בית מאיר יורה דעה קיח

לבד הגורם אלא דם חתיכה שהחתיכה גרם שיצא דם המקור עמו תוך הפלוים שלפי זה נמי מיושב ראיות משונות מפני שעכ"פ אינם אלא בגרם בשרה לחוד. ופי' זה תפס הפ"י בתשו' הנ"ל לעיקר וברור בלי ספק. והוכיח פי' זה ליישב קושייתו הנ"ל דלהכי הוצרך לתלות הוראתו בפירושו כדי לטהר אף דם שיצא מהרחם כל זמן שהחתיכות היו בבה"ח אף לאחר יציאת החתיכות מהרחם לבה"ח מפני שראה שאך כ"ז שהחתיכות היו מונח בבה"ח מצאה דם ומיד שנפלו מן הגוף פסקה מלראות מזה שפט שזה גרם החתיכות וטיהר. ואין להקשות עליו דהא לכ"ע נאמר להדיא אם יש עמו דם טמא די"ל דזה אינו אלא היכא שפעם אחד הפילה חתיכה שאך יש חילוק זה שאם אין דם אלא בתוך הפלוים טהורה שזה נראה שאז בגרמת החתיכה בא משא"כ בנדון הר"ש לדעתו כיון שבכל פעם שהבה"ח נקי מהחתיכות אינה רואה כלום ואך בזמן שהם בבה"ח אינה פוסקת מלראות מזה שפט שאין יציאה זו מן המקור אלא בגרם החתיכות וחשבוהו ג"כ מטעם זה לדם חתיכה כיון שאין הנשים רגילים לראות בענין זה דהיינו דוקא כ"ז שהחתיכה בבה"ח ולא בענין אחר. אבל לענ"ד אי אפשר בשום צד להעלות פי' זה בדעת הר"ש דא"כ דדרשינן דכל ראיות שהאשה רואה בגרם חתיכה טהור א"כ מה שייכות לפלוגתא דהרואה חתיכה בלי דם אם אפשר לפתיחת קבר בלא דם אם לאו ופסקינן דא"א וטמאה ומה בכך לו יהא שיצא עמו דם הא אין לך גרם חתיכה יותר מזה דאילו לא נפק החתיכה לא הי' המקור נפתח ולא הי' דם יוצא. א"ו דפי' זה ליתא ואך כדפרשתי שלא טיהרו חכמים אף לפי' ר"ש מטעם שאין דרכה וכו' אלא דם הנמצא בפלוים שע"ז הקפידה התורה מדלא נמצא יציאתו בבשרה ממש אלא תוך פלוי החתיכה ותו לא. ואף הר"ש לא התיר יותר. ואי משום קושי' הפ"י דא"כ מה לו לתלות הוראתו בסתירת פרש"י לזה אבאר לקמן. אך מקודם אחקור כיון שרש"י לא כתב יותר אלא ורבנן סברי אפילו פלוי טהורה דאין זה דם נדה דאין דרכה וכו' מה כולי האי למה לא פי' הרא"ש אף פי' רש"י כפי' הר"ש הא לא נקיט בלישני' אלא לשון החכמים גופייהו אין זה דם נדה אלא דם חתיכה. ומה שמסיים רש"י דאין דרכה זה גופה לשון אביי ומר סבר אין דרכה ודילמא רש"י נמי הכי כונתו דאין זה דם נדה שרגילו הנשים וכו'. והטעם שטיהרה התורה דאין דרכה וכו'. ומנ"ל שרש"י מפרש מפני שאין דרכה הוא דם חתיכה ולא מן המקור וע"כ צריכנא לומר דנהי דנראה להר"ש לפרש אליבא דאביי לשון התנא אין זה דם נדה אלא דם חתיכה כנ"ל היינו תנא שא"צ לפרש אבל מפורש כרש"י ז"ל מדכתב שאין זה דם נדה ולא יותר כדפי' הר"ש מזה משמע להו שפי' שמפני אין דרך וכו' שפטינן שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה שלא בא מן המקור לתוך הפלוים אלא מגוף החתיכה נתהווה. וא"כ ודאי קשה קושי' הגאון בעל ס"ט דא"כ) לרבא דאמר דכ"ע הכי ס"ל למה לי' לר"א לטעם הדרשה) ודוחק ודוחק דמן הדרשה דרש דדם חתיכה טהור ובישובו כבר כתבתי דלא ניחא לי מפני שהוא יוצא מגדר הפשט. וגם שמוכח מרבינו ירוחם דלא כותי' כנ"ל. לפיכך נלענ"ד הודאי דאף רש"י מפרש הפלוגתא לאביי שאמר בשפופרת כ"ע לא פליגי דדייקינן לישנא דקרא עיקר הפלוגתא בטעמא דקרא אלא מפני שדחק לרש"י לפרש אף לשון חכמים אין זה דם נדה אלא דם חתיכה כדפי' הר"ש. להכי פי' הלשון חכמים כמשמעו שאף מה דבפלוי הוא דם חתיכה ולא מן המקור אלא דפליגי בטעמא דשפופרת שר"א סבר דלהכי מיעטה התורה אך מטעם הפסקה וכן דם שבאמצעית חתיכה אך מזה הטעם ולאפוקי מדסומכות בשם ר"מ דאפילו דם בתוכו טימא אבל בפלוים מה בכך שהוא דם חתיכה הא מ"מ נגע בבשרה וטמא. ורבנן סברי טעמא דשפופרת ודבתוך חתיכה דטהור מדרשא דבבשרה היינו משום שאין דרך נשים לראות דם בחתיכה ואך בתוך החתיכה או מה שבצבץ מתוכו לחוץ תוך הפלוים הוא דאין דרכה אבל אילו בא מן המקור לתוך פלוים זה באמת דרך נשים לראות ואין דומה לשפופרת שודאי שודאי אין דרכה לכ"ע. ותדע הרי אף לפי' הר"ש לא נחלקו אלא בחתיכה אם דרכה או אין דרכה ומשמע הא בשפופרת כ"ע מודים שאין דרכה. אך המ"ד דרכה לראות דם בחתיכה. ומן בבשרה כמו דממועט שפופרת ה"נ ממועט תוך חתיכה ומדלא מצא לתוך חתיכה טעם כיון דסובר דרכה וכו' הוכרח לבא אך לטעם הפסקה ולאסור פלי פלוי אף אם הוא דם חתיכה משא"כ המ"ד אין דרכה לתוך חתיכה נמי כמו בשפופרת ומטהר דם חתיכה אפילו כי בא אל הפלוים מתוכו ונוגע בבשרה אבל מה שבא מן המקור אל תוך הפלוים מבחוץ י"ל דכ"ע מודים דדרכה לראות דם מקור אף תוך פלוי חתיכה והיינו דפי' רש"י ז"ל וחכמים בתראי סברי אפילו פלי פלוי טהור דאין זה דם נדה כלומר שבא מן המקור לפלוים אלא דם חתיכה שבצבץ מתוכו להפלוים שלא מן המקור,. וכ"ת ומה בכך שהוא דם חתיכה הא מ"מ נגע בבשרה לזה אמר שהטעם שדם חתיכה טהור לא בשביל ההפסק אלא דאין דרכה וא"כ זה גופא פי' רבא דכ"ע טעמא דשפופרת ודדם בחתיכה משום שאין דרכה ולהכי אפילו פלי פלוי אף לר"א טהור. ומעתה באמת בין לפרש"י ובין לפי' הר"ש הפילה חתיכה ובתוך הפלוים דם טהור אלא דלרש"י הטעם משום דתלינן שלא בא מן המקור אלא מעצמות או תכניות החתיכה ודם זה טיהרה התורה משום שאין דרכה. ולהר"ש אפשר שבא מן המקור ומ"מ טיהרה התורה מפני שנמצא בשעת יציאתו תוך החתיכה. ואף הר"ש לענ"ד לא התיר יותר. ואי משום קושי' הפ"י אמינא דבר פשוט וברור. ובזה יתיישב מה שהניח הב"י בצ"ע במה שכתב הטור ודוקא חתיכות קטנים ובהרא"ש מוכח איפכא דאילו כן לא הי' צריך ליישב רבא שלא כהלכתא ע"ש וק"ל דהנה הא ודאי יש לתמוה שהרי הרא"ש לשיטתי' שמבאר דרבא לקמן איירי בחתיכה פשוט דאיפלגו בי' האמוראי אם אפשר בלא דם או לא ולא להלכתא אלא דנ"מ בשפופרת א"כ איך סתם מיד בתר הכי הוראת הר"ש ולא נחית לפרש אליבי' שהי' המעשה בחתיכות קטנים מאוד. אבל לענ"ד לק"מ שהרי הרא"ש מסיים ואין נ"מ אלא בשפופרת ולא ביאר אם השפופרת צריך להיות דק או עב א"ו אף אם השפופרת עב הרבה אין נ"מ ולא שייך לבא עליו מכח א"א לפתיחת קבר בלא דם דמה בכך דא"א פשיטא דבפתיחתו בא דם ומיד להשפופרת וזה טיהר הכתוב. וא"כ פשיטא דלפי' הר"ש דהחתיכה יש דם בפלוים נמי טהור אף אם הדם בא מן המקור דנמי אין לבוא עליו מכח א"א וכו' דמה בכך דא"א ובפתיחתו בא דם מה"ת לומר שבא יותר מן הנמצא תוך הפלוים זה הוא עצמו הדם שבפתיחתו זב מן המקור לתוך הפלוים וטיהרו הכתוב. משא"כ לפרש"י שהדם שבפלוים אינו טהור אלא מפני שאינו דם המקור אלא מה שבצבץ מתוך גוף החתיכה שפיר קשיא להרא"ש דמה בכך הא א"א לפתיחת הקבר בלא דם הבא מחלל הקבר. נמצא לפרש"י א"א לטהר לדידן חתיכה סתם מטעם א"א. אבל הר"ש מדסתר פרש"י ע"פ פירושו הוא דעשה המעשה אף בסתם חתיכה ולא חש לפתיחת הקבר. ובודאי מדראה הטור שאביו תירץ קושייתו שאינה אלא לפרש"י מזה הוכיח שהרא"ש אף שמביא שי' הר"ש עם המעשה רב מ"מ אינו מחליט דלא כפי' רש"י (והיינו משום דבאמת לפירושי לפי' רש"י ע"ד פי' הר"ש תו ל"ק כלל על פירושו מה שהקשו) והטור אף שמסיים אפילו היא מבוקעת והדם בבקעים טהורה כיון שאין דרך וכו' בזה אינו סותם כלל פי' הר"ש שהרי לשון זה אף רש"י אומר וגם נצרך לו כדפירשתי לעיל. ולהכי כשמביא מעשה דהר"ש מביאו אך להורות דיש לסמוך לפסוק כשיטת רש"י דאפילו פלי פלוי טהור ולאפוקי מפי' התוס' ורמב"ן (וכן הסכים הר"י פי' הר"ש לפסק הלכה דפלי פלוי טהור) ומ"מ דקדק לכתוב בתר פסק דינו ודוקא חתיכות קטנות כדי לצאת נמי פרש"י אבל ודאי עובדא דהר"ש הי' אף בחתיכות גדולים ע"פ פירושו והראי' שהרבינו ירוחם שתק כולו מזה וכן הטור לא כתב כלל שהעובדא הי' בחתיכות קטנים ואולי הי' זה שהמעשה לא הי' אלא בחתיכות קטנים מי הוי שתקי מיני'. ובזה מיושב נמי מה שהקשה הכרו"פ למה שהבינו כל ישראל