בית מאיר יורה דעה יא

כ"א על ,ראשי אווזות שהדרך לאוכלם השאלה מצוי' אבל הענין אחד כי בל"ס אצלי אילו בדקנו ראשי תרנגולים המצוים עם גובה נוצות שעל ראשיהם שנמי היו כולם עם נקב בעצם הגולגולת. וכבר העיד הפר"ח גופיה על מנהג ירושלים שהיו נוהגין בו היתר והוא מחמיר. וכתב שהמשיב להתיר נמשך אחר בעל תה"ד סי' קע"ז דמוכח מדבריו דחסרון הגלגולת מתחילת ברייתו אינה טריפה. ולא נהיר לן. ואמת שכן כתב תה"ד בלשון זה וכן משמע בחיסרון הגלגולת דכייל בהדי דקתני בה כדי שינטל מן החי וימות הרי דנקיט למושכל ראשון מדנקיט שיעוריה בכדי שינטל דהיינו דוקא בנברא שלם וניטל ולא בנברא חסר. אלא שהפר"ח כתב עליו ולא נהיר לן ואולי מפני מה שמביא מקודם שהכ"מ מנאו תחת סוג חסירה. וגם למה שכתב שהכ"מ לא דק אלא שהרמב"ם מנאו תחת סוג שבורה כתב ומשמע דוקא בנטולה כתב הרב שאם נבראת חסרה כשרה כדי לחלוק ממנה לחסירה אבל בשבורה פשיטא דליכא לפלוגי בהכי ובכל גווני טריפה. ולענ"ד נראה ברור איפכא דדוקא בנטולה הוא דיש מחלוקת והיינו משום דיש לכנות אף נברא הכי בשם הזה דהיינו שבידי שמים הוא נטול ממקומו אבל מלת שבור אינו נופל בשום צד לכ"ע אלא על אשר הי' שלם ונשבר ולא בנברא באופן זה. ולהכי מנאו הרמב"ם תחת סוג שבורה להורות שבידי שמים כשר. ומה שנקטו התנא בשם חסרון כבר תירץ בטוב טעם התה"ד דכללא דהרמב"ם דחסרון היינו נברא חסר אינו אלא בנשנה עיקר לענין טריפות אבל מפני שעיקרו לענין טומאה אתשיל אין בזה קפידא. ועיקר משמעות התה"ד מהלשון כדי שינטל מן החי שודאי מורה שהי' וניטל דלא כדקדוק הפר"ח סי' כ"ט בלשון התנא אם מנה תחת סוג חסר או בלשון כדי שינטל שהוא תחת סוג נטול. כי בודאי שם אין דקדוק בלשון זה כלל אלא מדנאמר להדיא כדי שינטל מן החי דודאי מורה כנ"ל. ובזה מיושב מה שהקשה שם הפר"ח על החולקים על הרמב"ם בסוג נטולה מן בוקא דאטמא ומה שתירץ וכתב וצ"ל ליישב בעד הרשב"א אין לו מובן כלל ע"ש וק"ל אבל להנ"ל ניחא שהרי חזינן שהרמב"ם מנה בוקא דאטמא תחת סוג שבורה ולהנ"ל דשבורה לכ"ע בידי שמים כשר לק"מ ואי משום מה שהוכיח מדקאמר הגמרא, דף נ"ד ע"ב וחזיא דדמי לנטולה אפשר לומר דדוקא בפלוגתתם בזה הכלל דמתני' ובהמשנה לא הוזכר תחת סוג שבורה כ"א נשתברו רוב צלעותיה לא נאה לומר בוקא דאטמא שהוא אבר אחד יהיה בדומה דנשתברו רוב צלעותי' ומוכרח לומר שהוא בדומה לנטולה כדפי' רש"י ניטל הכבד משא"כ רב מתנה גופי' שאמר ריש א"ט בשם שמואל נעקרה חולי' מעיקר' נמי טריפה והוא תחת סוג שבורה מסתבר להרמב"ם דאף מה שנאמר משמיה דנפשיה בוקא דשף טריפה היינו מדמינן שבורה לעקירת חוליא. וא"כ שפיר דכשר לכ"ע בנברא כך. אמנם זה באמת א"א ליישב בעד הרשב"א שבעצמו מנה בוקא דשף תחת נטולה כמבואר בפר"ח אך לענ"ד ברי הרשב"א אלו בל"ז צ"ע דהא לדידיה כל שתחת סוג ניטל אין הבדל בין נברא כך דנמי טריפה ובוקא דשף הא כ"ע מוכרחים להודות למה דקיי"ל דבעינן עיכול ניבי' א"א להיות טריפה בנברא דזה לא התעכלו ניביו אלא נפסקו כדכתב הפר"ח סי' נ"ה סק"י. ולהכי לענ"ד ע"כ לומר שהרשב"א לא בדיוק כתב כללים אלו ומודה דבוקא דשף הוא להאמת תחת סוג שבור. וכ"ז ניחא אם כנ"ל דכ"ע מודים דסוג שבור בידי שמים כשר אבל לדעת הפר"ח דשבור כ"ע מודים איפכא א"י איך מיישב לדידן דבוקא דשף בנברא כך כשר לכ"ע כדכתב בעצמו ובאיזה כללא דח' טריפות נכלל הא להרשב"א בכל מכל כל נברא נמי טריפה ואולי יש לדחוק דהרשב"א אינו טורף הכל אלא מה שיש במציאות נברא כמו ניטל אז ס"ל דאין הבדל אם הוא במציאות נברא באותו ענין שנטרף בניטל אף בנברא טריפה. משא"כ בוקא דאטמא שאף בניטל אין ענין טריפה אלא בנתעכלו ניביו ובזה הענין אינו במציאות בנברא פשיטא דמודה שהוא כשר ולא משום שנברא כך אלא משום שבענין זה אף ניטל כשר וכן עיקר] עכ"פ מסתבר לענ"ד כנ"ל דמה שתחת סוג שבור לכ"ע כשר בנברא כך. ובלא הוכחה הנ"ל מקושי' השניה עלי' דהרשב"א כדי ליישב קושי' הפר"ח שבסי' כ"ט עלי' דהרשב"א די עולים לבדה. ואף שמנה בוקא דשף תחת סוג נטולה י"ל שלא דק בזה אחר שמ"מ אין נ"מ שמ"מ לדידן נברא כשר ולעולם באמת מודה שהוא תחת שבורה כדמנה הרמב"ם ודוק שוב ראיתי שדברי הפר"ח נובעות מן דברי הד"מ שבסי' נ"ד גבי יתר צלע או יתר חולי' שכתב שאין דברי התה"ד אמורים אלא לשיטת הרמב"ם דס"ל דכל הנאמר נטול טריפה נברא חסר כשר. נשמע מיני' הא להחולקים בניטל ה"נ שחולקים אף בסוג שבורה. אבל לענ"ד הב"י ז"ל לא הבין הכי אלא כדכתיבנא דבסוג שבורה כ"ע מודים וכדמשמע מיניה שמייתי דברי הרשב"א לסייעתא לדברי התה"ד. ומ"ש הפר"ח דמדברי הרשב"א בתשובה משמע דלפרש"י דכל יתר כנטול אילו הי' יתר חולי' היה מטריף דלא כתה"ד. אין זה ברור כי יש לדחות מפני שבנ"ד היה כשר בפשוט אף' לשיטת רש"י לא נחית לדייק כולי האי. ומשום כך אין הוכחה דלא כהתה"ד כי אפשר אילו הי' צריך הי' נותן לבו להכשיר אף מטעם תה"ד. ותו דמ"ש משמע דלפרש"י וכו' אילו הי' יתר חולי' וכו' ע"כ משום דאל"כ ל"ל למתלי טעם ההיתר במה שנעקר צלע כשר לימא בפשוט כיון דכל יתר כנטול היינו כנברא חסר ממילא אף אם נעקר צלע א' טריפה מ"מ יתר שהוא כנברא חסר כשר. ולמה שכתבתי לקמן בפירוש כל יתר כנטול לדעת הרשב"א יתר חולי' טריפה ודאי ניחא דמפני שרצה לסיים ומכ"ש לפירושי הוכרח הכי ודוק. וכן כתב הט"ז בסי' נ"ד דלשון נעקרו משמע שהיו ונעקרו. הכלל שלפסק הרמ"א שמכשיר חסר ויתיר חולי' ה"ה דיש להכשיר בפשיטות חיסרון הגלגולת הנ"ל ע"פ המופת חותך שחזינן שחיים ומטילין בצים. ואולם זה ודאי תמוה לי על הד"מ הנ"ל שכתב שיש להכשיר ביתר חולי' אף לשיטת הרשב"א דנברא חסר טריפה ע"פ טעם ב' דהרשב"א לשיטת פירושו דכ"י כנטול היינו אך זה היתר דהא אדרבא לשיטה זו ודאי יש להטריף דהא ז"ל בתה"ב הארוך דף ל"ט אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכנטול אמרינן כחסר לא אמרינן כלומר שרואין אותו היתר כאלו ניטל ע"י אדם ממקומו וכל שאלו ניטל טריפה יתר נמי טריפה וכל שאלו ניטל ע"י אדם כשר ה"נ כשירה ולפיכך ב' טחולין הדבוקין בסומכייהו טריפה שהרי רואין אותן כאלו ניטלו וניקבו במקום חיבורן וכו' אלו דברי הרב ז"ל. ולי נראה שלא יתר כנטול עם מה שמחובר לו קאמר אלא הוא כנטול בלבד וכל יתר שאלו אתה נוטל לבדו ממקומו טריפה אף זה טריפה ולפיכך ב' טחולין לעולם כשר אבל כו'. וכן בשני מעיין אם אתה אומר ניטל האחד נמצא השני נשאר נקוב וכו' וכן ביתרת הרגל וכו' היינו משום דכיון דחזינן להיתר כאלו ניטל בידי אדם ממקומו המחובר זה גורם לו הטריפות דמ"ש אם נעקר הרגל הראוי דנטרפה ומ"ש אם נעקר זה ואין טריפותה מצד חסר הרגל אלא מצד בוקא דשף. ותו דמאן מפיס דילמא היתר הוא העיקר ומכיון שנעקר נטרפה וא"כ ביתר חולי' נמי נימא כאלו חולי' זו נעקרה בידי אדם וטריפה. ובפירושי מבואר לענ"ד לשונו שבתה"ב הקצר נמי שכתב ולפיכך כל שניטל ממקומו ועושה אותה טריפה בנטילתן טריפה ואם לאו כשירה ואפילו נאמר כדדחק הר"ן אליבי' וכתב וכ"ת א"כ יתר רגל למה טריפה משכחת לה שהיתר מחובר במקום בוקא דאטמא בענין שאם תעקר את זה ישמט בוקא דאטמא של חבירו דנשמע מיני' דס"ל דבאבר יתר לא שייך לומר דנטרף באם נעקר אף בידי אדם מדהוא כולו מותר. מה דבאמת אין דעתי נוחה בפי' זה. (וא"כ אף ביתר חולי' ליכא למיטרף אף אלו נעקר בידי אדם זה ניחא בחולי' שלבסוף שאך טריפה הוא ולא גיסטרא אבל אם יש יתר חוליא עם צלעות הא ודאי ברור לי שאף אלו לא הי' לנו הכלל דכל יתר כנטול ונעקר חולי' היתרה ונפלו שתי צלעותיה דפשיטא דאף נבילה הוא דמה בכך שהיא כולה מותר אטו מטעם חסרונה נטרפה הא משעה דהבהמה נעשית גיסטרא ונפסק באמצעה הוא דנתנבלה וא"כ עכשיו דכל יתר כנטול בידי אדם הוא לבדה פשיטא דטריפה הוא) שהרי זה תו לשון הרשב"א בתה"ב הקצר במה שכתב כבר אמרינן שכ"מ שהחסר