בית מאיר יורה דעה קיד

ואף אם נדחק שגם בזה תיהני מ"מ לשון התנא הרואה מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה ודאי משמע דטהורה בלי שום בדיקה ואפילו מתמדת לראות באופן זה כמה ימים טהורה. והיכי היא הבדיקה המוכרת בגרם וסתה. א"ו כע"מ לסברת הרשב"א דכדי שלא תאסר עולמית מוקמינן על דין תורה. (ובזה ניחא לי שהרמב"ם מעתיק ברייתא זו פשוט ולא באשה שאינה יכולה ליטהר ולא דחק לו קושי' התה"ב דאיהו אפשר מפרשה דלא התירה אלא לאחר שעבר עונת הוסת ואזיל לשיטתי' דמתיר שוב כל הנשים בלא בדיקה) אלא דלתוס' לא מסתביר להקל כ"כ באופן שלא תהא טמאה לעולם והמהר"מ והרמב"ם והרשב"א אף לזה לא חשו הואיל ובד"ת מוקמינן לה בחזקת טהרה כמבואר בדבריו במה"ב שהשיב להבה"ב שיקשה קושייתו על התנא ולא עליו. (ודלא כהנ"ב שהוציא דברי התה"ב מדעתו האמיתית בחריפות שאינו שהתירו מצד ס"ס שאילו כן לא הי' כמחריש להבה"ב והי' מבאר טעמו וגם הי' מתיר בפשוט בלא אופן שתאסר לעולם) וא"כ מה תו התלונן על הב"ח. ואולם עוד ראיתי בהכרו"פ ונ"ב ובפרט בס"ט שכתב תוך ס"ק י"ד גם מ"ש עוד בתשו' הנזכרת וכן היכא דאיכא שעת הדחק שאשה אינה יכולה לטהר וכו' כדאי הרשב"א וסייעתו לסמוך עליו בשעת הדחק וכו'. גם זה ליתא דהא דהקילו הפוסקים האחרונים ברואה מחמת תשמיש אפילו א"י שמכתה מוציאה דם היינו לענין שמותרת לשמש אח"כ כיון דוסתות אינה אלא דרבנן וכו' אבל לענין נקיים שהוא איסור כרת לא הקילו כלל עכ"ל. והלך בזה לשיטתו שפי' מקודם אף חתימת פסק א"ש על קוטב זה. ולזה רימז הפוסקים האחרונים שכתב. וכבר כתבתי שלענ"ד אין זה כונת הא"ש ממה שהוכחתי בקונטרסי שכל ההולך במחשבה זו שגג בכונת מהר"מ שבתשו' הרשב"א. וכעת כבר דברי קונטרס אלו ת"ל הם בדפוס סי' קי"ז בא"ע בספרי ע"ש. ובודאי אין. שום הבדל לחלק בין לטהר הדם לבין להתיר אשה לבעלה ברואה מחמת תשמיש. זולת מה שהמציא הש"ך מצד הדוחק ע"פ סברת פוסקים להחמיר כמחמירים ולהקל כמקילין במקום דוחק. אבל להמציא חילוק בהש"ס ע"פ סברא הנ"ל דוסתות דרבנן כדעלה בדעת הכרו"פ ואחריו החזיק הס"ט חלילה ישתקע הדבר ולא נאמר ואפילו מטעם סברת הש"ך מצד איסור עולם חלילה להעלות על הדעת לפרש לשון הש"ס בהכי ואם יש לה מכה תולין במכתה לומר שתשמש אחרי טהרתה דוקא. שזה ודאי תרתי דסתרן דאם דם מכה הוא ומותרת לבעלה אף טבילה אינה צריכה. וכבר מבואר להדיא הכי בהמרדכי שכתב ותולה במכתה שיכולה לומר מן מכתה הוא וטהורה. ומה שתלה זייני' הכרו"פ ואחריו הס"ט בהרמב"ן וכתב הס"ט תוך ס"ק י"ד וכן מבואר בפסקי הרמב"ן דאע"ג שפסק בפ"ג דבזמן הזה אין אנו מטהרין דם מכה. מ"מ בפירוש כתב דנאמנת לומר מכה יש לי בתוך המקור שאמנה הדם יוצא ותהי' מותרת לבעלה לכשתפסק הרי להדיא דאשור דלא מהני בזה"ז לטהרה מחמת מכה מ"מ ברואה מחמת תשמיש מחלקינן לענין שלא לאוסרה לעולם אמרינן דדם מכה הוא ואין אנו צריכין להקיף המראות דמים אבל לענין ז"נ מחמרינן עכ"ל. ולדעתי לא יפה כיון בפשט הרמב"ן כי אין כונתו כלל להתירה אחר טבילה לבעלה בעוד המכה דבוק בה ולהקל בהדם שלא להקיפה לבעלה ולא לטבילה אלא כונתו ותהי' מותרת לבעלה לכשתפסק המכה ותרגיש שנתרפאתה ממכתה אז יכולה לתלות שכל שראתה הי' מחמת המכה ולא נתחזקה מעולם לראות מחמת תשמיש בלא מכה כי אף מה שאסרנו אותה בשעת מכתה לא הי' מפני שהחזקנו הדם מן המקור אלא שבאמת הי' אפשר לתלות בהמכה אנא שמ"מ מדרבנן היתה אסורה לשיטתו כדי שלא להקיף הדמים. נמצא אין בהוראה זו שום סתירה. וכן מה שמביא הס"ט שם ראי' מן פסק הב"י שסובר אף חכמי הש"ס סברו לחלק בנושא אחד לטהרה לחצאין ע"ש. לענ"ד אינה ראי' של כלום. כי שם נמי אך הטעם להב"י אחרי שאשה זו אין לה שום כאב ומ"מ לא פסקה מלראות מחמת תשמיש משעה ראשונה סובר דאינה מוחזקת כלל ברואה מחמת חימוד אלא כל שרואה היא ממכת בתולים. ומה שמטמאינן הדם היינו מגזירת חכמים אף שהיא ממכת בתולים לכ"ע אבל משום הא אינה מוחזקת בכך דכל שעה עומד מכה זו להתרפאות ובכל פעם אמרינן עכשיו כבר נתרפאה ולא תראה עוד דהא אין לה מוכיח קיים על מכתה כיון שאין לה שום כאב אף שלא בשעת תשמיש משא"כ בנידן הרמב"ן ודאי בכל עוד שמכתה דבוקה בה והיא מוחזקת לראות בשעת תשמיש תהא הסבה המכה או החימוד מ"מ ודאי שתראה בשעת ביאה. וכמו שהיא טמאה מדרבנן אף על דם המכה כן אסורה לבעלה מדרבנן כי אין שום הבדל לענ"ד להכי אינו מתירה לבעלה עד שתרגיש שתפסוק המכה שאז חוזרת להיתירה ובחזקת שלא תראה. הכלל בהא נחיתנא ובהא סליקנא דפסק הרמ"א ז"ל ודאי נכון אף דלא רואה מ"ת ומכ"ש היכא דשייך שלא תיאסר לעולם דודאי כדאי המהר"ם והרשב"א ורמ"א ז"ל לסמוך עליהם כעל עמוד הברזל. ומה שהח"צ ז"ל בתשובתו בספר מעיל צדקה מחליש דעתינו בהוראה זו מצד אחר בסי' ס"ז תחילה התמיה אף על הסוברים דביש לה מכה באותו מקום ומכתה מוציאה דם אף שאינה יודעת אם דם זה בא מן המכה תולה בה בלא עת נדתה. ואמאי הא מסתמא דם המקור רב מדם המכה. ובאמת שבגמרא אין הכרח לדבר זה דלא אשכחן בגמרא דקאמר ואם יש לה מכה תולה במכתה אלא לרואה מ"ת. דהתם טעמא רבה אית בי' דאין דרך דם המקור לבא מ"ת. אדרבא דם המכה שכיח טפי לבא מ"ת וכו'. ובפרק כל היד דאמרינן הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה. התם דברי לה דהך דם מכה שותת ויורד אבל בבודקת ומצאה דם על העד הבדוק לה. אף אם יש לה מכה בחדרי בטנה אין לנו ראי' מפורשת מן התלמוד לתלות בה. (ומלבד שכבר כתבתי שלדעת מהר"מ והרשב"א ודאי מוכח דמפרשים ברייתא זו לכל היותר ביודעת שמכתה מוציאה דם ולא בשדם זה מן המכה הוא ובתראי נינהו לגבי דהתוס'. אף גם לענ"ד הברייתא דפרק התינוקת ונאמנת וכו' המעיין בתוספתא יראה להדיא בפ"ח שנישנית לברייתא בפני עצמה נאמנת אשה לומר יש בי מכה וכו' ולא קאי כלל על רואה מחמת תשמיש. והש"ס שסידרה בלשון ונאמנת וכו' לענ"ד אך להורות לנו דלאו דוקא באשה פשוטה דיש לה הנאמנות אלא אפילו רואה מ"ת דס"ד דלא תהא נאמנת מפני החשד אולי כדי שלא תראה בעלת מום מזולזל כזה שמחמת חימוד רואה. וגם כדי שלא תצא היא דאמרה הכי קמ"ל דמ"מ נאמנת מפני שהתורה האמינה. אבל ודאי הדין בפני עצמו נשנה. ולכן אף ספר התרומה והמרדכי סידרו דין זה בפני עצמו. ויפה כתב השער אפרים סי' ע"ו דאפשר מההוא טעמא החמיר בזה דוקא בידוע שמכתה מוציאה דם וברואה מ"ת סתם מפני שברואה מ"ת כדי שלא לאוסרה לעולם הקילו. וממילא לפ"ז אפשר דכולי עלמא מודים להתה"ב דהיכא שאינה יכולה ליטהר שהיא באופן אחד עם רואה מ"ת כדהוכחתי לעיל אף היא טהורה אף באינה ידוע שמכתה מוציא דם ואפושי פלוגתי לא מפשינן). ותו כתב הח"צ שם אלא שיש ליישב דבריהם כיון דמכה זו יש בה ודאי דם הוי לה היא מצויה ותדירה לזוב שלא בשעת וסתה יותר מהמקור וכו'. ותיובתא דהפוסקים הסוברים דאפילו באין ידוע ודאי שמכתה מוציא דם תולה בה. דמה כח מכה זו יפה וכו' וצ"ע ע"ז כבר השיבו כהוגן המחבר שם בלשון זה ועוד י"ל להנהו דסברי דתלינן במכה ע"פ מה שפירשו הסוגי' דפרק התינוקת וע"פ גירסת התוספתא שאפילו באינו ידוע שמכתה מוציאה דם תלינן בה צ"ל מפני שהגרת המכה שכיח מכל הגרה וספיקת הרגילות עדיפא מס"ס עכ"ל. וזה ברור שאין לנו לחקור מדעתינו וסברתינו אחר המבורר דעת פוסקים ראשונים ע"פ הש"ס. אמנם תו כתב שם ועוד דלא יהא אלא ספק שקול כיון שהוא בזמן ליבונה כאותה שאמרו כל ספק נגעים עד שלא נזקק לטומאה ספקו טהור משנזקק לטומאה ספיקו טמא אף זו כיון שצריכה ז' נקיים וספק נקיים העמידנה על חזקתה