בית מאיר יורה דעה קיט

שעקירת מקורו הי' היינו במה שנפל מגוף פנימיות המקור חתיכות לבה"ח למשמעות הד"מ דזה גופא מכה במקור מקרי א"כ מה טעם קאמר הר"ש דאין דרך האשה לראות ויליף אותו מהך דמפלת דם בחתיכה הא בלא"ה קיי"ל הרואה מחמת מכה דמיה טהורים ומה קמ"ל הר"ש בזה. להנ"ל י"ל דתינח אם יש מכה במקור והיא מוציאה אך דם דתלינן הדם מהמכה ולא ממקור דמיה. משא"כ אם מפלת מחמת המכה חתיכה הרי א"א לפתיחת הקבר בלא דם מחלל המקור ומוכרח להסוגי' ולפירושו דגם זה אינו מזיק לשיטתו מפני שהוא הוא הדם שבהפלוים ודוק. ומעתה עיין בדברי הט"ז מה שמקשה על הד"מ. והאמת שלפי הנ"ל הי' אפשר לפרש אף דברי הרמ"א על דרך הנ"ל דתרווייהו צריכי הדרשה צריכינן לטהר הדם שבתוך הפלוים כדי להוציא מהחשש של א"א לפתיחת הקבר וכדי לטהר הדם שהיא רואה תלינן במכה. אבל כ"ז אינו שוה לי להעלות בהד"מ דאילו כן הי' במשמע שאף לדינא פוסק כולו כהר"ש. ואפילו בחתיכות עבות דשייך בהו א"א וזה לא נראה בדעתו מדלא הגיה על הש"ע שכתב ודוקא וכו'. ודברי הט"ז עצמם אינם מובנים כל עיקר פתח בפירושו ובפסקו אפי' בדם נדה ממש שבא מאותו חתיכה [ואם הוא נדה ממש איך בא מאותו חתיכה] שוב כתב דהיינו שהדם נדה שיש באותה של המקור הוליכה אותה חתיכה עמה הדם נדות לבית החיצון אינה אוסרת. בזה נראה שמפרש דבריו מה שכתב אפילו בדם נדה ממש שבא מאותה חתיכה ר"ל בגירסתו שהדם נדה שהי' באותה חתיכה הוליך עמו וכו'. וזה ע"ד פי' הפ"י בתשובתו שמכח זה כל דם המקור שיוצא בתר העקירה כ"ז שהחתיכות בבה"ח נמי דם חתיכה מקרי. וכבר סתרתי פי' זה בהוכחה ברורה]. שוב כתב דלא אסרה תורה אלא כשהמקור נשאר במקומו והדם יוצא ממנו. משא"כ שהמקור עצמו מוליך הדם עמו ואין זה דרך ראי' שאסרה תורה. מזה איכא למשמע דסובר עובדא דהר"ש תרתי איתנייהו בי' גוף המקור נעקר ממקומו ע"י שנתקו קשרי' ונפל כולו לבה"ח. וגם נפל חתיכות ממנו דאל"ה אלא שהמקור נשאר במקומו. והעקירה הנזכרת בהעובדא לא הי' אלא שחתיכות בשר מדופני הרחם נעקרו ונפלו לבה"ח. וכן הבינו כל ישראל. א"כ מה זה שיהיב לטעם דלא אסרה תורה אלא כשהמקור נשאר במקומו הא גוף המקור שממנו יצא דם בעין הי' במקומו א"ו כנ"ל. הרואה יראה שזה לא הי' ולא נברא אלא כדהבינו כל ישראל כן האמת והברור. וגם טעמו שמחליט דכל שאין המקור במקומו שוב אין זה דרך ראי' שאסרה תורה. לענ"ד ליתא כלל דמאין יבא למוד זה מן התורה הא כל עיקר ההיתר דחתיכות ופלי פלוי אינו נובע אלא מדרשה דבבשרה ולא דם חתיכה וכדפרשתי כנ"ל. ואטו משום שהמקור אינו במקומו לא בבשרה קרינן בו. לכן לענ"ד אין לבנות יסוד ועיקר על כל דבריו ומזה נמי מלבד מה שהשגתי על פי' בעל תשו' פ"י שאינו. אף גם א"י לפרש כלל אף גם למה שלמד הפי' בהטור (מה שבאמת לדעתי אינו. ופי' הטור לענ"ד אבאר לקמן) מ"מ איך למד מיני' לנידון דידי' שלא הי' שום עקירת חתיכות בשר אלא שהמקור הי' בשלימות ושום כאב לא הרגישה וכתב כ"ז ברור בעיני בלתי ספק שאשה זו טהורה אפילו אם דם נדות הוא דאין דרכה לראות כן. וכי אפשר לומר שכל דמים שתראה האשה בענין שאין דרך נשים לראות כך טהור. כדהקשיתי בריש דבריי דא"כ כל ראיות משונות יהיו טהורים. וגם למה מסיימו החכמים אין זה דם נדה אלא דם חתיכה. ובלתי ספק לענ"ד שא"א לטהר אלא דם שאפשר נתמעט מדרשה דבבשרה ולא בחתיכה אבל מה שרואה בבשרה ממש מה"ת. וביותר ויותר אני תמה על הכרו"פ שפי' נידון זה היכא שניתקו קישורי האם עד שהאם נפלה לבה"ח וטיהר אותה הר"ש מטעם אין דרכה. ומלבד מה שהקשיתי כנ"ל על תשו' פ"י תמה אני התורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר ואיהו מכחיש בפירושו הטור ורבינו ירוחם שכתבו וכמין חתיכות של בשר הי' נופל לה בבה"ח בלשון הרבים. ולפירושו צ"ל וכמין חתיכה של בשר נפל לה דאילו הי' נופל לה משמע לשון הווה תמיד הי' נופל לה. ואיך אפשר שבשני ספרים כותבים כל אחד לעצמו יזדמן שבוש אחד בלשונם. ודאי זה אפשרות שבספר אחד נפל טעות במה שבהטור כתוב כ"ז שהחתיכות וצ"ל החתיכה כאשר בר"י ואפשר הטעות איפכא אבל ששני סופרים או מדפיסים יכוונו לשבוש אחד תמה אני איך ס"ד. ופי' זה כבר כתב המעיל צדקה והוא מועתק בס"ט סוף התשובה אבל כתב הדברים בביעותותא לולא עדות הטור ור"י הי' מסתבר לי לפרש הכי. אבל לא עלה בדעתו להכחישם. לאחר כמה שנים שכתבתי כל זה כשבא מפיורדא המופלא החריף מו"ה מרדכי מליסא העיד בפני ששמע מלמדן מופלג וחריף בפפד"מ ושמו מוה' אברהם והוא הגיד לו בפה מלא איך שהי' בידו ספר מרדכי ארוך בכתב יד ושם מבואר להדיא פי' עובדא דהר"ש כסדר פי' המעיל צדקה וכרו"פ על הפאר פאל בלי שום שינוי) ולענ"ד אף לולא עדותם אין מקום לפרשו הכי ע"פ מה שהקשיתי כנ"ל. והפי' בהטור ור"י לענ"ד הברור כדהעידו שניהם ולא כדס"ד דהב"י שלא טיהר אלא ראיות החתיכות דא"כ כל זה למותר מ"ש הרא"ש וכמין חתיכות של בשר נפלי לה בבה"ח דהא ע"כ מהיכן ידעו מה הי' בבה"ח. א"ו שגם נפלו ממנה חתיכות כאלה חוץ לגופה וראו שהם חתיכות בשר עם דם בפלוים א"כ למה לי כלל בהגדה זו שנפלו לה בבה"ח מי לא ידע בכל אלה שמה שנופל מן האשה הי' תחלה בבה"ח. וכך הי' לו לומר וכמין חתיכות של בשר נפלו ממנה ותו לא. א"ו שאין זה אלא קיצור לשון בהרא"ש והעיקר כעדותם וכדפי' הב"י שהיתה רואה דם ממש ואפ"ה הי' מטהר אותה מפני שהיא תולה שמהחתיכות שבבה"ח נמשך הדם וכיון שבשעה שנעקר לא הי' דם אלא בחתיכה טיהר. וכן פי' הב"ח אלא שהב"ח הבין בדברי הב"י שכתב וכיון וכו' דהיינו ע"י בדיקה בשעה שנעקר זה לענ"ד אינו כי מלבד מה שהט"ז מתמיה איך אפשר לכוין רגע זו אף גם א"י מה תיקן בזה שאם בפלוי חיישינן שמא בא דם מן המקור מלבד מה שבהחתיכות א"כ מה בכך שבדקה רגע זו אכתי שמא אח"כ בא דם מן המקור מלבד מה שבחתיכה אלא עיקר הענין כך הי' אשה זו הפילה כמה פעמים חוץ לגופה חתיכות בשר שנעקר מן המקור ועמדו עליו שהם חתיכות בשר עם דם בהפלוים. ושוב תמיד לא פסקה מלראות דהיינו כשבדקה עצמה מצאה דם על העד. אבל זה לא הי' אלא כ"ז שחתיכה אחד (לנוסח ר"י) או יותר (לנוסח הטור) הי' עדיין בבה"ח ומיד שיצא מגופה אותן החתיכות שוב הי' הבה"ח נקי לגמרי וגם קודם שהרגישה שנפלה חתיכה לבה"ח לא מצאה מאומה. וככה נהגה זמן רב שלא היתה יכולה לטהר מזה שפט שע"כ לא בא דם חוץ מן מה שבהפלוים דאל"כ איך אפשר שמיד שהחתיכות נופלים לחוץ יהי' הבה"ח נקי לגמרי א"ו שלא יצא עמו דם בפ"ע ומה שהוא רואה ע"י בדיקה בעוד החתיכות בבה"ח הוא אפשר במה שנגעה עם העד בהפלוים ואפשר נמי שמעט מזעיר נמשך מן הפלוים מחמת משמושה בבה"ח ונתקנח בהעד עכ"פ שפט בשכלו שא"א שיצא דם מקור בפ"ע ותמיד לא תמצא שום דם בבדיקה אלא כ"ז שהחתיכות בבה"ח וזה טיהר ע"פ פירושו וטעמו כנ"ל ולזה נמי אף בלא דברי הנ"ל שפיר עביד שאינו מזכיר מכה בנידן דידי' שהרי ראה שעקירת פיצול בשר זה אינו מוציא דם כלל שהרי מיד שיצאו החתיכות מן הבה"ח לחוץ היה הבה"ח נקי וזה ברור. ודברי הרמ"א כבר כתב הס"ט סתומים וא"א לעמוד על דעתו. ועל תשובת ש"י כבר עמד ג"כ הס"ט וביטלן. ומלבד דבריו כל משא ומתנו לענ"ד מגומגם פעם שימש במה שאין דרכה לראות ופעם במכה. הכלל לענ"ד למעשה בנדון הפאר פאל האם ע"י ניתק קשורי' א"א להקל בשום צד כי סברת הד"ש וח"צ ברורים. והראי' זה גופא מן הצ"צ שמביא הס"ט שלא בא עליו אלא מכח הכאב ומחמת מכה ולא בא עליו כלל מכח דינא דהר"ש לפי שאין לו ענין כלל זה בזה וכדברי תשו' ד"ש כי חלילה לא התיר מעולם ע"פ הטעם לחוד ראי' שאין דרכם של נשים לראות כך אלא טעם הוא למה שהתירה התורה ולא כלל בפני עצמו. ואף ע"י כאב אין לדון אלא לפי ראות