בית מאיר יורה דעה קטו

ואין כאן נקיים. וכנראה המחבר מ"צ הורה לו וכתב וגם אם יהבינן לחשבו ס"ס רבים מן האחרונים דס"ל דלא מהני ס"ס במקום חזקת איסור או טומאה וכו'. ובאמת אין עליו התלונה כ"א על האחרונים בתשובותיהם הב"ח והט"ז והעה"ג אשר יראה מדבריהם שהקילו לתלות במכה גם בימי ליבונה והנה חפשתי לדעת דעות הראשונים ולא מצאתי להדיא כי אף שהתה"ב ראש המקילין אפילו בשעת וסתה ואפילו במכה שאין ידוע אם מוציאה דם להסכמת האחרונים בפירושו דלא כהש"ך ואף שאיירי ודאי מאשה שאינה יכולה לימנות נקיים שהרי זה יסוד היתירו כדי שלא לאוסרה לעולם. עכ"ז הא תוקף היתירו אינו אלא מדדבר תורה אשה בחזקת טהרה וי"ל דוקא הנעשית מקולקלת ע"י מכה מתוך טהרתה וע"י כן רואה בתמידות והכל בספק דם מכה דבדידה שייך למוקים ד"ת בחזקת טהרה. משא"כ כמו בנ"ד ונידון תשובת הב"ח שרואה ע"י וסתה במה שאינה מסופקת ואך בהנקיים מסופקת אין לנו ממנו ראי' כלל. ותדע שהרי אינו מקפיד שם אף על הפסק טהרה והרי זה ודאי ד"ת. א"ו דלא איירי בהכי ודלא כס"ט סי' קצ"ו תוך ס"ק ט"ז שכתב והא יש ללמוד מהרשב"א למאן דס"ל דתולה במכה אפילו בספירת ז' נקיים. ולא היא כי הרשב"א איירי מאינה צריכה נקיים. ואולם כבר דעתי מסכמת תמיד יותר ללמוד מסתימת לשון הראשונים מפירושן של האחרונים. ובאשר לא ראיתי לאחד מן הראשונים שהתעוררו בזה לבאר דבזקוקה לנקיים דאין לתלות במכה ובפרט הכא הרמ"א ז"ל סתם דבריו. וגם המהר"י סג"ל סי' ר"ג לא גילה דעת בזה. ואדרבא למשמעות הענין שם מטהרין אף בנקיים. ובפרט שגדולי אחרונים שבמ"צ הנ"ל פירשו להתיר נתתי אל לבי לחקור בדעת המחמירים אם מצאה הקפידא מקום לנוח. והנה דברי הח"צ ז"ל שמדמה להמתני' דפ"ה דנגעים אין לו שום דמיון דשם בשניהם פשה הנגע ונטמא ודאי ע"י פשיון ושוב באחד ודאי נתמעט ובאחד ודאי לא נתמעט כל אחד מוקמינן בחזקת טומאה ובחזקת הפשיון שבמקומו נשאר ולא הלך כולו וכגון שהוא הוא זה שהי' תחילת בהרתו אך כגריס והי' פשיונו סוף שבוע מכגריס עד כסלע ועוד ונמצא נשאר בפשיונו ולא הלך ממנו אלא הועוד שאינו מעלה ומוריד. (ובל"ז שם טעמא אחרינא בגוי' מגזה"כ וטהרו הודאי הוא מטהר ולא הספק כדאיתא נמי בהרישא ג"ה אף באדם אחד דממ"נ טמא מ"מ לא אפשר לכהן לומר טמא על נגע ספק ה"נ א"א לו לומר טהור על ספק) משא"כ נ"ד תוך הנקיים מה בכך שעדיין היא טמאה הא מ"מ אחרי שהפסיקה בטהרה ומצאה נקי בודאי הא שוב בחזקת היתר וטהרה עומדת לכשיצאו ז' הימים יכולה לטבול וליטהר ומספק אתה בא לומר שחזרה וראתה ודאי די"ל בחזקת טהרה עומדת ומספק אל תאסרנה. שהרי גדולה מזה שנינו בדף ס"ח נדה שבדקה עצמה יום ז' שחרית ומצאה טהור ובין השמשות לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה הרי היא בחזקת טהרה ואף שרש"י ז"ל פי' לענין טהרות שאחר טבילה היינו כדי לבאר פשטות המשנה אבל כבר העמיד הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' א"ב ההוא דינא אפילו בלא טבלה ולענין ספק זבה נמי בחזקת טהרה ואינה צריכה לספוק בהן אפילו מדרבנן ומה"ת שלא לתלות בם במכה. ואין להקשות הא מבואר סי' נ' בהג"ה שהיכא שנולד הריעותא מחיים דיש להחמיר ולא למוקים בחזקת כשרות. כבר משיג עליו בזה המהר"ם לובלין כהוגן משיטת התוס'. ואף שהבאתי בסי' ק"י כמה פוסקים שלפ"ר הולכים בשיטה זו כבר כתבתי שם נמי בהג"ה תוך ד"ה תו מביא וכו' כדי שלא יקשה עליהם ראיות תוס' הברורה שביבמות דע"כ אינהו איירי בספק טריפות דומיא דספק דרוסה ומטעם התוס' הואיל ושכיח ורגיל יותר להטריף ולא מטעם הריעותא דמחיים כדהוכיח הפר"ח ריש סי' כ"ט ע"ש. ואף שר"ת בפרק המדיר פירש טעמו דת"ק דר"י דלהכי מטמא בספק בהרת קודם לשער לבן משום דאיירי בהוחלט מקודם בנגע אחר וא"כ הי' אפשר למידק מיני' לנ"ד. אי מש"ה לא אירי' כי בל"ז התוס' בנדה י"ט משני קושייתו באופן אחר. וכן הר"ש פ"ד דנגעים תירצה באופן אחר. וכתירוצו משמע מסידור המתני' לדין זה וכן הרמב"ם סוף פ"ב מה' ט"צ סידרו באופן זה דוקא דהיינו שהי' בו תחילה כחצי גריס בלא שער דזה מורה דהבהרת הי' קודם אף בחצי גריס השני. ואף לפר"ת כבר כתב הר"ש דנראה לו הלכה כר"י וכתב וטפי ניחא לומר דבנזקק פליגי דלקמן ודנזיר אפילו ר"י מודה משום דבאותו נגע עצמו הוזקק לטומאה וע"ש. ומ"ש בתשו' נ"ב סי' מ"א בהג"ה ואם כבר ספרה ג' או ד' ימים בימי ליבונה אם הי' אז מקרי בחזקת טהרה או להיפוך עיין בזבחים דף כ"ט ע"א בתוס' ד"ה וכיון שראו סתרו. ע"ש שדבר זה נחלקו בו רש"י ותוס' ולדבריו יהי' רש"י שם קאי בשיטת הרמב"ם הנ"ל שמפרש למתני' ס"ח הנ"ל אף קודם טבילה מקרי בחזקת טהרה והתוס' בשיטת פרש"י דוקא אחר טבילה. ולענ"ד זה אינו ואדרבא הרי התוס' יבמות דף ל"א ובחולין לומדין דספק דרוסה נקרא בח"ה בדומה להאשה דמקרי בחיי בעלה בח"ה לשוק לכשימות בעלה. ומה"ת יסברו דלא תהא האשה נקראת בחזקת טהרה לכשתטבול וכדכתב הרמב"ם. אלא נלענ"ד דאך שם בזבחים מפני שר"ע רוצה לסתור בזה סברא דר"א דאמר אמרתי אחר שהוא כשר יחזור ויפסול ומביא לו דמיון זב וזבה שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו. על זה לא מסתבר להתוס' שקודם טבילה יהא קרוי חזקת טהרה בדומה להבשר שהי' כשר לאכילה ממש. משא"כ הזב והזבה קודם טבילה. ולהכי פירשו אחר טבילה. אבל לדינא ודאי מודה להרמב"ם כדחזינן איפכא דאף דרש"י בנדה פי' המתני' אחר טבילה מ"מ בזבחים פי' דאף קודם טבילה מקרי בח"ט. א"נ י"ל דדוקא לר"ע הוא דלא מסתבר להתוס' דקודם טבילה מקרי ח"ט מפני דשנינן בנדה ס"ח ע"ב הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו ר"א אומר הרי הן בח"ט ר' יהושע אומר אין להם אלא יום הראשון ויום השביעי ר"ע אומר אין להם אלא יום שביעי בלבד ומוקמינן, דפלוגתייהו דר"ע עם הרבנן היינו משום דס"ל בעינן ספורין לפנינו ומוכח שם דסובר בעינן ספורין לפנינו ד"ת עד דמש"ה לא מטבלינן להטועה טבילת מצוה דאורייתא משא"כ ר"י לא בעי ספורין לפנינו כ"א מדרבנן כדמוכח מהמשא ומתן שהי', לר"א עמו שאמר לו אבל הכא אי חיישינן דילמא חזאי בספק אתי לאחלופי בודאי. ולא אמר לו אבל הכא אי חיישינן דלמא חזאי הרי סתרה. א"ו אף ר"י לא חייש דילמא לא חזאי אלא שמחמיר מדרבנן דליהוי ימים ספורין ע"י בדיקה ואנן קיי"ל כר"א דאפילו מדרבנן לא בעינן ספורין לפנינו אלא מוחזקין כמבואר בתה"ב ובמשמרת הבית דף קפ"ג שכתב דאנן לא בעינן ספורין לפנינו כר"ע ור"י אלא שתספור שבעה מוחזקין בטהרה כר"א וכו' ע"ש. הרי נשמע דר"ע דבעי בדיקה כל ז' מטעם ספוק לפנינו ד"ת ע"כ דס"ל דזב וזבה אף אחר ההפסק טהרה אינה עומדת בחזקת טהרה מן התורה. ולכן לא מסתבר להתוס' דלר"ע תהא נקראת בחזקת טהרה קודם הטבילה משא"כ אנן דקיי"ל כר"א דאפילו מדרבנן לא בעינן ספורין לפנינו אלא מוחזקין הא, ודאי, עיקר החזקה היינו מדפסקה בטהרה היא בחזקתה שלא תראה עוד ואך מדרבנן הוא דבעינן בדיקה אחת תוך שבעה ודאי דמודו תוס' דאף קודם טבילה מקרי בח"ט מעת שהפסיקה בטהרה. והנה ראיתי בס"ט סי' קצ"ו ס"ק י"ח כתב מדכתב הב"י וכיון דכל הנהו רבוותא מספקא להו אין להקל בדבר שהוא ספק איסור כרת. מבואר דס"ל דבדיקה זו ד"ת היא שאין ספירה בלא בדיקה. מיהו כ"ז למאן דמצריך בדיקה תחילה וסוף. אבל להפוסקים דס"ל דסגי בבדיקה אחת לא נתבאר אם דאורייתא היא אם לאו. והאריך מאוד ולבסוף מסיק בדברים פשוטים דלמ"ד בדיקה אחת סגי ודאי דרבנן הוא. אבל מ"ד בעינן תחילה וסוף מסיק דבעינן ספורין לפנינו מדמקשה לרב (ולא לר' חנינא) כלומר הא מר"א גופי' אף לר"ח מוכח דלא בעינן ספורין לפנינו. ועפ"ז תמה על