחדתי קונטרס למעשה על נדון הנ"ל בלשון זה. נדון המתהוה מיני אווזות עם שעפליך והם אחרי נטילת העור מעצם הגלגולת נמצא העצם ניקב אלא שהוא סתום עם עור הבשר בסתימה שרירא וחזקה. והצ"צ סי' ע"א אחרי שהאריך להוכיח שכל אבר שנאמר בו ניקב טריפה ולו חלל [לאפוקי טחול] לא לבד שניקב אחר הבראו שלם אלא ה"ה נברא בנקב טריפה ולכן הטריף. ובסוף כתב והנה כג' ימים אח"כ מצאו עוד אווזא אחת כיוצא בו ממש שהי' עצם הגלגולת נסדק כה"ג ובאנו על החקירה שכל אותן אווזות שיש להם על ראשם נוצות זקופות למעלה כולם הם כך והכי רביתייהו והכשרתיה. והפר"ח סי' ל' כתב עליו ולקמן ס"ס נ' העליתי בדבר זה להחמיר ושם כתב נמי סתם ודלא כתשובת צ"צ. וא"י טעמו זולת בספר תב"ש ראיתי כתוב נמי על הצ"צ ותמהני מאין יצא לו להכשיר בהא ולא מצינו בכיוצא בזה דאמרינן הכי רביתייהו ודאמרינן הכי בחולין מ"ו אין ענין לזה כלל ע"ש. והא דכתב רמ"א ז"ל בהגה"ה דסי' ל"ה די"א דאין להטריף בגדיים וטלאים דהכי רביתייהו משם אין ראיה כלל דהתם כיון דחזינן דהאי מילתא שכיח בקטנים ולא בגדולים אלמא דעדיין לא הגיע זמן הפירוד של האומה וכל העומד ליפרוד כפרוד דמי וכו'. גם ממ"ש רמ"א ס"ס ל"ד בקנה הלב שרגיל להיות שם נקבים דקים דכשר משום דהיינו רביתייהו. אין ראי' דהא מבואר שם בב"י וד"מ שהעידו כי בחי' שנקבים אלו בכל ריאות שבעולם וא"כ א"א דכולהו טריפות ואדרבה אפילו התם הוצרך רבי שמעון ליתן טעם מפני שחלב טהור סתמן וי"א מפני שהם פיות הסמפונות ע"ש בש"ך. גם ממ"ש גבי מרה בסי' מ"ב. דמין עוף שאין לו מרה אין לאסרו. אין ראי' דהתם כיון דכל המין כך מסתמא אין כל המין טריפה או אפי' רובא משא"כ בנ"ד דרוב האווזות שלמים כ"א אותן שנוצתם גבוה ואינם מין בפ"ע אימא דאם נמצאו בגלגלתם סדוקים או נקובים טריפות הן. ואפילו מי שהתיר ע"פ טעם זה בתשובת עה"ג סי' ק"ד גבי טחול. ל"ד דהתם נמי ע"פ הרוב שם כן הוא כמ"ש שם אבל בנ"ד אין הרוב אווזות כן. ואפילו אותן הזקופים אין רובן כן בבירור. ואע"פ שסיים הצ"צ דעמדו על הבירור שכל הזקופים כרבלתן הם נקובים אף אנו בדקנו ומצאתי שהרבה אף שזקופים אין בהם נקב ואפשר דלא הוי רובא כ"א שכיח טובא וכ"ש שא"נ רוב מין כך נקוב עכ"ל. וז"ל תשובת שתי לחם שאלה מ"ב איתא בפ' א"ט דף מ"ו ההוא ביני ביני כו' הרי לך בהדיא שאע"פ שאמר רבא ה' אוני אית לה לריאה אי חסיר או יתיר או חליף טריפה עכ"ז הכשירה רבא מטעמא דכל הנהו וכו' וז"ל רש"י ומדסבר ר"א למטרפי' ש"מ לאו אורחא ובהנהו דידן דאית ברובא דידהו אי משתכח ריאה דלית בה עינוניתא כשירה. למדין מרש"י לנ"ד חדא דאע"פ שאמרו כל הנהו וכו' לאו דוקא כולן אלא אפילו רובן. וגם למדין שאע"פ שזה חידוש ולא נשמע מימי עולם ושנים קדמוניות כיון שעתה אנו רואין שיש ברובן זה השינוי אין זו טריפה. ומ"ש רובן לא אתא לאפוקי שאם לא הי' רובן מטריפין להו דה"ה מקצתן ויגיד עליו רעהו הטוב דרמב"ם שכתב בלשונו הצח בפ"ח מה"ש ואוזן זה קטנה וכו' יש בהם שתמצא בהם ויש בהמות שלא תמצא בהם וכ"כ הרא"ש ובשם הגאונים מצאתי דכיון שיש בהמות שתמצא בהם ויש שאין להם כלל אין להטריף בשום שינוי ע"כ דבריו א"כ מ"ש רש"י רובן לא אתא לאפוקי שאם לא היה נמצא ברובן שהיינו מטריפין אותן אלא כחא דהתירא אתי להשמיענו שאע"פ שנמצא ברובן לא נטריף לאותן שלא נמצאו וכמ"ש הגאונים דאין להטריף בשום שינוי. תו כתב החכם השלם כמרר"א לויא זלה"ה הגיד לי ששאלה זאת נשאלה להרב הגאון הגדול א"א ז"ל והתירם וכה אמר שכן בזה נולד להם לתת כח לנוצה שעל ראשיהם ויונקת מן המוח וראיה לדבר מבהמה טהורה שאין לה שינים למעלה להיות שכל כחה נותנת בקרנים גם אלו התרנגולים הם נותנים כחם בנוצה זאת הלא תראה כי הנוצה ההיא מעודנת ומפונקת וזהו הסבה מחמת שיונקת מאלו הנקבים שבגלגולת. ועוד העיד לי הנזכר ששמע משם הגאון א"א ז"ל ששמע מאנשים חכמים וידועים ששאלו את פי הגאון מהרי"ש ז"ל על ענין זה. והשיב שהדבר פשוט שהם מותרים שכך הוא ברייתן וטעמא הוא וזו אין צריכה לפנים. תו מסיים וכתב כ"ז כתבתי להוציא מלבן של המחמירים כדעת הרב גיסי בעל הפ"ח שאין לו יסוד להחמיר בזה. ומעתה הבט וראה איך בחנם דחו בב' ידים הפר"ח ותב"ש דברי הצ"צ וכתבו ודאמרינן בחולין מ"ו אינו ענין לזה כלל כי בודאי ענינו ממש הוא ויפה הוציא התשובה הנ"ל מלשון רש"י ורמב"ם דאצל ענין נברא שאנו רואין סוג אחד למאות ואלפים כן הוא וחיים ופרים ורבי' די"ל כל הנהו וכו' ובפרט שהאמת כן הוא שממש רובן ככולן כל שהנוצות גבוהים יש להם נקב כזה. ומעיקר הדין אין דוקא ברובן תליא מילתא. וגם ממש ענין אחד הוא עם מ"ש הרמ"א ס"ס ל"ד כי כמו שהתם נתן ר"ש טעם מפני שחלב טהור סותם כן ה"נ סתימא שרירא וקיימא וחזקה לנקב זה מבשר העור שתחוב בו בחוזק עד שכמעט א"א להתירו אף בסכין אם לא בדוחק גדול וכבר קיי"ל דבשר נמי סותם והיא סתימה דרך בקשה דהיא סתימה מעליותא. וכמו דשם י"א שהם פיות הסמפונות כן הכא הם פתח נתינות השפע להנוצות. ותו דבלשון הת"ש משא"כ בנ"ד דרוב האווזות שלימים כ"א אותן שנוצתם גבוהים ואינם מין בפ"ע אימא דאם נמצא וכו' טריפות הן. הרי דגופי' בלשון שאלה וספק שואל אימא טריפות הן. ומכיון שמסופק אם יש לדון בם כל הנהו וכו' אם לאו. מה"ת שלא יעיד על ספק טריפות מה שחיות י"ב חדש ומטילים ביצים שהם ודאי כשרים ובודאי דיש למשמע מתשובת הרשב"א שפ"ג כדכתב השתי לחם נמי מדהשיב ואותן קצת אנשים שאמרו לך שדרך רוב הבהמות כן אין שומעין להם ושמא שותפין היו וכו'. משמע שאם היו נמצאות בבהמות ברובן שהי' להם זה הנקב הי' מכשיר אותם וכן כתב הת"ש בעצמו שהכי הוא פי' הרשב"א אלא שכתב אבל נ"ד דמיעוטא כך אפילו את"ל דנבראו כך וחיו י"ב חדש גם, הטילו בצים והולידו אין להתירם מכח זה דכ"מ שאסרו חז"ל בפירוש אין מועיל מה שחי י"ב חדש. אבל התשו' שתי לחם הנ"ל מסיים על לשון הרשב"א א"כ הכא שעינינו רואות כמה